נאות דשא רסא

לא מהני משיכת הנכרי תחלה. אך כדי ליישב דעת המ"א הנ"ל נראה ליישב דברי המחבר ביו"ד בענין אחר דהנה המשנה למלך בפ"י מה' מכירה נסתפק בכוונת דעת הבעה"ת מ"ש בדין מי שהלוה מעות של דמי איסורי הנאה אם מחויב לשלם או לא שזה תלוי בפלוגתת הרמב"ם ורש"י דלהרמב"ם צריך לשלם ולרש"י א"צ לשלם ונסתפק המש"ל בכוונת דבריו אם הכוונה דלכך לרש"י פטור משום דאף אם ישלם יהי' הדמים אסורים להמוכר או שהכוונה דלכך אסור לשלם משום דבשעה דמשלם הוי הלה נהנה עכשיו מאיסורי הנאה אף שהחוב נעשה מכבר מ"מ הנאה נחשב עכשיו בשעה שמקבל התשלומין יע"ש

והנה לכאורה במחכת"ה נעלם ממנו לפי שעה זו כל הפלפול של התוס' והרא"ש במס' ע"ז בדין הנ"ל שאם משך הנכרי היי"נ תחלה שלדעת הרא"ש אף שהיי"נ עדיין בעין ביד הנכרי מותרין הדמים ולדעת הר"ר אלחנן עכ"פ כשאינן בעין וא"כ בודאי לא עדיפי החליפין מהיי"נ עצמו וא"כ אף שי"ל לרש"י דחליפי חליפין אסורין היינו כשהחליפין עדיין ביד בעלים הראשונים בשעה שמקבל החליפי חליפין אבל אם כבר לקח הקונה החליפין תחלה ובפרט שכבר הוציאם לצורכו ובא לשלם אחרים בזה ודאי מותרין אף להמחליף עצמו דכיון שאם הי' החליפין עדיין ביד המוכר לא הי' נאסרין החליפי חליפין רק לו לבדו ממילא כשהחליפין אינן בעין נחתינן חד דרגא ומותרין אף להמחליף וכדעת המ"א לענין חמץ ובע"כ שכוונת הבעה"ת רק בצד השני שכתב המ"ל דזה הוי כנהנה עכשיו וכן מוכח מתוך דברי המ"א הנ"ל וכבר רמזתי לעיל שבסימן ת"ן כתב הטעם דלכך מותר להלוות ככרות ק"פ לשלם לאחה"פ הואיל והראשונים אינן בעין משמע אבל אם היו בעין הי' אסור והרי בסי' תמ"ג ס"ל כשמשך החמץ תחלה מותרין החליפין אף להמחליף אלא ודאי דבסי' ת"נ מיירי לענין איסור הנאה לכתחלה ואם הי' בעין הי' נחשב כנהנה. אז בשעה שמקבל התשלומין אבל אם אינן בעין והחיוב נזקף בשעת היתר ליכא איסור כלל. ולפ"ז בהיות כן יש ליישב דברי המחבר ביו"ד דלא סתרי אהדדי כלל דיש ליתן חילוק בדבר דהיכי שמכר לנכרי איסורי הנאה ולא זקף עליו במלוה לזמן מה רק אימת שרוצה יכול לתבוע מעותיו והנה בכעין זה אם לא יתן לו הלה מעותיו בשעה שרוצה יכול הלה לחזור מהמקח כדקיי"ל בעלמא בעייל ונפיק אזוזי לא קנה א"כ בזה בשעה שמקבל המעות נחשב כנהנה מן החמץ שאז נגמר המכירה שבלא"ה יכול לחזור בו עד הנה וא"כ עכשיו נגמר הנאת החמץ אבל היכא שהתנה עמו שמוכר בהקפה וזקף עליו השאר במלוה הנה בכעין זה קיי"ל בשמיטה ודכוותי' שאם זקף עליו במלוה משמט מחמת שע"י הזקיפה יצא מתורת מכר והוי כלוה לו מעות ולפ"ז בכעין זה לא נחשב הנאה כלל בשעת קבלת המעות רק בשעת המכירה והזקיפה למלוה אבל אח"כ הוי כמקבל מאיזה ענין אחר והנה מעתה מיושב דברי המחבר על נכון שהטעם מה שאם משך הנכרי היי"נ תחלה ואח"כ הע"ז מותר המעות נראה שהוא ע"פ דברי הבעה"ת והמשנה למלך הנ"ל דכיון דאם היה בא המוכר עם הקונה לדינא קמן ולא הוי מחייבינן לי' לשלם כלל בעבור היי"נ והע"ז א"כ כששילם לו מעצמו הוי כמתנה לא כדמי יי"נ וכמו שאיתא במסכת ב"ק דאלו תבע לי' בדינא קמן לא מחייבינן ליה לשלם השתא נמי לאו אתנן הוא והפוסקים דימו אתנן לאיסורי הנאה כמ"ש הרא"ש במסכת ע"ז א"כ ה"נ לכך כשמשך תחלה לא הוי אח"כ דמי יי"נ ולכך כתבו הפוסקים שהוי כמתנה בעלמא אך היינו דוקא כשלא זקף עליו במלוה שאז ביארנו לעיל שבשעת קבלת המעות נגמר ההנאה לכך אינו מחויב הלוקח לשלם ולכך כששילם מעצמו לא הוי דמי יי"נ ובהכי מיירי בסי' קל"ב אבל בסי' קמ"ד דייק המחבר בלישנא שמכר הישראל בהקפה דהיינו שזקף עליו במלוה ובכה"ג אלו תבע בדינא קמן היה מחויב הקונה לשלם דלו יהא שהדמים אסורים מ"מ הוא מחויב לשלם כיון דעכשיו אינו עושה המוכר איסור חדש במה שמקבל הדמים דהנאתו כבר נגמרה בשעת זקיפה וא"כ כיון שמחוייב לשלם בדינא תו הוי דמי יי"נ וע"ז ולכך בעינן דוקא שלא יהיה כבר בעין ובשעת הזקיפה היה עדיין הע"ז בביתו או היי"נ שקודם שמשך קצץ עמו הדמים וזקף עליו במלוה ואז נעשה המלוה חליפי איסורי הנאה כאלו קיבל הדמים ואז דומה לחליפי חליפין כמ"ש לקמן וחזר והלוה שנית להקונה ודוק) וזה ברור ונכון מאוד בדברי המחבר

עוד אפשר ליישב דברי המחבר שלכך סתם וכתב בסי' קמ"ד שאם אין היין בעין הדמים מותרים ולא כ' שזה דוקא לאחרים מפני שבאמת לאחרים מותר אף שהוא עדיין בעין דמ"מ אין כאן יי"נ וע"ז ברשות ישראל שיתפוס דמיו רק שלהמחליף אסור דעכ"פ הוא עשה איסורא שבשעה שמקבל הדמים אז נהנה מאיסור הנאה ולכך אסור לו אבל בסי' קמ"ד קמ"ל דאם כבר אינו בעין הדמים מותרין אף להמחליף חדא כיון דהנכרי כבר קיבל הדמים בעד היי"נ א"כ אם נותן לו הנכרי דמים אחרים בעד אותם הדמים הוי רק חליפי חליפין ומותרין אף להמחליף ואף דיש ספק אולי נותן לו הדמים עצמן כיון דזה הוי רק דרבנן אזלינן לקולא דמה שהחליפין אסורין למחליף באם משך הנכרי תחלה הוי רק מדרבנן דתופס דמיו אינו שייך כאן דהרי משך הנכרי תחלה ואף אם נימא דגם חליפי חליפין אסורין הכא כיון שאין הע"ז והיי"נ בעין כלל אם כן לא נחשב הלה נהנה עכשיו מע"ז בשעת קבלת המעות ולכך מותר אף להמחליף ודוק. ולפ"ז כיון שתירצנו הסתירות מהמחבר נראה דא"ש דעת המ"א ומה שעמדנו לעיל דא"כ מנ"ל להפוסקים להוכיח דחמץ אינו תופס דמיו דלמא מיירי שמשך הנכרי תחלה נראה דא"ש דמה שרצינו לעיל לחלק דבחמץ שאני דהאיסור מונח אקרקפתא דגברא הוא דוחק לכך נראה כיון דעיקר ההיתר הוא מכח דלא שביק התירא ואכיל איסורא והיכא שיש רק צד כל דהו לומר שניחא לי' באיסור' תו נדחה הך חזקה כמו דקיי"ל באם אין בידו סכין בדוק דמטרח לא טרח כו'. ולפ"ז ה"נ כיון שכ' הפוסקים בח"מ סי' צ"א דאין דרך חנוני ליתן פירות עד שיטול דינר תחלה והיינו משום דאין דרך למכור בהקפה דעי"ז יכול לבא לידי כפירה ולכך שותף שמכר בהקפה נחשב פושע וכן קיי"ל בשליח שנתן הדמים תחלה ואח"כ רצה ליקח השטר הוי פושע שהוי לי' ליקח השטר תחלה. ולפ"ז ה"ה הכא בפרט בנכרי שסתם נכרים גזלנים נינהו ואם יתנו להם חמצן תחלה יכול לבא לידי כפירה שלא ירצו הנכרים לשלם לו וא"כ מסתמא אין המומרים עושים כן ולא שייך בזה לא שביק התירא די"ל דנתיירא המומר ליתן חמצו לנכרי תחתה פן יכפור בו ולא שייך בזה חזקה זו וזה נכון לפענ"ד עכ"פ היוצא מזה שבנדון דידן שהדרך שהנכרים שותים היי"ש תחלה ואח"כ ישלמין בזה ודאי דמותר שהרי כבר היי"ש אינו בעין בשעה שמשלמין ואף אם מקצת משלמין תחלה בטל ברוב אך אם עדיין החמץ בעין בידי הנכרי רק שמשכו תחלה צ"ע אם נפסוק כדעת המ"א

תשובה ב' של אבי הרב וכו' מוהר"ר שלמה קלוגר נ"י

לה"פ סי' תמ"ח אעתיק כאן מ"ש בתשובה לק"ק יאס להרב הגאון מוה' יוסף נ"י אב"ד דשם

הנה על דברי ריבות בשערי ק"ק יאס אשר נצמח בין הרבנים הגדולים דשם ונשאלתי מהרב הגאון מו"ה יוסף אב"ד דשם לחוות דעי גם אני ורואה אני שהוא מחלוקת לשם שמים בדבר מכירת חמץ בפסח אשר נתקן מאז להיות כולם מוכרים לישראל אחד באופן המועיל וישראל הקונה מוכר הכל לנכרי ומוסר לו כל שטרי מכירות שלו וזה נתקן עפ"י הרב הגאון הנ"ל והרב הגאון מו"ה משה טויבים אב"ד דשם ערער על הדבר ואסרו וכל אחד הדפיס עלה לתרופה לחוות דעתו ונשלח אלי דברי שניהם

תשובה הנה אם כי את הרב הגאון מו"ה יוסף ני' איננו מכירו מעולם והרב הגאון מו"ה משה טאביש מכירו אני היטב כי רב גוברי' והוא כרע כאח לי מימי הנעורים אעפ"כ לא אשא פני איש והאמת הוא כאב ואם לי והוא אהוב מהכל ואומר אני אחר המחילה מכבוד הרב הגאון מו"ה משה ני' לא צדקו דבריו בזה והוא מנהג כשר וישר וכן נוהגין בכמה מקומות במדינת רוסיא וגם במדינתינו כבר נהגו כן בכמה עיירות וזה ערך ששה שנים הנהגתי גם אני כן פה ק"ק ומה שמקהה בזה הגאון הנ"ל אקהייתא הנה מלבד אשר יש להשיב על דבריו עפ"י הדין כמ"ש בעזה"י לקמן הנה מלבד זה אני אומר שלא שקל הגאון הנ"ל הפסד מצוה כנגד שכרה. כי הרב הגאון הנ"ל לא הי בקהלה רבה ועצומה עד הנה ולא באה לפניו מכשול אשר נמשך מן כותבי שטרי מכירות בפסח כ"א לעצמו וזה חדשות לו שבא לק"ק יאס ורואה החסרונות במנהג הזה כפי דעתו ולו הי' רואה בקהלות גדולות אשר אי אפשר להיות מעצור לרוח כ"א ואחד ולהשגיח עליו דרך פרט ומכח זה נמשכו כמה מכשילות בשטרי מכירות אשר עצמו מספר וכאשר עיני ראו ולא זר פה ק"ק אם כי ת"ל פה ק"ק רובן אנשי בני תורה ואנשיו אנשי מדות ואף על פי כן נמשך כמה תקלית עד שעמדתי ותקנתי כן אם היה כל זה למראה עיני הרב הנ"ל היה מודה ועוזב דעתו והיה מודה כי הרע ראוי לבחור במיעוטו אף אם הי' בדרך הזה עקולי ופשורי ראוי להשגיח אחר הרוב ולעזוב את הטפל כל זה אני אומר לפי דעת הרב הגאון הנ"ל ולו יהיבנא שיש בזה עקילי ופשורי. אך באמת מנהג זה יפה הוא ואין בו חשש ופקפוק כלל ואומר אני שמנהג זה יש לו סמך ורמז הש"ס דילן וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא כי הנה גרסינן בש"ס פ"ק דפסחים דף י"ג ואף רבי סובר להא דאר"נ דאמר רבין בר רב אדא מעשה באדם אחד שהפקיד דוסקיא מלאה חמץ אצל יוחנן חקוקאה ונקבוה עכברים