נאות דשא רא

שהם באים להוציא והוי פסידא דידהו וא"צ לשלם בעד כל השנה ונתבטל השכירות לגמרי כאשר כתבנו למעלה וכ"ת דהתם בח"מ מיירי באונס וכאן ליכא אונס הא ליתא דפשיטא דנ"ד אונס הוא שמוכרחים לבקש פרנסתם כמ"ש לעיל לכן כה"ג הוי פסידא דמחזיקי הפאכט דאינהו הוי כמו פועל כמו בשכירו' בתים הנ"ל ואע"ג דהתם בשכירות בתים יש חולקים וס"ל דלא הו"ל פסידא דבעה"ב מ"מ פשיטא דכאן אינם יכולים להוציא חדה כיון דהאורנדאריס מוחזקים ותו דכבר סתר הש"ך שם דברי היש חולקים בדברים נכוחים ע"ש. ותו דטעמא דיש חולקים שם הוא משום דס"ל דכיון דשכירות ליומי' ממכר הוא הו"ל כמכר לו כל הבית על שנה ע"ש ופשוט אצלי דבנ"ד גם הי"ח מודים משום דהכא לא שייך טעמא דידהו דנימא דהוי כמכר דלא שייך כאן מכר דאע"ג דכתבתי בתחלת התשובה דנקנה היינו לענין שאין יכולים לחזור בהם מצד שהמנהג לקנותו וכן שאר הטעמים שכ' מהרש"ל שם אבל לענין מכירה פשוט דלא שייך בזה וזה ברור לכל בר דעת. לכן נ"ל דבה"ג אפילו תפסו מחזיקי הפאכט מוציאים מידם ועיין בט"ז בא"ח ססי' ת"ן שכ' שם דומה לזה לענין שכירת אורנדא דכל פעם הוי ליה קנין חדש ולא נקנה תיכף ואף ע"ג דבנ"ד ל"ד לגמרי להתם כמבואר למבין מ"מ פשוט דהי"ח מודים בהא לכן בין תרוייהו הוי להו למידע בין תרוייהו לא הו"ל למידע ולא הקדימו לשלם כל ההתפשרות מתחלה היי דינא ככל מ"ש לעיל דמאכילה הכרחית משלמין ומהמותר פוחתין שליש זולת היכי דאינהו הו"ל למידע ומחזיקי הפאכט לא הו"ל למידע דאז צריכין לשלם בעד כל השנה כי ההוא דהתם דאמרינן בכה"ג פסידא דבעה"ב. וכן בלא"ה יש בזה טעם לחייבם משים דיכולין לומר שבכוונה נתפשרו וידעו שיעקרו דירה וכמו שביארתי בזה לעיל (בד"ה אמנם היות)

עוד זאת צריך לבאר בנ"ד שהמנהג של שוכרים הפאכט מהמלך שנותנין בעד שני חדשים לבטחון שאם יחזרו בהם בתוך המשך אזי נחלט אותו סך להמלך ובזה נפטרים ואין להמלך עליהם שום דין וכן אלו המחזיקים כשמתפשרים עם אנשים דרכם ג"כ ליקח אצלם בעד שני חדשים ונ"ל דאם מעיקרא התנו בפי' שאם יחזרו יוחלט אותו הסך אזי א"צ לשלם יותר כשחוזרין בתוך המשך וכ"ש היכי שעוקרים דירה כמו בנ"ד דהוי קצת אונס פשיטא דנפטרים בסך זה של הב' חדשים ואע"ג דמבואר בחו"מ סימן י"ב ס"ט דאינם נפטרים בהקנס היינו דוקא התם דהקנין והקנס שני דברים הם משא"כ היכי דהקנין על הקנס כמו בשידוכין כ' הט"ז שם דפטור בהקנס ה"נ בזה מאחר שזה הוא מנהג פשוט בשכירות פאכט שהם נפטרים בסך שני חדשים. ממילא כל שהי' ביניהם מדובר זה מעיקרא ודאי היתה הכוונה על המנהג דהיינו שלא יהי' עליהם שום קנס א' בעולם אבל אם לא הי' להם מדובר זה מעיקרא רק שבסתם הקדימו לו בעד שני חדשים אינם נפטרים בזה ואז הוי דינא ככל החילוקים שביארתי לעיל דכיון דההתפשרות נקנה ביניהם אין מועיל מה שיוחלט ביד המחזיקים סך הזה כיון שלא הותנו כך ואמרינן דמה שלקחו בעד ב' חדשים היינו לפי שמעותיהן בטילות מריוח ביד המלך בעד שני חדשים לכן כל המתפשר עמהם צריך ג"כ להקדים להם בעד ב' חדשים. אבל לא לענין שנפטרו בזה הסך מיהו באופנים שביארתי לעיל שהמתפשרים פטורים לא אמרינן דמ"מ בעד שני חדשים יוחלט ביד מחזיקי פאכט דהא ליתא ואף על פי שהתנו כך מעיקרא משום דאדעתא דהכי לא הותנו אלא התנאי קאי היכי שלא יעקרו דירה ויחזרו בהם מדעתם אבל אכל כה"ג לא הוי תנאי ואע"ג דכתבתי לעיל דאם הקדימו ונתנו בתחלה כל סך ההתפשרות אין צריך להחזיר להם שאני התם דהקדימו ליתן כל סך אמרינן דודאי נתרצו אדעתא דהכי אפילו יארע אונס משא"כ באלו שלא הקדימו רק בעד שני חדשים לא שייך למימר הכי ולא הקדימו ליתן רק לפי שכך דרך שכירות הפאכט בשביל שמעותיהן בטילות או כדי שיוחלט באם יחזרו מדעתם בלתי עקירת דירה או שאר אונס וכמו שכתבתי לעיל

