נימוקי יוסף על בבא מציעא סו.

בקרנזול. פלגינא לה בארבע אלכסונות שיהא כל אחד ואחד נוטל על פני הסמוך לו כזה קרנזול זיל לקרנות:

מתני' לשנים מועטות. פחות מז' שנים:

לא יזרענה פשתן. שזרע פשתן מכחיש [הארץ] הרבה ואינה חוזרת ליושנה אלא עד ז' שנים והא לא מתוקמא אלא בחכירות דאי בקבלנות מאי דבעי ליזרע שהרי הבעלים חולקים בו וליכחוש ארעא ולא ליכחוש מרה:

ואין לו בקורות שקמה. עץ סרק הוא וקוצץ ענפיו לקורות בנין והם חוזרין וגדילים ובפחות מז' שנים אינם נעשים קורות הלכך אם קבלה בפחות מז' שנים לא יקוץ קורות שקמין שבה אבל קבלה לשבע שנים זורעה פשתן שנה ראשונה וכן קוצץ שנה ראשונה קורות שקמין שבה:

גמ' שבח שקמה. עשו ענפים והשביחו שמין לו שבחא:

אין לו. מפני שאינו מפסיד בזריעתו בשביל שבח השקמה כלום:

רב פפא וכו' קדחו בה תאלי. צמחו בה אילנות:

דיקלא ואלים. קבל ממנו אילן לפירותיו לכך וכך שנים ונתעבה והגביה עיקרו:

לאו אדעתיה וכו'. אלא לאכילת פירות:

הכא אדעתא וכו'. לכל אשר יצמח בה:

לית ליה פסידא. כל מה שהשביח שקמה לא מנע ממנו חרישה וזריעה:

ידא דאספסתא. מקום הדקלים היה זורע אספסתא. ידא. כמו (במדבר ב׳:י״ז) איש על ידו:

אנא כורכמא וכו'. אני הייתי מגדל במקומו כורכמא רישקא כרכומא יפה שדמיו יקרים:

גלית אדעתך. מדקאמרת הכי שהוא דבר הנקצר בכל שנה ולא אמרת דקלים הייתי נוטע בו למשקל שבחייהו גלית אדעתך שלא ירדת אהאי ארעא אדעתא למעבד בה מידי דבר קיימא למישם לך שבחא ומיפקא אלא מידי דתעקריה ותשקליה ותיזיל כי מסתלקת:

שקול כורכמך. אותו כורכמא רישקא שקיימת בה דהיינו התאלי עקור אותו וזיל וכשבא לעקור אינו אלא עצים בעלמא וזה יתן לך דמי עצים וכתבו האחרונים זכרונם לברכה בשם הראב"ד ז"ל דנראה שאם טען בנטיעות אחרות שעושין פירות לזמן ארוך שהיה טענתו טענה ונוטל בשבח הקודחים שהניח שם לגדל הראב"ד ז"ל חדש לנו דלא מצי למימר לי' לאספסתא דוקא קבלת אותו והטעם מפני שהנטיעות אינם מכחישות הקרקע יותר מאספסתא כנ"ל:

גרסי' בגמ' [דף קט.] אמר רב הונא ואיתימא רב יהודה ואיתימא ר"נ ואיתימא ר' יוחנן האי שתלא דשכיב מסלקינן ליה בלא שבחא. ולאו מילתא היא. פירוש שתלא נוטע כרם בקרקע בעל הבית ועליו להיות אריס כל הימים ונוטל במחצה פירות:

