נימוקי יוסף על בבא מציעא נט:

מתני' נתעברה לשוכר. לא ירבה לו שכר חדש העיבור שהעיבור בכלל וכתב הריטב"א ז"ל דהיינו דוקא בשאמר שנה זו או שנה פלוני אבל באומר שנה סתם אין לו אלא י"ב חדש כדאיתא פ"ק דר"ה (דף ז:):

אמר המחבר במה שכתב הריטב"א ז"ל בשנה סתם צריך לי עיון משום דמתניתין הוה ליה לאשמועינן הכי ולא ה"ל למימר חדשים וגם מלשון הרמב"ם פ"ז מהל' שכירות לא משמע הכי שלא הזכיר אלא לחדשים כמתני' וה"ל לאשמועינן אפילו בשנה סתם ומיהו הרשב"א ז"ל גם כן כתב בחידושיו הכי דלעולם אין לו לשוכר שלשה עשר חדשים אלא בעומד בראש השנה ואמר שנה זו אבל באומר שנה אחת לעולם אין לו אלא י"ב חדש כרוב שנים שאינן מעוברות וכתב שיש לו בזה כמה ראיות בריש פרק קונם יין ומיהו הרנב"ר ז"ל לא דבר בזה כלל בחדושיו ע"כ:

השכיר לחדשים. הך בבא פשיטא אלא דמתני' דיני דיני קתני:

ומעשה וכו'. ובגמרא מקשה מעשה לסתור חסורי מחסרא והכי קתני ואם אמר לו י"ב זהובים לשנה בדינר זהב לחדש יחלוקו ומעשה וכו' ובגמרא מפרש דינא היכי:

גמ' בבא באמצע החדש. לבית דין ואמר ליה צא מביתי או תן לי שכר חדש זה ומספקא ליה איזה לשון תפסינן אי אמרינן תפוס לשון ראשון העמד ממון על חזקתו ומה שדר בה כבר לא מפקינן מיניה אי אמרינן לשון אחרון אית לן למתפס ומה שלא עבר מן החדש יצא או יתן שכר דהעמיד קרקע בחזקת בעליו:

בתחלת החדש וכו'. העמד קרקע בחזקת בעליה:

בסוף החדש וכו'. העמד ממון על חזקתו משום דתפיס וכיון דספיקא היא למאן דתפס לא מפקינן מינה ואתא מילתיה דשמואל כתנא דמתני' דאמר יחלוקו ומטעם ספיקא ופסקו כל המפרשים ז"ל כוותיה במטלטלי וכרב נחמן בקרקעות דאמר דכיון דספיקא היא קרקע בחזקת בעליו תעמידנה ומתני' לדידיה סומכוס היא והוא סובר כרבנן דפליגי עלי' דסומכוס דאמרי אוקי ממונא בחזקת מאריה:

ואפילו בא בסוף החדש כולו למשכיר. שהספק לא עכשיו נולד אלא מתחלת החדש נולד והעמד קרקע על חזקתו:

וה"מ במילתא דלא עבידא לאיגלויי כדאי' לקמן בפ' המקבל [דף קי.] וכ' הריטב"א ז"ל ברם צריך את למידע דעל כרחך לא איירי אלא בב' לשונות הסמוכין זה לזה אבל אינם סמוכין זה לזה כ"ע אחרון עיקר כדתנן (ב"ב דף קסה:) כתוב בו מלמעלה מנה ומלמטה מאתים הכל הולך אחר התחתון עכ"ל:

בעי מיניה מרבי ינאי שוכר אומר נתתי. שכר השנה:

בתוך זמנו. שכירות אינה משתלמת אלא בסוף והוא יום אחרון של שנה:

תנינא. גבי בכור אדם דכתיב ביה מבן חדש תפדה הלכך אם מת האב בתוך ל' יום מסתמא לא פדאו אביו ולואי שיפרע אדם בזמנו וחייב הבן לפדות את עצמו:

מת לאחר ל' יום. סתמא פדוי דפדאו האב בזמנו עד שיאמרו לו השכנים ידוע לנו שלא פדאך אביך שהוא צוה בשעת מיתתו וגבי כהן לא שייך למימר לשון יביא ראיה דכהן לאו בעל דיניה הוא דאי בעי לאו לדידיה יהיב אלא לכהן אחר אבל משיאמרו לו המצוה מוטלת עליו שיפדה את עצמו:

ביומא דמשלם וכו'. דהוא יום אחרון של שכירות ומן הדין חייב לפרעו דומיא דהא דשכיר נשבע וכו' ומיהו בב"ד אינה משתלמת עד למחרתו דדרשינן כשכיר שנה בשנה שכירות של שנה זו אינה משתלמת עד שתתחיל שנה אחרת:

אמר המחבר הא דאסיקנא דעביד איניש דפרע ביומא דמשלם זימניה כתב הראב"ד ז"ל דדוקא היכא דטעין איהו אבל ליתמי דידיה לא טענינן להו וכתב הרנב"ר ז"ל שיש לרב ז"ל קצת סמך בריש בבא בתרא ע"כ:

נשבע ונוטל. אם תבעו שכירות מלאכתו נשבע שלא קבל ונוטל שזה אחד מן הנשבעין ונוטלים האמורים במסכת שבועות (דף מד:) משום דבעל הבית טרוד בפועליו וכסבור שנתן לזה כשנתן לחברו אבל בעלמא אפי' ביום זמנו נאמן לומר פרעתיך כבר ובשבועת היסת שהטילו חכמים בכל ענין שאין בו הודאת מקצת:

אמר רבא אמר ר"נ. וכתב ליה משכיר לשוכר שטרא שהשכרתיה לו לעשר שנים ולא נכתב בשטר זמן ולאחר זמן בא לב"ד ואמר כבר דרת ה' שנים וזה אומר לא דרתי אלא שלש:

מהימן. בעה"ב דקרקע בחזקת בעלי' עומדת על כל דבר ספק הבא לפנינו:

הא דאמרינן איבעי לך למכתב תברא אגביה אפילו בכתב ידי הלוה מהני כיון דכתיב בגופא דשטרא [וכבר כתיבנא בשילהי פ"ק דמכילתין] הריטב"א ז"ל:

תברא. שובר:

דלא תחזיק. דלא תימא לקוחה היא בידי שכל שטר יש לו קול אבל לא שתוכל לתבוע י' שנים לעולם כך היא גירסת הספרים וכן פרש"י [והרי"ף] והרמב"ם ז"ל בפרק ז' מהל' שכירות וכתב הרנב"ר ז"ל מיהו הני מילי דאיכא סהדי דבשכירות ירד בה הא לאו הכי שוכר מהימן מגו דאי בעי כביש ליה לשטרא ואמר לקוחה היא בידי אבל הראב"ד ז"ל גריס נקיט אגרא דחמש שנין ולענין דינא הכי סליק גרסתו וזה שהשוכר אם כתב שטר למשכיר על שכרו ואחר כך אמר לו פרעתיך שכירות דחמש שנין מהימן דאמר ליה האי דכתבי לך שטרא דליהוי ראיה שירדתי בתורת שכירות כדי שלא אחזיק בה וכתב הריטב"א ז"ל ומסתברא דכל היכא דכתב ליה שוכר ראיה דנחת בתורת שכירות והדר כתב ליה שטר על השכירות ה"ל כשט"ח דעלמא ולא מהימן לומר פרעתי וכל היכא נמי דכתב ביה נאמנות תנאי ממון הוא וקיים: