נאות דשא רנט

הבהמות באו מן הסתם על בהמה זו ואם היה הרוב מצד הפועל על גוף המעשה ודאי דהוי אזלינן בתרא אבל כיון דאין הרוב רק על הנפעל לא על העושה המעשה לכך לא מהני משא"כ חזקה זו דמחליפין או חזקת חבר דהחזקה על גוף המעשה שחזקה שעשה מעשה זו לכך מהני ועיין במג"א סי' ח' ובט"ז ובחיבורי בס' החיים סי' תרפ"ג ובפ"מ שם בסימן ח'. והנה נחזור לענינינו לנדון דידן אם נימא שהחמץ אסור יש לחקור מה דינו של המעות שכבר נפדה

והנה הגיע לידי תשובה מהרב הגאון דק"ק לבוב לכך לא אכפול הדברים מ"ש אליו פעם ראשון ואעתיק תשובה אליו וזה תורפה

הנה תשובתו הרמתה הגיע לידי ביום ו עש"ק פ' בהר לפנות ערב כי שליח היא דעיוות ולא שלח לי עד הנה. והנה מחמת שיש בתוך תשובת מעכת"ה דברים אשר לא יכולתי להבינם על בורי' לזאת אכתוב לאדוני כל מה שחנני ה' לפי קע שכלי בענין זה:

והנה בדין החליפין אם מותר להמחליף עצמו דעת קצת פוסקים שמותר אף להמחליף והוכיחו זה מהברייתא דחמצן של עוברי עבירה דמותר מפני שהם וחליפין ואם אסור החליפין אף השתא מה מתקנין אבל דעת רש"י דאסיר להמחליף וכתב לתרץ קושיא זו משום דכל מה דמצי למעבד בהתירא פורתא עבדי. והנה כל העובר ישתימם על דברי רש"י הללו דמה התירא יש להם עכשיו טפי מקודם ומה נ"מ להו אם לדידן שרי. והנה הרא"ש פ' האיש מקדש נראה שהבין כוונת רש"י דהוא על שהחמץ עצמו אסור מן התורה והחליפין אין אסורין רק מדרבנן. יהנה דבריו אין מובנים לכאורה דאכתי מה יענה למסקנת הש"ס דאסיק דהברייתא אתיא כר"ש דא"כ אף חמץ גופא הוי דרבנן (וכן ראיתי אח"כ בשעה"מ ה' חמץ שהקשה כן ייע"ש) וכן יש לדייק בתוס' פ"ק דחולין שכתבו ונראה דמרויחין נמי לדידהו למה דס"ד דהברייתא אתיא כר' יהודא ומה כוונתם בזה מה שמרויחין לס"ד כיון דלפי האמת צ"ל כפירוש רש"י מה נ"מ למה דס"ד. והנה לכאורה עלה בלבי לפרש כוונת התוס' והרא"ש בפשיטות בפ"ב דמס' פסחים קאמר שם הש"ס מתני' מני לא ר"ש ולא ר"י ומשני רב אחא בר יעקב לעולם ר' יהודא ויליף ר' יהודה שאור דאכילה משאור דראי' כו' ורבא משני לעולם ר"ש וקנסא קניס ר"ש כי. והנה אם נימא כרב אחא בר יעקב דיליף יהודא שאור דאכילה משאור דראי' א"כ מצי אתי' מתניתין כר"י א"ב לדחוק ולומר דקנסא קניס ר"ש וס"ל דלר"ש חמץ שעעה"פ מותר בהנאה אך מ"מ זה ודאי ידע מסברא דלהבעלים עצמו אשר עברו בב"י ודאי דראוי לקנסו אף לר"ש שלא יהי' לאכול ממנו ואפשר דאף בהנאה ראוי לקנסו שעבר על לאו חמור דבל יראה וכמו שמצינו במבשל בשבת כי' וכדומה בצורם אוזן בכור דקנסינן לי' כן ה"נ ודאי דאף לר"ש קנסינן לי דאסור לו רק דזה לא ס"ד דנימא שלכ"ע קנסו ואסור בהנאה לכ"ע זה ודאי דוחק וכמו שנדחק הר"ן באמת ליתן טעם לדידן דקיי"ל דקניס ר"ש דהחמץ אסור בהנאה לכל דמה חטאו או פשעו כל העולם שיהי' נחסר להם וצריך לומר משום לא פלוג והיינו לדידן דקי"ל כרבא אבל לר"א בר יעקב דאוקי מתניתין כר' יהודא הי' נראה לי' דלר"ש דוקא לעצמו קניס ולא לאחרים ולפ"ז ח"ש דהמפ' כתבו דהך סברוהו בפ"ק דחולין סברו כרב אחא בר יעקב ולפ"ז לשיטתם שפיר דוחה הש"ס דהברייתא אתי' כר"ש ומה דקתני חמצן של עוברי עבירה מותר מיד היינו אף ליורשיו וכדומה שהרי איתא במס מ"ק והביאו החק יעקב דבאיסורי דאורייתא קנסו בנו אחריו א"כ קמ"ל הברייתא שאף אם עוברי העבירה מתו תיכף אחה"פ מותרין החמץ שלהם ליורשיהם דמסתמא מחליפין ובזה לא שייך להקשות דמה מרויחין דלהך ס"ד דהחמץ עצמו אינו אסור רק לבעליו ממילא בחליפיו נחתינן חד דרגא ומותר אף להמחליף כמו שדעת הפוסקים בחליפי חליפין כיון שהחליפין אין אסורים רק להמחליף לכך החליפו חליפין מותרין אף להמחליף ה"ה לס"ד דהחמץ אינו אסו' רק להבעלים ממילא מותר החליפין אף להם ולכך שפיר מרויחין ולא קשה קושיות רש"י דח"כ מצינו דמים לחמץ בפסח די"ל דמתניתין דאוכל תרומת כו' אתיא כר' יהודא ודו"ק ודוקא אם נימא שאף לר' יהודא מותרין חליפי החליפין מקשה רש"י שפיר) ולסברת הסברוהו דוחה הש"ס דמצי אתי' כר"ש ושפיר מרויחין. הבל לדידן דקי"ל כרבא דקנסא קניס ר"ש לכל העולם ולאו לדידי' לבד קנסו כמ"ש הר"ן ממילא בחליפין נחתינן חד דרגא ואסור עכ"פ להמחליף עצמו ממילא לא שייך כלל לומר שהם מחליפין דמה ירויחו בזה וצריך לומר לדידן דהברייתא אתי' כר' יהודא דס"ל חמץ שעה"פ אסור מן התורה ולדידי' שפיר מרויחין דהחליפין אינו רק מדרבנן ואין להקשות דלדידן דקי"ל כרבא א"כ צריך לומר דר"י לא יליף שאור דאכילה משאור דראי' א"כ היכי מצי חתי' כר"י הברייתא דמה מהני שמחליפין הרי אף של נכרי אסור די"ל כמ"ש התוספת פ"ק דחולין דמחליפין בשל נכרים שנעשה לאחה"פ ולפ"ז הך סברוהו ג"כ ס"ל כמו שהדר בי רב אחא בר יעקב רק הש"ס דדוחה דדלמא ר"ש הוא יסבור כסברת רב אחא וכמו שפרשו המפ' דסברוהו סוברים כן. כן י"ל לשיטת הרא"ש ורש"י דהך דחיית הש"ס לעולם ר"ש זה יסבור כסברת ר"א וזה נכון יותר דהש"ס דוחה דליכא מהא סייעתא דדלמא כרב אחא בר יעקב דיליף ר' יהודא שאור דאכילה מראי' (ובזה א"ש מה שס"ד שסברוהו סבור דאתיא הברייתא כר"י ולא כר"ש משום דהם סבירא ליה כמו שהדר בי' רב אחא בר יעקב ובעל כרחך לא מצי אתיא כר"ש דלא ירויחו בזה כלל) ואתי' מתניתין דפסחים כר' יהודה ור"ש לא קניס בחמץ שעעה"פ רק להבעלים לא לאחר ואתי' הברייתא כר"ש ושפיר מרויחין לדידי' כנ"ל אבל לדידן דקי"ל כרבא וכמו שהדר בי' רב אחא בר יעקב בע"כ הברייתא אתיא כר' יהודה ושפיר כ' הרא"ש שמרויחין דלא יעברו מדאורייתא ובזה א"ש מאוד דהשמיטו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש הך ברייתא דחמצן של עוברי עבירה כו' דהרא"ש לשיטתו אזיל דעיקר הרואה הוא דלא ועברו אדאורייתא ולדידן דקיי"ל כר"ש ליכא הרוחה לדידהו ותו לא מחליפין ואסור חמצן של עוברי עבירה (ואף שדעת הרמב"ם בה' מ"ה שחליפו איסורי הנאה מותרין מ"מ בחמץ מודה וכמ"ש בחידושי לסוגי דהאוכל תרומת חמץ דהרמב"ם מוד' בחמץ דר סו' החליפין להמחליף ייע"ש)

עוד נלפענ"ד בכוונת דברי הרח"ש והתוס' הנ"ל דלכאורה יש לדייק למה להברייתא כלל לומר שהטעם דמחליפין וזה חמץ אחר הוה נימא מכח חזקה דלא שביק התירא דמסתמא מכרוהו החמץ קודם פסח לנכרי ואחה"פ חזרו וקנהו ממני כדרך שאנחנו עושים היום ואף אם חזינן שהחמץ היה מונח בבית המומר בפסח עדיין היה אפשר שהקנוהו להנכרי בקנין סידר של הנכרי וכדומה וכמ"ש המ"ג הובא במ"א סימן תמ"ח אך זה לק"מ דמבואר בתבואת שור דהמכירה זו הוי ערמה כיון שלא נעשה רק להפקיע חיסור חמץ ולא היה ראוי שיועיל המכירה רק כיון דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי די במכירה זו וא"כ במומר דודאי לא ביטל וכמש"ל לא מהני מכירה זו ולכך הוצרך לטעם שמחליפין אך לפ"ז אין מקום לכאורה לקושיות הפוסקים הנ"ל דמה מרויחין דיש לומר כך דמה שהמכירה הוי ערמה היינו אם הלה חוזר ולוקח מהנכרי החמץ עצמו א"כ אגלאי מלתא למפרע שכוונתו היה רק לערמה דרוצה אדם בקב שלו כו' רק שמפני איסור חמץ מכרוהו אבל אם באמת קיים הלה מכירתו ונטל דמיו מן העכו"ם פשיטא דהוי מכירה מעליא והוי חמץ של נכרי ומותר לאחה"פ א"כ שפיר י"ל שכוונת הברייתא מפני שהן מחליפין דהיינו שבע"פ הקנו הם חמצן להנכרי ע"מ שיתן לו הנכרי אחה"פ חמץ שלו וא"כ חליפין זו מותרין ואף שהחמץ בבית המומר בפסח י"ל שהקנוהו להם בקנין כנ"ל ואף אם ראינו שהמומר אכל חמצו בפסח י"ל שהיה לו תנאי עם הנכרי שאם יצטרך לאכול ממנו יטול וינכה לו מחליפיו ומה שישאר הרי הוא של הנכרי מעכשיו מערב פסח ולכך החליפין מותרין דאף החמץ מותר דהוא של נכרי בפסח ומה קושיא. אך אעפ"כ מקשו שפיר דהרי קיי"ל חמצו של נכרי שהופקד אצל ישראל וקיבל עליו הישראל אחריות עובר בבל יראה וא"כ קשה אם חזינן שהחמץ היה מונח בבית המומר בפסח ראוי שיאסור דאף שהקנה להנכרי החמץ מ"מ הי' באחריות ישראל בפסח והוי חמץ של נכרי שהופקד אצל ישר' ואין לומר שהם מכרו להנכרי ע"מ שלא והי' אחריות עליו דז"א דבזה לא שייך חזקה דלא שביק התירא ואכל איסורא דהרי זה אינו בידו דמסתמא אין הנכרי מרוצה לקנות החמץ מן המומר ולהניחו בבית המומר והאחריו' יהי על הנכרי ולהיפוך שיתן המומר להנכרי החמץ לביתו ושלא לקבל ממנו חליפיו עד אחה"פ יש לומר שאין המומר רוצה להאמין להנכרי פן יכפור בו ולח שייך בזה לא שביק התירא כו' וא"כ מסתמא כשחזינן החמץ ביד המומר בפסח חף אם מכרו לנכרי הוי באחריות ישראל וקעבר עליו בב"י וא"כ נאסר החמץ אף שהוא של נכרי ושוב כשמקבל ממנו החליפין הרי הוי חליפי אסורי הנאה דאף ששעת המכירה הי' בהיתר מ"מ כיון שלא קיבל החליפין רק עכשיו אחר שנאסר כבר החמץ הוי חליפי איסורי הנאה כמבואר בסי' ת"נ בא"ח שמותר להלוות ככרים קודם פסח ולקבל חליפיהן אחר פסח ונתן המ"א והחק יעקב הטעם מפני שאין החמץ בעין בשעה שמקבל החליפין כי' דמשמע שאם הי' החמץ בעין הוי אסור לקבל חליפין כמו בפירות שביעית וראיתי בספר מקור חיים שכתב שחילק בזה רק שאף שהוא בעין מותר ונעלם ממנו דברי המשנה למלך בפט"ו מה מכירה שרוצה לומר דאף שמכר איסורי הנאה מכבר לא מחשב עשיית החליפין רק בשע' שמקבל המעות לא בשעת המכירה וה"ה הכא אם החמץ בעין דכ"ש הוא דהרי הבעה"ת והמשנה למלך התם מיירי ממעות בודאי להוצאה ניתן וכ"ש בפת וכדומה והוי כאלו החליפין נעשה בשעה שמקבל המעות ובפרט שבנדון דידן אפשר דאף המקור חיים מודה כיון דהחמץ עדיין הי' מונח ברשות ישראל ואם הי' נאבד לא הי' הנכרי משלם לו הוי רק כאלו החליפין נעשים עכשיו א"כ הוי חליפי איסורי הנאה דנהי דהפת גופו של נכרים מ"מ נאסר מכח אחריות ישראל ושפיר הקשו הפוסקים הנ"ל דמה מרויחין. אך הנה החק יעקב הביא דאיתא פלוגתא בירושלמי בחמץ של נכרי שהופקד אצל ישראל באחריות ישראל אם אסור בהנאה דאיכא מאן דמתיר משום דלא שייך בזה קנס דחמצו של עכו"ם הוא ישראל הוא דעבר עליו ופסק הח"י כוותי' ולפ"ז הי' עדיין מיושב קושיות המפרשים הנ"ל דשפיר י"ל שהמומ' הקנ' החמץ לנכרי בקנין בע"פ שיהי' שלו מעכשיו ע"מ שיתן לו חליפין אחה"פ ואף דהוא עכ"פ באחריותו ועובר בב"י מ"מ החמץ גופו הוי של הנכרי ולא נאסר ולכך חליפיו מותרין דאף אי נימא דלהעובר בב"י עצמו מודה החק יעקב דקנסינן לי' ואסור מ"מ בזה תו בחליפיו נחתינן חד דרגא ומותר