ולאו מילתא היא. כתב הרמב"ן ז"ל דלא דחינן לה אלא ממאי דאמר בלא שבחא אבל בשבחא ודאי מסלקינן ליה והיינו דתניא בתוספתא דפרקין המקבל שדה מחברו ומת לא יאמר לבניו תנו לי מה שאכל אביכם וכן הם לא יאמרו תן לנו מה שעשה אבינו אלא שמין ונותנין והכי פירושו אם קבל אביהם כל שכרו אין בעל השדה יכול לומר (לו) תנו לי מה שאכל אביכם יתר על מה שעשה דכיון שכבר קבל שכרו יכולים לומר אנו נגמור מלאכתו וכן אם לא קבל אביהם כלום אין יכולים לומר לו תן לנו כמו שפסקת עמו ונשלים מלאכתו שיכול הוא לומר להם אין לי חשבון עמכם אלא עמו אלא שמין מה שעשה ונותן להם ומכאן ראיה למ"ש הרמב"ם בפרק חמישי מהלכות שלוחין ושותפים בשם הגאונים ז"ל שאחד מן השותפים או מן המתעסקים שמת בטלה השותפות או העסק אע"פ שהתנו לזמן ידוע ולא דמי למאי דאמרינן (ב"ק דף קיב.) הניח להם אביהם פרה שאולה שמשתמשין בה כל ימי שאלתה דשואל שאני דכל הנאה שלו ולפיכך זכו הבנים בזכותו כל זמן שאלתה אבל בקבלנות שהוא מתעסק במלאכתו של בעל הבית יכול לומר לו אי אפשי לך שתעשה מלאכתי וכן כתב הרנב"ר ז"ל והרשב"א ז"ל אע"פ שהיה מגמגם קצת בזה כתב נמי שדברי הגאונים שהם דברי קבלה נקבל:

ההוא יהבינן ליה שבחא. דה"ק מסתלקנא על כרחי ושקילנא מאי דשבחי:

אסמכתא לא קניא. ואפי' אמר הכי לא מסלקינן ליה בלא שבחא:

מנכינן ליה. שיימינן מאי מטי לבעל הבית בהפסדא ומנכינן בחלקו דשתלא בשבחא:

רוניא וכו'. :

אומנא. מוהל תינוקות:

כמותרין וכו'. לסלקינהו:

פסידא דלא הדרא. מקרי דרדקי אם רבם משבש להו [הגירסא] בכה"ג הוי שבשתא דעאל עאל א"נ יש לפרש דמחי ינוקא טפי א"נ דלא יהיב דעתיה עלייהו ומתבטל מגירסיה:

וטבחא מיירי בין שנוטל שכר על הטביחה בין בחנם. אי בשכר שפיר הוי פסידא דלא הדר אע"ג דמשלם דמי בהמה דמי בשתו ודמי בושת אורחיו לא משלם ואי בחנם שפיר אמר כמותרין ועומדין ומסלקינן ליה דהא אית ליה פסידא וקנסינן ליה דלא עביד לא בחנם ולא בשכר כך תירצו האחרונים ז"ל בשם הראב"ד ז"ל וכתב הוא ז"ל דנהי דלא צריכי התראה חזקה בעינן ועד שיהו מוחזקים תלת זימני או שיתרו בהם לא מסלקינן להו וכי אמרינן בבבא קמא [דף כג:] גבי הנהו עיזי דשוקא דמתרינן בהו תרתי [ותלתא] זימני דאלמא בעינן התראה תרתי ותלתא זימני התם פסידא דהדר הוא דלשחיטה קיימי והסכימו עמו הרשב"א והרנב"ר ז"ל:

דלא ליפסד בעל הבית פלגא . והיינו בדיהבינן לשתלא רביעא ממאי דנשאר לבעל הבית אחר שנתן לאריס חלקו דהיינו שליש שהרי צריך למנות ליה אריסא לעבוד הקרקע כיון דהאי שתלא בעי לאיסתלוקי וכיצד הוי ריבעא מחלקו דבעל הקרקע כגון שהפירות שוו שיתא ולבעל הקרקע אית ליה פלגא דהיינו תלתא וכשיתן לאריס שליש הפירות שוין תרי נשאר לבעל הקרקע ארבע וכשיתן לשתלא ריבעא ממה שהגיעו דהיינו דנקא שהוא שתות נשאר בידו פלגא דפירי דשוי תלת ונמצא דלא ליפסיד בעה"ב מאי דהוה חזי ליה דהיינו פלגא כן פסקו הגאונים ז"ל ומיהו שתלא לא מצי למימר ניפלוג הכרם ואני אטול הרביעית ואעבד במנתא דידי מאי דבעינא וישארו לך תלתא חלקים פלגא לדידך כדחזי לך ושליש שתתן לאריס שתוריד בה משום דכולהו חלקים משועבדים זה לזה ואפילו לא ירצה לחלק אלא (משום) שיוריד אריס תחתיו לאו כל כמיניה דמצי אמר ליה בעל הבית לא ניחא לי לאפושי אריסי בארעא דסמכי אהדדי אריסי דידי ודידך ומפסדו לי. כן כתבו הרשב"א והרנב"ר ז"ל: