נימוקי יוסף על בבא בתרא כה.

מ"ש רישא ומ"ש סיפא. דקס"ד שהאומן הוא שאומר בפני אמרת לפלוני למכרו לי א"כ אמאי מהימן טפי בטענה זו מבזו כיון דאיהו גופיה מצי למטען כך:

ידי אחר. שאינו אומן אז הוא דנאמן מטעם מגו כיון שהחזיק בעבד ג' שנים דאילו בטלית שהוא כלי חזקתן לאלתר שמעינן מהכא דבאומן היכא דאיכא ראה לא מהימן לומר לקוח הוא בידי:

אפקיה דלחזיוה. הוצא אותו כי העדים אין מכירין אותו יפה עד שיראוהו כי לא ראו אלא הצבע:

כדי לא מפיקנא. זהו הרמאות שאמר כמי שמתכוין לשם שמים שאינו רוצה להראות ממון אחרים ללא תועלת:

שפיר קאמרי. אפילו הוו כשרים הדין עמהם דראה תניא כדלעיל ראה טליתו ביד כובס אבל זה שלא ראוהו עכשיו העדים בידו שיכירוהו:

משוי ליה ראה. כלומר משדלו בדברים שיוציאנה וכשיוציאנה הוה ליה ראה ושוב לא יהא נאמן לומר לקוח הוא בידי וההשתדלות הוא מפני שאומר לו אמאי [תפשת ליה לאו משום] דאית לך גבאי שמודה לו בכל השכר שתובע ממנו דמסתמא מפני שחולקין על השכר עושה האומן כן ושמעינן מהכא דאמר ואי חכים וכו' דכל דמודה מחמת האונס לראות אם יוכל לפתותו שיוציאנו אינו חייב בכך:

כבר שמוה וכו'. כלומר שמוה בעליהם אבל אינו אומר כבר שמו טליתך דא"כ היה מודה שהוא שלו וברשותו:

גרסינן בגמרא [דף מה:] הנותן טליתו לאומן. לגמרה:

אומן אומר ב' קצבת לי והלה אומר לא קצבתי לך אלא אחת כל זמן שהטלית ביד אומן על בעל הבית להביא ראיה נתנו לו ביומו נשבע ונוטל עבר זמנו המוציא מחבירו עליו הראיה:

פי' על בעל הבית וכו'. ואם לא הביא כיון דליכא ראה והיה נאמן האומן לומר לקוח הוא בידי א"כ נאמן על הקציצה שהרי יכול לטעון עד כדי דמיו וכתב הרמב"ם ז"ל בפי"ט מהלכות טוען ונטען שהאומן נשבע בנקיטת חפץ ונוטל כדרך כל הנשבעין ונוטלין ומיהו לא היה נראה כן מדקתני סיפא נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל משמע דברישא שהטלית ביד האומן נוטל בלא שבועה אלא שאנו אין לנו אלא דברי הגאונים ז"ל וכן הסכימו כולם בטוען על המשכון ואומר כך וכך יש לי עליו אע"ג דאיכא מגו אינו נוטל אלא בשבועה דכל הנוטלין אין נוטלין אלא בשבועה ואי איכא ראה דהשתא אינו נאמן אומן לומר לקוח הוא בידי הואיל שהאומן אין לו בו חזקה בעה"ב נשבע בנקיטת חפץ על הקציצה:

ביומו. קודם שקיעת החמה כיון שתבעו בזמנו לדין נשבע האומן ונוטל והימנוה לשכיר משום דבעל הבית טרוד בפועליו והכא לא מיירי בקציצה דבקציצה שפיר נזכר בעל הבית מה שקצץ אלא מיירי שמתעצמים על הפרעון ומתוך שבעל הבית טרוד בפועליו עקר השבועה מיניה ושדיוה אשכיר וזה תקנה לבעל הבית דשמא מחמת שבועה יפסיד אבל עבר יומו הוי ליה דין כופר או מודה מקצת דעלמא:

ותו גרסינן בגמרא [דף מו.] תנו רבנן נתחלפו לו כלים בכלים בבית האומן הרי זה ישתמש בהם עד שיבא הלה ויטול את שלו. בבית האבל או בבית המשתה הרי זה לא ישתמש בהן עד שיבא הלה ויטול את שלו מ"ש רישא מ"ש סיפא א"ר חייא וכי אין אדם עשוי לומר לאומן מכור לי טליתי א"ר חייא בריה דרב נחמן ל"ש אלא הוא אבל אשתו ובניו לא ואיהו נמי לא אמרן אלא דא"ל טלית סתם אבל אמר ליה טליתך הא לאו טלית דידיה הוא:

פי' הרי זה ישתמש בהן. כדמסיק דלא הוי שואל שלא מדעת דכיון דאדם עשוי לומר לאומן מכור לי טליתי אית לן למימר דשל זה מכר והטלית של חבירו שנתן לו למכור הוא שנתן לזה [מדעתו להשתמש בה עד שיחזיר לו את שלו]: