נימוקי יוסף על בבא מציעא יב:

זוטו של ים. מקומות יש בשפת הים שדרך הים לחזור לאחריו עשר פרסאות או יתר פעמיים ביום ושוטף מה שמוצא והולך:

זוטו לשון גדולה ושרוע בלשון יוני כמו שכתבו הזקנים (מגילה דף ט.) לתלמי המלך ואל אצילי בני ישראל ולזאטוטי:

ושלוליתו של נהר. כשהוא מתפשט ויוצא חוץ לגדותיו ושולל שלל ושוטף הנמצא:

רחמנא שרייה. ואפילו באתה ליד המוצא לפני יאוש ואפילו אומר לא מייאשנא לאו כל כמיניה ואפילו מרדף אחריה דבטלה דעתו שהרי אבודה ממנו ומכל אדם כן דעת הרשב"א והרנב"ר ז"ל:

ממנו. קרא יתירה הוא לאשמועינן שאינה אבודה אלא ממנו:

יע"ל קג"ם סימני הלכות הן. י' יאוש שלא מדעת ע' עד זומם בסנהדרין [דף כז.] ל' לחי העומד מאיליו בעירובין [טו א] ק' קדושין שלא נמסרו לביאה בקדושין [נא א] ג' גלוי דעתא בגיטא בגיטין [לד א] מ' מומר אוכל נבילות [להכעיס] (בסנהדרין ד' כז א):

כללא דאבידתא כיון דאמר כו'. פירוש בדבר שיש בו סימן אבל בדבר שאין בו סימן אע"ג דלא שמעיניה דאייאש כיון דידע דנפל מיניה הוי יאוש כדמוכחא סוגיין דלעיל ולא דמי לגזילה דלא קני בה יאוש דהתם היינו טעמא משום דבאיסורא אתא לידיה אבל הכא דבהיתרא אתא לידיה קני והכי איתא בהדיא בפרק מרובה (דף סו.):

אמר רב זביד משמיה דרבא. אי דרך הנחה חייב להכריז. מקום. שיכריז מי שאבד חפץ [במקום] פלוני יבא ויאמר מה אבד וזה בא ואומר אני אבדתי חפץ פלוני ולא יניחנו שם שמא עובד כוכבים יטלנו והא דאמרינן דברה"ר הרי אלו שלו משום שאינה כ"כ גדולה ומש"ה מתגלגלת ברגלי אדם ובהמה ואינה נמצאת במקום שהניחה תחלה אבל היתה גדולה כיון דיקירא לא מינשתפא וחייב להכריז כדתניא האלומות בין ברה"י בין ברה"ר חייב להכריז ומטעמא דאמרן [ואסיקנא] דמקום הוי סימן ומיהו בנפילה לא הוי [מקום] סימן:

אבל בדבר שיש בו סימן [כו']. דרבא לטעמיה דאמר דסימן העשוי לידרס הוי סימן :

בעו מיניה מרב ששת משקל הוי סימן או לא:

גסטרא. שברי חתיכות של אבר:

שיכוין משקלותיו. אומר משקלו ויכוין האמת:

ומדמשקל הוי סימן. תלמודא הוא דדייק הכי ולאו לישנא דרב ששת הוא דלמה ליה לאסוקי מאי דלא בעו מיניה וא"ת היכי פשטינן מדה ממשקל והא משקל עדיף ממדה כדאמרינן לקמן [דף כח.] מדת ארכו ורחבו ומדת משקלותיו ינתן למדת משקלותיו וי"ל דהתם בבגד שדרכו לימדד ואין דרכו לישקל הלכך משקל הוי ביה סימן מובהק טפי אבל כאן בכלי כסף וכלי נחושת שדרכן לישקל ולא לימדד מש"ה מדה הוי סימן מובהק דידהו. והרא"ה ז"ל כתב דאפילו בנסכא משקל עדיף ממדה שכיון שאין עושין מהם כלים גדולים כל אדם יכול לשער מדתן והכא הכי פשטינן דמדמשקל בכלי כסף הוי סימן [מדה] בגלימא כל שכן דהוי סימן דטפי הוי סימן מובהק מדה בגלימא ממשקל בנסכא וראיה לדבר מדאמרינן פרק יש נוחלין (דף קכח.) גבי היה יודע לו עדות קרקע עד שלא נסתמא ונסתמא ואמרינן התם אפילו גלימא אפשר דמיכוין מדת ארכו ומדת רחבו אבל נסכא לא ורב פפא אמר אפילו נסכא אפשר דמכוין מדת משקלותיו משמע דמ"ד נסכא לא סבר דמדת משקלותיו בנסכא לא חשיב כמדת ארכו ורחבו בגלימא:

מנין נמי וכו'. אגב גררא דמדה נקט מנין דאם לא כן לא הוי ליה למידק ממשקל דברייתא לקמן בהדיא קתני בד"א בשמצאן אחד אחד אבל מצאן שנים שנים חייב להכריז:

גרסינן בגמרא [דף כג:] ההוא גברא דאשכח כופרא במעצרתא אתא לקמיה דרב אמר ליה זיל שקול לנפשך חזייה דהוה קא מחסם אמר ליה זיל שקול פלוג לחייא ברי מיניה לימא קסבר רב מקום לא הוי סימן אמר רבי אבא משום יאוש בעלים נגע ביה דחזייה דקדחו ביה חילפי:

כופרא. זפת ודבר שאין בו סימן הוא:

מחסם. לשון לא תחסום כלומר שהיה מגמגם בדבר ולבו נוקפו. והא דא"ל זיל שקול לנפשך משום דידעינן דהך כופר לא היתה של בעל הגת דאי דידיה הוה כיון דברשותו הוה לא מהני ביה יאוש. וא"ת ותיקני ליה גתו לבעל הגת י"ל דקודם יאוש היה שם ולא עדיפא חצרו מידו דכל היכא דבאיסורא אתא לידיה לא זכי בה לעולם כן כתב הרנב"ר ז"ל:

דקדחו ביה חילפי. אורטיג"ס גדלו עליה ומימים רבים היה שם וכבר נואשו בעלים:

רשב"א אומר כל כלי אנפוריא כו' שלא שבעתן העין. עדיין לא הורגלו בראייתן ותשמישן שיהא מכירן יפה לשון אנפוריא נוטריקון הוא אין פה ראיה:

לצורבא מדרבנן. אם זה התובען הוא צורבא מרבנן:

קים ליה בגויה. וחייב להכריז בבתי כנסיות ובבתי מדרשות דשכיחי בהו רבנן ומתניתין דקתני אלו מציאות שלו אחר שהכריז בבתי כנסיות ובבתי מדרשות קאמר דהשתא כיון דלית בה סימן גם לצורבא מרבנן ליכא למיחש כן כתבו הרשב"א והרנב"ר בשם הראב"ד ז"ל:

ואי לא שבעתן וכו' לא קים ליה. וסבור להכיר ואינו מכיר והלכך לא סמכינן עליה וכן פסק הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל פרק י"ד מהלכות גזילה ואבדה: