נאות דשא עב

ומ"ש ז"א דא"א לפשוט מחיותא ומחוורתא דאשתמטתי' כו' תמהני על מה עשה ככה לחשוד לשני מאורות הגדולים ששכחו ש"ס ערוך והרי שפיר י"ל כמו שרצה לתרץ דאם נראה דחי נפשטה האיבעיא ומ"ש דאין לפשוט מחיותא כמ"ש לקמן ורימז על סוף דבריו שהנפל יכול לחיות לר' אבוה יותר משמונה ימים תמי' לי דהרי סיים שם בעצמו דמדסתמו הפוסקים בבהמה שנולדה דסגי בהמתנת ח' ימים משמע דס"ל להקל אפילו בודאי בן ח' כל שחי ח' ימים הוא בן קיימא וע"כ דתלינן דאשתהי דבן שמונה ודאי א"א לחיות כדאמרינן ביבמות דף פ' רק דאמרינן אשתהי הרי בבירור דאפשר למפשט מחיותא לשיטת ל הפוסקים זולתי לשיטת התוס' שפסקו כר' אבוה אבל כל הפוסקים לא חשו לזה ומכ"ש למ"ש לקמן אי"ה דגם מהתוס' אין ראי' אלא אפשר דמודים לשיטת כל הפוסקים דכל שחי ח' ימים אמרינן אשתהי ומכ"ש לשיטת הנ"י ביבמות שפי' הסוגיא לענין גדלות וקטנות ולא לענין בר קיימא יעו"ש בדברינו ועכ"פ יהי' איך שיהי' כיון שהודה בעצמו דהפוסקים מודים בבן ח' וקשיא גם לדידי' הא איבעיא לן בנדה אי בהמה ילדה לזיי"ן ואפילו לדבריו בסימן ט"ו שנתן טעם להשמטת הפוסקים וסובר שם דבודאי בן ח' לא מהני ח' ימים מ"מ הרי מודה שם דמועיל להמתין עד שיגדיל כו' וא"כ עכ"פ כי גדל הוי בן קיימא משום דאמרינן אשתהי הרי נפשטה בעיא דנדה גם לדידי' וע"כ לומר כמ"ש בעצמו כאן דחכמי הש"ס לפי שלא ראו בהמה שילדה לז' או לח' וחי עד שיגדיל מש"ה בעי ואי חזינן כך נפשטה האיבעיא א"כ גם אמהרו"ך והש"ך הוא כ ולא פליג עלייהו התב"ש רק במה שהם רצו לפשוט האיבעיא גם בהמתנת ח' ימים והוא איני פושט האיבעי' עד שיגדיל או מחמת החילוק שכתב כאן בסוף דבריו דדוקא היכי שנולד דמסייע רובא סגי בח' ימים ולא בבן פקיעה וא"כ עכ"פ בנולד איפשטא האיבעיא בח' ימים ואינהו לא ס"ל חילוק זה וכמ"ש לקמן אי"ה ועכ"פ לענין הש"ס דנדה כי היכי דניחא לדידי' ה"נ ניחא לדידהו ולמה יאמר הרב ז"ל דאשתמיטתייהו הש"ס בחנם ללא צורך ולמה לא נאמר דידעו וראו הש"ס אלא ס"ל שאם נראה לפנינו כך שתי ח' ימים נפשטה האיבעי' ותו דהמעיין שם בנדה משמע קצת דנפשטה האיבעיא וע"ש ברש"י ומעיקרא נמי לא בעי רבא אי בהמה גסה יולדת לזיי"ן אלא משום דמשמע לכאורה מלשון הברייתא ולמטה הימנו דאינה יולדת לזיי"ן מש"ה בעי דדוחק גדול לומר דחכמי הש"ס אשר כל רז לא אנס להו ובתוונא דלבא יתבו יקבעו בש"ס בעיא דלא איפשיטא מחמת שלא ראו הדבר ויסמכו עצמן על אינשי דעלמא כשיראו מעשה יפשטו בעייתם זהו דבר מתמיה אע"כ משום דלשון הבריי' משמע דאינה יולדת לז' מש"ה בעי ואז ודאי א"א למפשט מחיותא כמו לענין טרפה דקי"ל טרפק אינה חי' וב"ח ואפ"ה קיי"ל (עיין י"ד סימן נ"ז) דודאי טרפה אע"ג שחי יב"ח הוא טרפה דא"א להכחיש דברי חז"ל בשום ענין ה"נ כאן אי תניא בברייתא דבהמה גסה אינה יולדת לזיי"ן אף אם יארע לפנינו שתלד לזיי"ן ותרבה כחול ימים ויגדל עדרים עדרים באופן שיאמרו כל באי עול' שהוא בן קיימ' אפ"ה יהי' נפל דא"א להכחיש דברי חז"ל בשום אופן משא"כ כדדחי לי' דאין מהברייתא ראי' לזה דהא דתני ולמטה הימנו קאי אבהמה דקה שוב נפשטה האיבעיא לחכמי הש"ס גופייהו מדחזינן דילדה וחי ש"מ דיולדת לזיי"ן כנ"ל ברור

ומ"ש להוכיח מלשון הסמ"ג והתרומת שכתבו טוב לאסור ולא כתבו טוב להמתין ש"מ דאין מועיל המתנה ולדידי' מי ניחא הא מודה בסימן ט"ו עד שיגדיל וא"כ איך כתבו טוב לאסור דמשמע דלית לי' תקנתא וכ"ת הא דמודה התב"ש בסימן ט"ו עד שיגדיל היינו דוקא בנולדה כיון דמדאוריי' אזלינן בתר רובא וליכא רק חששא דרבנן משא"כ הכא שלא נולדה רק נמצאת במעי אמו הוי חששא דאורייתא ז"א דגם התם הוי דאורייתא דהא בודאי בן ח' מיירי דאיכא ריעותא גדולה לפנינו דחיישינן לי' מדאורייתא כמ"ש שם בעצמו ומכ"ש למ"ש לקמן אי"ה דבן ח' ודאי גרע מנמצא במעי אמו וא"כ מכל הנך טעמי א"א כלל לומר שיסבור התב"ש בבן פקועה דלא מהני עד שיגדיל. וכן ביארתי בתחלת הדברים וא"כ גם לדידי' לא ניחא דברי הסמ"ג והתרומת. ולכאורה אפשר דלדידי' ניחא כיון דבעינן עד שיגדיל חיישינן לתקלה כיון שהוא זמן רב ומלתא דאורייתא מש"ה שייך שפיר לשון טוב לאסור דאסור להשהותם כ"כ. משא"כ להפרישה וש"ך דסגי בח' ימים ובזמן מועט כזה ל"ח לתקלה כמבואר בי"ד לענין ספק דרוסה חילוק זה בין עוף לבהמה ע"ש בסימן נ"ז אלא דא"א לומר כך דהא בסימן ט"ו כתב בזה הלשון בידוע שהוא בן ח' חיישינן לי' מדאורייתא וצריך להמתין עד שיגדיל הרי מתיר להמתין עד שיגדיל. ול"ח לתקלה וח"כ ע"כ לשון הסמ"ג והתרומה לאו דוקא

ומ"ש דבתוספת יבמות ושבת מבואר דלרבנן נפל חי עד כ' שנה ולרש"י לרבנן חי לעולם וכ"כ הר"ן בשבת ע"ש והנה עיין בתוס' יבמות ד"ה והא במ"ש ואם יכול להיות בן קיימא כו לכאורה דברי מותר הם אלא שרצו לשלול דלא נפרש כוונת המקשה כפשטי' ובן שמונה מי חי דפריך אפי על אותם כ' שנה דאמר ר' אבוה דאין מחזיקין אותו לבן קיימא עד שיחי' כ' שנה ע"ז פריך דא"א כלל להיות חי ך' שנה אלא למ"ד יום לזה כתב התוס' דאינו כך דא"כ מאי משני דר' אבוה מיירי בגמרו שערו וצפרנו הרי הפעולה של גמרו הוא רק דאמרינן האי בר זיי"ן הוא ואשתהי עד חודש שמיני ולא לומר שע"י שגמרו יכול להתקיים יותר דזה אינו כלל כמבואר שם בש"ס רק דע"י שגמרו כל סימניו ידעינן דבר שבעה הוא ואכתי איך מתורץ קושיות המקשה דאכתי קשיא לר' אבוה למה לי כ' שנה הרי בלמ"ד יום ידעינן דלאו נפל הוא אלא בר זיי"ן ואשתהי דאי בן ח' מי חי יותר מלמ"ד יום לזה כתב התוס' דהא לא קשיא לי' כלל דשפיר יוכל הנפל להיות חי עד כ' שנה אלא דקשיא לי' למקשה איפכא דאפילו כשחי כ' שנה אין להחזיקו לבר קיימא דזה דבר שא"א דהא בן שמונה הוא כאבן וידעינן שאינו בר קיימא ואיך אפשר להכחיש דברי חכמי המשנה בשום אופן אפילו בראותינו חי לעולם אפ"ה נפל הוא וע"ז משני שפיר דחכמי המשנה לא אמרו רק בלא גמרו דזה ודאי אינו בן ז' כיון דאכתי לא נגמר ובהא מודינא דלא מהני כ' שנה רק בגמרו שיש סברא דבר זיין הוא מדנגמר בהא מהני כ' שנה ואין בזה הכחשת דברי רז"ל כך הוא כוונתם בזה. הנה לפנינו לרש"י אליבא דרבנן בבן ח' אפילו כשחי לעולם אפי' בגמרו סימניו הוא נפל ולהתוס' בכ' שנה יצא מחזקת נפל בגמרו משום דסימניו מסייעין לי' דבר זיין הוא אבל בלא גמרו מודים לרש"י הנה עכ"פ מודים דיש במציאות דנפל גמור יחי' אפי' יותר מכ' שנה ועיין טור או"ח סימן של"א וסימן רס"ו תראה מבואר כך ממילא בכל הנך דמחזיקינן להו לנפל הן קודם כ' שנה הן אחר כ' שנה לכל מר כדאית לי' אין מחללין שבת עליו ובהיות כך תמהני על התב"ש שבא לחשוש לזה בבהמה איך כתב בסימן ט"ו דמהני עד שיגדיל מה יאמר בלא גמרו דבהא אף שחי לעולם הוא נפל ואפילו בגמרו אע"ג דהלכה כרבנן דבכ' שנה אינו נפל מ"מ בבהמה דלא נאמר השיעור מנא ידעינן דלמא שיעורה עד עשרה שנים ויותר ומכ"ש למ"ש התב"ש דבבהמה י"ל דכ"ע מודי דחי טפי מאדם א"כ דלמא כ"ע מודי בבהמה כמו דס"ל לרש"י אליבא דרבנן דנפל יכול להיות חי תמיד ה"נ נימא דבבהמה כ"ע ס"ל הכי דנפל יכול לחיות כמו בהמה גמורה ומה מהני שיגדיל ובהכי הוי ניחא טובא איבעיא דש"ס בנדה אי בהמה יולדת לזיין דאע"ג שראו כ"פ דילדה וחי אפ"ה שמא נפל הוא וא"כ לפי כל הנ"ל איך התיר התב"ש במה שיגדיל אע"כ לית דחש להא משו' דכל הפוסקים בא"ח ובי"ד ובאה"ע לא חששו לדר' אבוה ולא פסקו כהתוס' כר' אבוה זולת הב"ש הבי' שיטתם בסי' ד' ובסימן קנ"ו ובסימן קס"ג אבל הלכה רווחת ככל הפוסקים ומכ"ש למ"ש לקמן דמהתוס' גופייהו לא מוכח בבירור דהלכה כר' אבוה ועיין מה שאכתוב עוד אח"כ

ומ"ש דבתוספת יבמות ד"ה כיון משמע דהלכה כר' אבוה. הנה אכתוב בקצרה ואסמוך על המעיין ע"ש במ"ש התוס' דע"כ בסתם וולדות פסק כרשב"ג דחי בבן ח' הלכה כר' אבוה דהכא ואיכא לתמוה טובא הא רבה תוספאה עביד עובדא דאמרינן אשתהי אפילו בלי שום ראיה רק שלא להוציא אשה מבעלה ומוקי הש"ס כרבי דאלו לרבנן ל"א אשתהי אא"כ יש ראי' גדולה שחי כ' שנה כמ"ש תו' ד"ה והא ומעשה רב וכל הפוסקים פסקו כרבא תוספאה ולא נמצא בהם אף אחד שידחה דבריו מהלכה א"כ איך מוכיח הש"ס דבסתם וולדות פסק כרשב"ג מדר' אבוה דהכא דבבן ח' א"א לפסוק כרשב"ג והרי רבא תוספאה עומד לנגד ר' אבוה ומעשה רב. ואף שהתו' נדה דף ק"ז ול"ח כתבו דלית הלכתא כרבה תוספאה מ"מ מנ"ל לש"ס בשבת למפשט דבסתם וולדות פסק כרשב"ג מחמת דר' אבוה מאי אולמי' דר' אבוה מרבה תוספאה ותו דאפי' כי לית הלכתא כרבה תוספאה היינו רק מה שתולה באשתהי בלי שום ראי באשה שהלך בעלה ושהה יב"ח בכה"ג אסרינן לה אבעלה דטפי אמרינן שזינתה מלימר אשתהי אבל היכי שיש ראי' לפנינו כגון מבן ח' שחי ח' יום ובאדם למ"ד יום שפיר י"ל דמודה לי' דאמרינן אשתהי דלא כר' אבוה וא"כ מנ"ל להש"ס בשבת למפשט לכן אני אומר לפרש המשך דברי התוספת לפי שתירוצם הראשון שתירצו דפסיקא לי' להש"ס. דבסתם וולדות פסק כרשב"ג. הי' דחיק בעיניהם לזאת כתבו שני תירוצים אחרים הראשון לשיטת רש"י והשני לשיטתם והיינו דתירוץ האחרון דהו"ל למימר הלכה כרבי ורשב"ג זהו רק לשיטתם אבל לשיטת רש"י דרבי ורשב"ג פליגי דלרבי בעי כ' שנה ולרשב"ג סגי בלמ"ד ממילא נסתר תירוץ האחרון לכן כתבו תירוץ הראשון והוא דוקא לרש"י דרבא תוספאה עביד כרבי ור' אבוה ס"ל נמי כרבי אבל לרבנן אפי' כ' שנה לא מהני מש"ה שפיר פשיט בשבת דבסתם וולדות פסק כרשב"ג דבבן ח' הלכה כר' אבוהו ורבה תוספאה דבכ' שנה מהני וצריך כ' שנה ולא כרשב"ג דסגי בלמ"ד ולא קאמר הש"ס ביבמות רק דלצירוף שיהי' רבים מהני רשב"ג דלא תימא הלכה כרבים דהיינו רבנן מש"ה מצרפינן דעת רשב"ג אבל לא שיהי' הלכתא כוותי' כן נ"ל לפרש דבריהם דתירוץ זה הוא רק לשיטת רש"י ויש סמך לזה מדלא כתבו זה התירוץ בשבת ע"ש ומעתה מ"ש התב"ש דמוכח מהתוס' דהלכה כר' אבוה וכוונתו מתירוץ זה ולהנ"ל ז"א דתירוץ זה הוא דוקא לשיטת רש"י דלשטתם א"א לומר כך חדא דאיך מכריח הש"ס דהלכה כר' אבוה ולא הלכה כרבה תוספאה ותו דאפילו לקושטא דמלתא שפסקו התוס' בנדה דלא כרבה תוספאה היינו כיון דאין שום ראי' ל"א אשתהי אבל היכי שיש ראי' כל דהו כגון שנשתהה למ"ד יום אמרינן שפיר אשתהי הגם שבפסקי תוס' יבמות כ' ג"כ כהתב"ש דבעינן כ' שנה נראה דליתא ובלא"ה המרשים טעה שם בזה שרשם ע"ז ד"ה והא והיינו מ"ש שם בסוף דבריהם ע"ש ובאמת