נימוקי יוסף על בבא מציעא ס:

לחרוש אחריה. אחר הקצירה או העקירה כדי להפוך שרשי העשבים רעים שבה וימותו ולא יחזרו ויצמחו לכשתזרע:

בזמורות. שקוצצין מן הגפנים:

בקנים. מפרש בגמרא קנים המעמידין את הגפנים שקורין פונטוני"ש:

ושניהם מספקין. הקנים החדשים בכל שנה שאין על האריס אלא לשמור ולעבוד אבל שאר דברים על שניהם וסיפא דמתני' ליתא אלא בקבלנות דאי בחכירות לא שייכא חלוקה:

גמ' האי אמר. כלומר דלשניהם יש טענה לקיים המנהג דאם האריס רוצה לעקור בעל הקרקע יאמר אי אפשי דבעינא דתזדבל ארעאי מן הקשים שישארו בשדה אחר קצירה ואם בעל הקרקע רוצה לעקור יאמר האריס לא בעינא למטרח שהקצירה נוחה מן העקירה:

לעקור אינו רשאי וכו'. אם המנהג לעקור:

דתינקר. שתהיה נקיה שאינה צריכה זבל:

בעינא תיבנא. האריס יאמר כך אני צריך תבן לבהמותי ואיני רוצה לקצור:

אמר המחבר צל"ע מאי שנא הכא דיהיבנא טעמא שיכולין לעכב זה על זה כדי לקיים המנהג מבכולי תלמודא דאמרינן הכל כמנהג ולא יהיבנא טעמא עד כאן:

הכל כמנהג המדינה. [אם ירצה] להשכיר אילנות שיטול האריס חלק בפירות האילן אע"פ שאין טורח בהם שאינם צריכים עבודה:

משכירין. כלומר מסתמא הוו מושכרין:

יהבי בתילתא. נותנים קרקע לאריסין על מנת שיטלו הם חלק שלישי והאריס שני חלקים:

ואזל איהו ויהב בריבעא. שלא יטול הוא אלא רביע והאריס שלשה חלקים:

דבצרי לך. שאני נוטל פחות משאר בעלי בתים:

מקבל בריבעא. על מנת ליתן לבעל הקרקע רביע בתבואה:

בוכרא וכו'. סביבות השדה עושים חריץ נותנין עפר על המצר להגביה סביבותיו ולאחר הזמן שנדש חוזרין ומוסיפין עליו עפר שנית וכן שלישית ראשונה קרי בוכרא והשנית טפתא לשון רבוי דמטפי עליה והשלישית קרי ארכבתא:

קני דחיזרא. קנים שנועצים בארץ לארוג בו קוצים או נסרים סביבות השדה:

דחיזרא. קוצים ועל בעל הקרקע לעשות הוצאה זאת:

חיזרא גופיה. הקוצים שאורגים סביבות הקנים [דאריסא]:

עיקר בלמא. עיקר שמירה שאי אפשר ליה בלאו הכי:

מרא. קוי"ק:

דוולא. דלי להשקות השדה:

זיבולא. פל"א:

זרנוקא. נוד למלאת מים במקום שנוהגים לדלות בנאדות:

בי יאורי. על האריס לעשות החריצין משפת הנהר עד סוף השדה כשדולין מים מן הנהר שופכן בחריצין והחריצין מוליכין עד סוף השדה והיא שותה מאליה:

ומה טעם וכו'. משום הכי חולקין שניהם בקנים משום דמעיקרא יהבי הקנים בין שניהם:

מתני' בית השלחין. קרקע יבשה ולא די לה במי גשמים וממעין שבה משקה אותה:

או בית האילן. בשביל האילן היא חביבה על האריס שנוטל חלק בפירות בלא טורח:

אינו מנכה וכו'. אם קבלו ממנו בחכירות כך וכך כורין לשנה דמעיקרא לא גלי דעתיה דמשום מעין או אילן טפי ליה בחכירות:

חכור לי וכו'. גלי אדעתיה דמשום שהוא בית השלחין טפי ליה וחכרה מיניה מדאמר זו וכדמפרש בגמרא:

גמ' נהרא רבה. שהכל משקין ממנה:

מכת מדינה היא. ומנכה לו מחכורו דוקא מחכורו [מקשה] אבל לא מאריסותו משום דבאריסות כבר מפסיד בעל הקרקע במכה זו ומתני' דלקמן נמי לא מיירי אלא בחכירות כדתנן מחכורו ואם כן לא מיירי בקבלנות כלל כדאמר רב פפא [דף קד.] דבאידך מתני' דאיתא בחכירות ליתא בקבלנותא הלכך מתני' דהכא דמיירי בין בחכירותא בין בקבלנותא לא קאי [קושיא] אלא אחכירותא כן כתבו האחרונים ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל וכן כתב רש"י ז"ל לקמן ולא נתחוורו להם דברי הרמב"ם שכתב פ"ח מהלכות שכירות דקאי אף אקבלנות:

נהרא זוטא. אמת המים שהמשיכו מן הנהר הגדול אצל הבקעה להשקות ממנה:

לאיתויי בדוולא. דטירחא עליה דאריס רמיא ומזליה גרם ליה הלכך אינו מנכה לו ואע"פ שיבשו לכל העיר לא דיינינן ליה כמכת מדינה כיון דאמר בית השלחין סתם ואפשר בדוולא אבל סיפא דבית השלחין זו מנכה ליה כיון דפירש זו ומיהו גם בסיפא אם לא יבש כולו אינו מנכה כיון שעדיין אפשר לדלות ממנו בטורח והכי איתא בירושלמי אמר רבי יצחק בשיבש המעין כולו אבל אי הוה עמוק תרתין קומין ואיתעביד עמוק תלת קומין יכול הוא למימר ליה לעי ביה והוא סגי וכן שם באילן אם לא נקצץ כולו שנשאר בו ממטע עשרה לבית סאה:

משכחת לה וכו'. בקמייתא דנהגו לקצור וכו' כל מה שיש לו לטעון בקבלנות יטעון בחכירות וגבי יבש המעין נמי אם א"ל חכור לי שדה שלחין [זו] כי היכי דגבי חכירות כי יבש המעין מנכה לו הכי נמי בקבלנות שליש ורביע ינכה לו כפי מה שנפסד ותלתא גווני איכא בקבלנות שדה. חד מינייהו שחולק הפועל הפירות למחצה לשליש ולרביע והיינו קבלנות סתם. והשני שהפועל נוטל כל הפירות ונותן לבעלים מהם דבר ידוע בין עבדא [פירות] בין לא עבדא וזהו חכירות. השלישי שהפועל לוקח כל הפירות לעצמו ונותן דמים לבעלים בשכירות וזהו הנקרא שכירות והיינו דתניא במסכת דמאי מה בין שוכר לחוכר השוכר במעות החוכר בפירות ותרתי מתנייתא קמייתא איתנהו בג' דרכים הללו: