נאות דשא עה

לאיסורו לא קרוי נזדמנו דהא יכול להשהותו עד שיותר ולמוכרו בהיתר וכי היכי דנוהג דין דשלי"מ לענין דלא בטל ה"נ נוהג דין דשיל"מ לענין שאינו רשאי למוכרו עתה דלא מקרי נזדמנו ולא שייך בזה שהתורה חסה על ממונו כיון שאפשר למוכרו בהיתר ממילא נאמר עכשיו כסברות הצ"צ דבאמת שיותר אח"כ ממילא אזיל ליה היתרא דנזדמנו וכ"ת אם יותר רשאי למכרו גם עתה ז"א דכל עוד שלא נתגלה היתרו איסורא עביד דמחית נפשי לספקא ואיסור זה יש לו היתר ולא מיקרי נזדמנו ומ"מ נ"ל דליתא חדא דאי מדמית לי' לדשיל"מ ממש א"כ איכא הכא טעמא דרשב"א דאין המתיר עתיד לבא עכ"פ ולא מיקרי דשיל"מ ותו דשפיר הו"ל נזדמנו והתורה חסה כיון דמטעם הפסד חלב א"א לי להשהותו דבה"ג גם לענין ביטול לא הוי דבר שיל"מ וה"ל שפיר נזדמנו ממילא הדרן לקמייתא דל"ד לנדון דהצ"צ

ובלא"ה הגאון בכרו"פ מפקפק גם על דברי הצ"צ וכבר כתבתי דהראיות אינן ראיות כלל כאשר ביארתי ואם תרצה לומ' דהא דאסיר לעבור על נדרו על סמך שיתירו החכם היינו משום דשמא לא יסתייע מלתא ולא יתיר החכם אבל אם היינו יודעים שהחכם יתירו אח"כ הי' רשאי לאכול מיד וא"כ בההוא דנדרים הוי ג"כ ממ"נ אם יתיר החכם רשאי לאכול עתה מאי חמרת דלמא לא יסתייע מלתא א"כ לא הוי דשיל"מ והוי ממש כנדון דהצ"צ ואפ"ה אמר בירושלמי דהוי דשיל"מ ואיכא ראי' לדברי הצ"צ ז"א כי אפילו לא יסתייע מלתא ועביד איסורא באכילתו אפ"ה כיון דאפשר בשאלה הוי שפיר דשיל"מ משא"כ במלתא דספקא דאם יאסר א"א בשום אופן שיהי' מותר ואיכא ממ"נ שפיר י"ל דשרי בכה"ג ובהכי ניחא דברי האו"ה שהביא המ"י שם שכתב דכל ספק איסור בטל ולא מקרי דשיל"מ לפי שכשיותר אגלאי מלתא למפרע שלא הי' נאסר מעולם ועוד כמ"ש הרשב"א דלא מקרי דשיל"מ אלא כשיותר בודאי עכ"ל או"ה ולפ"ד הצ"צ והמ"י צ"ל דאו"ה פליג אהרשב"א ומיפרך נמי מהירושלמי דנדרים ולפמ"ש ניחא הכל דלא דמי ספק איסור כלל לנדרים ואי משום הך קושיא שנתקשה הצ"צ על דברי הרשב"א דלמה הוצרך לה"ט דאין המתיר עתיד לבא הנה שערי תירוצים לא ננעלו וכבר נאמרו הרבה תירוצים ע"ז ולפי פשוטו העיקר דהרשב"א חדא ועוד קאמר ולא אתא אלא לאשמועינן הך מלתא דהיכי דאין המתיר עתיד לבא לא הוי דשיל"מ ונ"מ לכמה דברים והך דספק טרפה לדוגמא דעלמא נקטי' והרי גם או"ה עצמו אחר שהביא טעם הראשון כתב גם טעה השני כדברי הרשב"א אע"ג דהוא אך למותר אלא דכ' כן שיהי' נ"מ לכל כיוצא בזה ועוד נ"ל דמדברי הרשב"א גופא איכא ראי' לסתור סברת הצ"ץ דאלו לדברי צ"צ דאע"ג דעכשיו איכא ממ"נ להיתר לא מהני משום דאין לו לעמוד על הספק כל שיוכל לעמוד על הבירור וכאשר בארתי דבריו תחלה א"כ איך התיר הרשב"א מטעם שאין המתיר עתיד לבא עכ"פ והיינו אולי לא יתגלה שהי' מותר ז"א דהרי המתיר עתיד לבא עכ"פ דממ"נ יהי' מותר אחר שיתגלה ענין התרנגולת א"כ ממ"נ אם יתגלה דטרפה הוא הרי נתבטל ואם יתברר דכשרה הוא ג"כ מותר וא"כ הרי המתיר עתיד לבא עכ"פ ועתה אין מועיל הממ"נ מסברת הצ"צ משא"כ אח"כ ודאי בין כך ובין כך הוא מותר. וא"כ מאחר מה שאנו דנין על הביצה זו היינו כשנתערבה א"כ י"ל שפיר דשיל"מ. הגם שיש ליישב בדוחק מ"מ בדרך הישר נ"ל שזה סתירה גדולה לדבריו אע"כ דלא כהצ"צ אלא דגם עתה מותר ממ"נ והרשב"א חדא ועוד קאמר ובכלל דבריו שכ' שאין המתיר עתיד לבא נכללו שני הטעמים א"נ לדוגמא בעלמא נקטי' וכנ"ל ואין לתרץ ולומר דכי היכי שכתב רמ"א סימן ק"ב דאם האיסור לא הי' ניכר קודם שנתערב בטל אעפ"י שהוא דשיל"מ דבעינן דוקא שיהי' האיסור בעין ואח"כ נתערב יעו"ש ה"נ בהך ביצ' אעפ"י שהית' ניכרת קודם התערובת מ"מ לא הי אז דשיל"מ כיון שאין המתיר עתיד לבא בודאי ולא נעשית דשיל"מ עד שנתערב דאז המתיר עתיד לבא ממ"נ משא"כ קודם התערובת לא הי' המתיר עתיד לבא ואנן בעינן שיהי' ג"כ קודם התערובת דשיל"מ כי היכי דבעינן שיהי' האיסור בעין קידם התערובת דזה ודאי ליתא ועיין בפוסקים דין כלי שנאסר בבליעת איסור ואין להאריך יותר הר בידינו היתר א' לשאלתינו

תו איכא טעם להיתר כיון שעושה בשביל הפסד החלב וכמו שהתיר בט"ז בסימן מן קי"ז לנחור התישים לצורך העורות אע"ג דזה לא נקרא הפסד רק שרוצה להרויח יותר בעירו מכ"ש הכא דיש הפסד החלב ואפילו האוסרים שם י"ל דמודי הכא ומ"מ לנחור אסור הכא מחמת ההפסד כיון דאפשר בשחיטה ומה"ט גופי' עדיף נ"ד מנחירת התישים דסתם עושה נבלה בידים שפיר י"ל דהוי מכוין מלאכתו בדבר האסור לסחורה משא"כ הכא בשוחט בסכין בדוק דלא ברי איסורי הרי היתר ב'

תו איכא טעם להיתר מהא דמבואר סימן קי"ז דהא דאסור מדבריהם מותר לעשות בו סחורה ומשמע אפילו דבר שיש לו עיקר בדאורייתא שרי וכן מבואר מלשון הברטנורא פ"ז דשביעית ע"ש ואיסור בהמה תוך שמונה דחיישינן לנפל היא רק מדרבנן דרשב"ג הוא דקאמר כל ששהא למ"ד יום באדם וח' ימים בבהמה אינו נפל ודייקינן מינה בשבת דף קל"ו הא לא שהה ספקא הוי ורבנן פליגי עלי' וסבירא להו דסתם וולדות דמספקא לי' אי כלו חדשיו מיד שנולד מחזיקינן להו בבן קיימא ולכתחלה היא דחיישינן לרשב"ג אבל בדיעבד הלכה כרבנן כמבואר באה"ע סימן קנ"ו וקס"ד וכמו שהאריך התב"ש בזה הבאתי ענינים אלו בסימן הקודם והא דכ' הרשב"א בתשובה הובא בסוף סימן ט"ו דאין עכו"ם נאמן להעיד ע"ז אפילו במסל"ת אע"ג דבדרבנן מהני מסל"ת כבר עמד ע"ז הרב פרי מגדים שם ע"ש וממילא כיון דאיסור דרבנן הוא מותר לעשות סחורה בו ואע"ג דאית לי' עיקר בדאורייתא וכנ"ל ודרך אגב אכתוב מה שנראה ליישב קושיות התיו"ט בפ"ז דשביעית שהקשה בהא דמוכיח הש"ס בבכורות דחלב בהמה מותר לאכול ולא אמרינן דהוי אמ"ה מהא דכתיב גבי דוד ששלח עשרת חריצי חלב ופריך ודלמא לסחורה ומאי פריך הא אם איתא דהוי אמ"ה אסור גם לסחורה ע"ש ואפשר ליישב דלכאורה מאי מוכיח דלמא לעולם הוי אמ"ה והנך חריצי החלב הי' מחלב שחיטה או מחלב ב"פ דלית בי' איסור אמ"ה וצ"ל דאפ"ה מוכיח שפיר דאם איתא דאסור גם חלב שחיטה יש לאסור משום מראית עין או משום גזרה כי היכי דאסור חלב שחיטה בבשר משום גזרה אע"ג דמן התורה מותר ולפ"ז פריך שפיר ודלמא לסחורה דחלב כזה דאין בי איסור אלא מדרבנן שרי לסחורה אע"ג דאית לי' עיקר בדאורייתא הגם דמשמע מלשון התוי"ט שלא הקשה קושייתו אלא למאן דס"ל דאיסור סחורה דאורייתא אבל למאן דס"ל דאיסור סחורה דרבנן לא קשיא לי' משום די"ל דבימי דוד עדיין לא נגזרה גזרה זו נ"ל דליתא דא"כ נשאר הקושיא דלמא הי' מחלב שחוטה אע"כ דפריך מטעם גזרה ואין להאריך בזה מה שהוא חוץ לענינינו הדרן לקמייתא דה"נ ולד תוך שמונה שהוא דרבנן מותר לעשות בו סחורה

ונראה דאפילו בנולד בחודש השמיני נמי שרי אע"ג דכתב התב"ש בסימן ט"ו דבה"ג אפילו מדאורייתא חיישינן לנפל וא"כ הו"ל איסור דאורייתא וא"כ ליכא הך טעמא אפ"ה שרי חדא דהרי כ' התוס' בשבת דף קל"ו לענין ולד דאדם דאפילו לקולא אמרי' דאנן לא בקיאין בכלו חדשיו ואפי' חזינן דלא כלו אמרינן דלמא כלו ע"ש ומכ"ש בולד דבהמה דהא כ' התב"ש בסימן ט"ו ס"ק ט"ז דיותר יכולין לידע לאדם מבהמה א"כ כ"ש דבבהמה אמרינן לקולא דאנן לא בקיאין וממילא הו"ל ככל סתם יולדות וליכא בהו רק איסור דרבנן ותו דאדרבא יותר יש היתר בבן ח' ולא מבעיא לדעת התב"ש שסובר דבבן ח' אפי' חי ח' ימים איני יוצא מחשש נפל כאשר הבאתי כ"ז באריכות בסימן הקודם. וכ' דבעינן דוקא שימתין עד שיגדיל ויגדל וולדות באופן לא יסופק לשום אדם ויהיה נראה לעינים שהוא בר קיימא והיינו משום דפוסק כר אבוה ביבמות דף פ' בנפל דאדם שאינו יוצא מחזקת נפל כשהוא בודאי בן ח' חדשים אא"כ יהיה כ' שנה ומש"ה פוסק התב"ש בבהמה ג"כ לפי ערך שנה באדם דהיינו שיגדל וכאשר נתבאר זה בדברינו בארוכה בסימן הקודם דס"ל להתב"ש דבאופן אחר לא אמרינן האי בר זיין הוא ואשתהי עד חודש ח' אא"כ יש ראיה גדולה דהיינו באדם כ' שנה ובבהמה עד שתגדל וסובר התב"ש דאפי' הפוסקים דלא כר' אבוה היינו באדם אבל בבהמה מודי יעו"ש א"כ פשיטא דשרי לעשות בו סחורה דהוי כנזדמנו לו נבלות וטרפות דהא כתבו התוס' ביבמות שם דלר' אבוה דצריך כ"כ ראיה גדולה להחזיקו בבן קיימא הוי מלתא דלא שכיחא לגמרי ואזלינן בתר רובא דרוב הנולדים בחודש ח' נפלים ומיעוטא דמיעוטא יכולים להיות בן קיימא ולא חיישינן להו כלל ומש"ה תני שם בן שמונה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו וגם אין מחללין שבת עליו דלא מחזיקינן ליה אפילו לספק פקוח נפש רק אמי שוחה עליו ומניקו מפני סכנת האם שלא ירבה החלב. ויש דברים הרבה אלא שאין להאריך) משום דמחזיקינן לי' לודאי נפל אם כן הו"ל נזדמני לו נבלות וטריפות ורשאי לפ"ז אפילו לנחרו ולקרעו כיון דכבר הוא נבלה ותו דלדעתי דצריך להמתין עד שיגדילו נראה פשוט דאסור להשהותו מדרבנן דבזמן רב כזה חיישינן לתקלה הגם דנראה מלשון התב"ש סימן ט"ו סקט"ו דמותר להשהותו באמת תמי' לי מאוד דהרי הוא עצמו רצה בסימן י"ג סקט"ו לומר דאסור להמתין אפילו ח' ימים משום תקלה ע"ש רק שדחה דאנן קיי"ל דל"ח לתקלה ממילא בזמן מרובה דקיי"ל בספק טרפה דאסור להשהות יב"ח ומה לי ספק טרפה מה לי ספק נבלה ובהיות כן דאסור להשהות ודאי ס"ל נזדמנו דאם נאסור לו לבלתי ימכור עתה א"כ יפסיד שיצטרך להשליכו לכלבים מאחר שחכמים אסרו עליו וממילא אע"ג דאיסור סחורה מדאורייתא היכי דלא נזדמנו מ"מ הכא אחר שרבנן אסרו עליו התורה התירה עליו למכור וכה"ג כתב במג"א לענין מצא חמץ תוך פסח דמאחר דחז"ל אסרו לטלטל תו לא עבר בבל יראה (ומכ"ש לשיטת הסוברים דאיסור סחורה הוא מדרבנן כאשר יבואר אי"ה) ה"נ בזה מאחר שחכמים חששו לתקלה תו אין בו איסור סחורה דהו"ל נזדמנו והרי כתב המ"י כלל ע"ב אות ח' דקרוב לודאי שיבא לתקלה בהשהותו זמן רב לא חשבי לי' לספ' כלל ע"ש ואע"ג שהמ"י כלל ע"ד אות י"ט כ' לשיטת הרמב"ם דחמץ הוי דשיל"מ דניתר אחר פסח אע"ג דאסור להשהותו דחמץ ע"י תערובות אסור ג"כ להשהותו וא"כ איך הוי דשיל"מ ותירוץ דהא דאסור להשהותו וצריך לשרפו היינו רק משום חשש תקלה אבל מדאורייתא מותר להשהותו מש"ה הוי דשיל"מ ע"ש פשיט' דל"ד לנ"ד דהתם מאחר דמדאוריית' יהי' מותר והרי אמרו חז"ל דשיל"מ לא בטל ואין לו שום היתר משא"כ איסור סחורה שיש לו היתר בנזדמנו ממילא מיד שחכמים אסרוהו הי"ל נזדמנו וק"ל הרי בארתי באידך דלשיט' התב"ש לא מבעיא ופשיטא דשרי