נאות דשא לב

כשרות הם אין חולי זו עתידה לקלקל כל האבר ה"נ בהא נימא איפכא דמטעם רוב בהמות כשרות מסתמא ע"י חולי זה עתיד לינטל הכל א"ו משמע דלא דיינינן רק כאשר הוא עתה ממילא ה"ה דרך משל בחסרה מרה מה מועיל לנו הא דאמרינן דרגילות לינטל מעט מעט דאכתי נימא דאתמול היתה המרה קטנה מאוד ועדיין היתה כשרה: ויש לפלפל בזה וע"ש בסימן מ"ד בט"ז וש"ך במה שפלפלו עם מהרש"ל אלא שאין כאן מקומו להאריך כי סוף דבר אני נבוך מאוד בסברת מוהרא"י ומ"מ אין בידינו לדחות מה שנמצא בהדיא בדברי מוהרא"י אף שלא נמצא בשום פוסק לכן בנ"ד אני מחליט דהבצים של קודם ג' הם ספק טרפה ומה שבתוך ג' ימים יש לדונם כודאי טרפה ועיין מה שאכתוב אי"ה לקמן בסימן קכ"ז וסימן קכ"ח

הנה זהו מה שהעליתי לענין הבצים עצמן אם הי' לפנינו ואולם בנדון שאלתינו שהוא על הכלים מה דנשתמשו מאותן הבצים קודם ג' ימים. נראה לפענ"ד למצא להם היתר והוא מחמת דהוי ספק דרבנן כי הכלים עתה אינן בני יומן ואין בהם איסור להשתמש בהם רק מדרבנן אפ לו אי הוי ודאי איסור ממילא כיון שכבר העליתי דאין על הבצים שקודם ג' ימים רק איסור ספק הו"ל ספקא דרבנן ואע"ג שגוף הספק הוא באיסור דאורייתא רק ע"י גלגול נעשה דרבנן מ"מ כיון שלא נודע הספק עד שנעשה איסור דרבנן יש לדונו לספיקא דרבנן וכדברי המ"כ שבב"י סימן נ"ז ואף שהד"מ שם ובת"ח ובט"ז וש"ך סימן ק"י דחו דברי מ"כ הנ"ל הן לענין ספיקא דרבנן בלא נודע והן לענין ספק ה' בגופו וס"א בתערובת ולא נודע הספק עוד מ"מ הש"ך עצמו בדיני ס"ס שם כתב שבמקום ה"מ וס"ס יש להתיר בלא נודע. והרב המנחת יעקב בקו"נ הספקות שם כתב דאפילו שלא במקום הפסד יש להתיר נ"ל דיש לסמוך על המ"י להתיר בלא נודע אפילו בלי שום הפסד מאחר דגוף דין ספק א' בגופו וס"א בתערובת הרמב"ם והר"ת והרבה גאונים מתירין רק שר"י אסרו וכתבו הרשב"א וסייעתו שראוי לחוש לדברי ר"י אף שהעיקר כר"ת ואחרי העיון נ"ל אחרי נשיקות עפרן של כל האחרונים להוכיח דאפילו העומדים בשיטת הר"י. אין אוסרים רק בנודע אבל בלא נודע מודים כאשר אבאר אי"ה

והנה כבר הארכתי קצת מזה בסימן הקודם ע"ש בד"ה שנית עד ד"ה ואין למצוא ע"ש. ולא אכפיל כאן אותן הדברים ק תורף דברינו שם בקצרה הוא מ"ש המנחת יעקב כי האחרונים ז' שפלפלו אם להחזיק דברי המ"כ שבב"י או לדחותו לא ראו שהם דברי מוהרא"י דאל"כ לא הוי דחי' ליה אך כתבתי שם דבפסקי מוהרא"י סימן קכ"ט מבואר דלא מהני לא נודע וכתבתי שם לפרש דברי פסקי מוהרא"י בדרך פלפול קצת ועולה מדבריו דבכל הקדמונים שהביאו דברי הר"י משמע באמת דדוקא בנודע רק שבשערי דורא משמע דאפילו לא נודע. לכן להלכה יש להחמיר כדבריו בחד בחד. זהו תורף דברינו שם יעו"ש:

ועתה אומר אני דאפילו סובר מוהרא"י בפסקיו להחמיר אפילו בלא נודע אין אנו אחראין כלל לדבריו כי כבר כתב היש"ש הובא בפמ"ג בהקדמה דהגהת שערי דורא חיבר מוהרא"י באחרונה. ולכן כיון שבהגהת ש"ד סימן פ"ד כתב בהדיא דדוקא בנודע א"כ חזר בו מדבריו שבפסקים. והדעת נוטה לזה שאחר שדקדק וראה שכל הקדמונים הכי ס"ל כאשר אבאר בראיות ברורות חזר בו וכיון שכן אומר בטח דיש להתיר בלא נודע אפילו בלי שום הפסד וכדברי המנחת יעקב ז"ל והמשאת בנימין:

ועתה אפרש דברי דיש לי ראיות ברורות דהר"י וסייעתו לא אסרו אלא בנודע וכדברי הב"י בשם מ"כ. והנה לשון שע"ד בסימן פ"ד על גבינות שנעשו מבהמה ונמצאת טריפה אחרי שכמה טריפות אנו מטריפין מספק משום חומרא בעלמא וא"כ הו"ל ס"ס דס' אם היא טריפה אם לא ואת"ל שהיא טריפה אימר לא נטרפה אלא תוך ג' ימים קודם שנשחטה ומותרי' הגבינות שקודם ג' ימים עכ"ד בקצרה. וכ' ע"ז מוהרא"י בהגה"ה שם וז"ל. וק' הא לעיל סימן מ"ה פסק ר"י בספק דרוסה שנתערבה דאין להתיר מטעם ס"ס ספיקא דאורייתא ונ"ל דשאני הכא דשני הספיקות באין כא'. אבל ר"י לעיל מיירי שנודע מתחלה שדרס הזאב קודם שנתערבה ובאותו פעם לא היה רק ספק א' ונעשה אותו הפעם הספק כודאי וכשנתערב אח"כ הוי כמו ודאי איסור שנתערב ועיי' בסוף כל או"ה ושם פירשתי יפה דין זה עכ"ל מוהרא"י. וכתב שם המבוא שערים שהוא ראה סוף כל או"ה שלו וכתוב שם דברי המ"כ שבב"י והב"י לא ידע מי הכותב ויע"ש ולהבינך דברים אלו היטב ארחיב הדבור קצת ולכאורה קשה מאחר שמהרא"י עצמו לעיל בהגהת שע"ד סימן מ"ה ביאר טעמו של ר"י מחמת שאין שני הספיקות מענין א' וגוף אחד רק אחד בגופו וא' בתערובת א"כ מה הקשה מלעיל לכאן דכאן אין אחד מהספקות ע"י תערובת וכן קשיא לכאורה במ"ש בסוף כל או"ה שהעתיק הב"י סימן נ"ז וכי פליג ר"י על התלמוד כו' והאיך מצינו בתלמוד ס"ס בכה"ג שהא' ע"י תערובת וח"כ מאחר שמהאר"י עצמו כבר ביאר בהגהת ש"ד סימן מ"ה דדברי ר"י אינם אלא דוקא בתערובת א"כ לא פליג כלל על התלמוד אלא דהענין הוא כך דבודאי מה ששני הספקות הן בגופו וא' בתערובת אין זה, מקלקל כלל הס"ס דכיון דקים לן דספק א' חיזר רחמנא שני הספקות לא אמר רחמנא מש"ה כל שיש בחתיכה זו ב' ספקות שריא רק דעיקר כוונת מוהרא"י בהגהת ש"ד סימן מ"ה במה שהסביר טעמו של ר"י לפי שאין הספיקות בגוף א' הכוונה כך הוא דנהי דב' ספקות לא אסר רחמנא היינו דוקא אותו דבר עצמו אשר יש עליו שני ספקות משא"כ ס"ס זה שהספק א' הוא על גוף א וספק השני על גוף אחר נהי דהחתיכה זו שאנו דנין עלי' מוטלת כשני ספקות מכל מקום א' מהספקות הוא על גוף אחר אם כן הוי בשני גופים שכל א' מוטל בספק א' וספק א' כבר אסרה תורה והבן כי זה פשוט ומש"ה ה"ה בכל כה"ג אף בלא שום תערובת כל שאין השני ספקות נופלים על גוף א' כמו ההוא דס' זינתה אינו ס"ס ומה"ט כתב האו"ה הובא בש"ך בדיני ס"ס אות ב'. דתרנגולת ספק טרפה שהטילה בצים ויש ספק אימת נגמרה אם קודם שאירע בה הספק טרפות או אח"כ הינו ס"ס כי זה דומה ג"כ לספק ח' בגופו וספק א' בתערובת דאין ב' הספקות על גוף אחד רק ספק א' על גוף התרנגולת הוא אולי כשרה וספיקא הוא ע"י הביצה לבדה אימת נגמרה ולא הוי ס"ס וכל זה פשוט ומבואר ועתה מבואר היטב דברי מוהרא"י שבהגה"ה סימן פ"ד הנ"ל שהקשה על הך דגבינות מן סרכא שהתיר השע"ד. מחמת ס"ס הא זה דומה לדינא דהר"י דאין ב' הספקות על גוף אחד דספק א' על הפרה שמא כשרה היא וספק שני על הגבינה. אולי נחלבה קודם שנטרפה והוא ממש דין דביצה שהזכרתי, מאו"ה וע"ז הוכרח לתרץ דס"ס שעל ב' גופים הוא דוקא בנודע ממילא כל גוף אוסר ספק שלו דספק א' רחמנא אסרה משא"כ כשלא נודע עד אח"כ א"כ נפלו תיכף על הגבינות שני ספיקות יחד ושני ספיקות לא אסרה תורה והוי כאלו הם כגוף א' כיון שעדיין לא חל שה איסור על הספק הראשון מחמת שלא נודע א"כ סוף סוף נופלים על הגבינות שני ספקות יחד ושני ספקות לא אסרה תורה והבן כי כל זה ברור ופשוט ובזה מובן ג"כ מ"ש בסוף כל או"ה וכי פליג על התלמוד כו' היינו נהי דבש"ס לא נמצא ספק א' בגופו וספק א' בתערובת מ"מ ס"ס כי האי נמצא כ"פ בש"ס שב' הספקות הם כב' גופים כאשר הביאו אחרונים הרבה ומהם בכתובות גבי אלמנת עיסה שיש שם ס"א באשה וס"א בולד וכדומה (ומיהו גם בפשיטות י"ל בזה כי באלמנת עיסה איתא שם גם ס"א בגופו וס"א בתערובת וכמו שהקשה הב"ש בריש אה"ע בשם הגאון מוה' הילמן ע"ש ודוק). מש"ה הקשה וכי פליג ר"י על התלמוד כו' ומתרץ ג"כ דהיינו דוקא בנודע כל זה הוא ברור ונכון

ועתה אחרי הוצעה זו הנך רואה כי כל הפוסקים שהתירו הגבינות של סרכא מטעם ס"ס ע"כ ס"ל לחלק בין נודע ללא נודע והרי אתה רואה כי אפילו הפוסקים העומדים בשיטת ר"י לענין ספק א' בגופו וספק א' בתערובת התירו הגבינות מחמת הס"ס ראשונה השע"ד שבסימן מ"ה פסק כר"י לענין ספק א' בגופו וספק אחד בתערובת ואפ"ה התיר כאן מחמת ס"ס ועליו הקשה מוהרא"י הנ"ל והוכרח לחלוק זה וגם ר' ברוך בספר התרומה סימן ע"ו עומד בשיטת ר"י כמו שהובא בהגהת ש"ד וכמ"ש סימן מ"ה ואפ"ה הביא בשע"ד בשמו בסימן פ"ד להתיר הגבינות אך אין ספר התרומה לפני אולי מתיר בלא"ה בלי ס"ס כשיטת כל המתירין שהובא בטור יו"ד סימן פ"א וא"כ אין ראי' ממנו). גם הת"ו אף שבכל המקומות הביאו פלוגתא דר"י ור"ת לענין ספק א' בגופו ואפ"ה בפ"ק דחולין כתבו בפשיטות להתיר הגבינות בלי שום חולק מחמת ס"ס וע"כ טעמיהו משום דבלא נודע מודה ר"י וכן העור והש"ע בסימן פ"א שפסקו דבכל טרפות אסורים הגבינות אף קודם ג' ימים ולא מוקמינן הבהמה בחזקת כשרות ואפ"ה בסרכא מתירין הגבינות מטעם ס"ס אע"ג דבסימן נ"ז ובסימן ק"י פסקו כהר"י לענין ס"א בגופו וע"כ משום דבלא נודע מודה הר"י והמרדכי ריש פ' כל הבשר כתב וז"ל וספק ביצת טרפה הוי ספיקא דאורייתא ואפילו נתערבה באלף כולן אסורות עיין פ"ק דביצה עכ"ל ואפ"ה בפ' א"ט כתב דבטרפות סרכא שריין הגבינות מטעם ס"ס עיי"ש הרי לפניך אע"ג דבר"פ כל הבשר כותב רק שיטת ר"י אפ"ה מתיר כאן משום ס"ס וע"כ משום דבלא נודע מודה ר"י הרא"ש ז"ל בפ' ג"ה בסוגיא דבשר שנתעלם מן העין ע"ש שהביא דברי השאלתות מבואר שם דס"ל כר"י דספק דרוסה שנתערבה כולן אסורות. וכן מבואר שם בהדיא בקיצור פסקי הרא"ש ואפ"ה בפ"ק דחולין כתב להתיר הגבינות מסירכא מחמת ס"ס. סוף דבר כ"ז הוא ראיות ברורות דר"י וכל סייעתו המחמירין בספק א' בגופו דלא הוי ס"ס מודים הם בלא נודע דמהני וכדברי המ"כ שבב"י ובמחילה מכבוד האחרונים הרמ"א ושארית יוסף והט"ז והש"ך שדחו דברי המ"כ מי יתננו לרגלי אלו הגאונים ואעפ"כ תורה הוא. ודבר הנראה לעינים כי מחמת שלא ראו מקור דברים אלו בהגהת ש"ד סימן פ"ד ממוהרא"י לכן לא שמו על לב ולא אסקו אדעתייהו בדבר זה שהס"ס דגבינות הוא ג"כ ספק כזה ובודאי אי הוי חזו מקור הדברים בהגהת שע"ד סימן פ"ד דהקשה אהך ס"ס דגבינות ואין בזה תירוץ רק במה שלא נודע ודחי דהוי הדרי בהו והיו מחזיקים חילוק זה מכל הנך ראיות שהבאתי מהקדמונים שאין עליהם תשובה ויפה כתב המ"ב שאיתה הגה"ה הנמצא באו"ה לאסור אף בלא נודע אין להשגיח בה ולאי מר ברי' דרבינא חתום עלה. ואחרי שהוכחני דדין ספק