העולה מכל דברינו לדינא שמתפשרו פאכט אינם יכולים לחזור ומחויבים לשלם בעד כל השנה ולא מהני חזרתם זולת היכי שהתנו מעיקרא בפי' שכשיחזרו יוחלט הסך של שני חדשים אז כשחוזרין נחלט אותו הסך ולא יותר אבל היכי שהמתפשרים עוקרים דירה באמצע השנה אז ההתפשרות בטל והדין שישימו אלו המתפשרים כמה בשר היו אוכלין בכל שבוע אלו לא התפשרו ומזה צריכים לשלם פאכט בשלימות וממה שאכלו יותר מזה ישלמו רק ב' שלישים ובכלל ב' שלישים הללו יוחשב ג"כ דמי שוויו של הבשר ולכן לפעמים א"צ ליתן שום פאכט מהמותר כגון אם כל אוקי בשר שוה עשרים גדולים בלי הפאכט מיהו בכל זה שאמרנו שא"צ לשלם רק מאכילה ההכרחית ומהמותר רק ב' שלישים עדיין הברירה ביד המחזיקי פאכט דאם סך ההתפשרות שבאותו משך עד עת עקירתם עולה יותר מחשבון ב' שלישי' מחויבים ליתן כפי ההתפשרות וכבר ביארתי היטב כ"ז לעיל (ובד"ה אמנם בענין) ע"ש והיכי שמשלמים ב' שלישים וכנ"ל אם יש הכחשה ביניהם כמה אכלו אזי אם מחזיקי הפאכט טוענים ברי שאכלו כך וכך ואלו מכחישים חייבים שבועה ואם הם מסופקים צריכין לשלם (ואין על המחזיקי פאכט רק קבלת חרם על דבריהם) אבל אם אינם טוענים ברי אזי אם אלו טוענים ברי אין עליהם רק חרם ואם מסופקים כמה אכלו יקבלו בחרם שאין יודעים בברי יותר מסך כך וכך ואז אין משלמין רק מאותו סך אכילה הברור להם ובכל זה אין חילוק בין אם המתפשרים הקדימו דמי שני חדשים והותנו שאם יחזרו יוחלט הסך ובין הקדימו סתם ובין לא הקדימו כלל בכל אלה דינם שוה כאשר ביארתי. מיהו כ"ז היכי דתרוייהו הו"ל לאסוקי אדעתא שיעקרו דירה או תרויהו לא הו"ל לאסוקי אדעתייהו אבל היכי שהמחזיקים לא הו"ל לאסוקי אדעתייהו והמתפשרים הו"ל לאסוקי אדעתייהו אז צריכים המתפשרים לשלם בעד כל השנה ובזה יש חילוק דאם הקדימו בעד ב' חדשים והותנו שיוחלט אז נפטרים בזה הסך של שני חדשים אבל הקדימו סתם לא נפטרים בזה וצריכין לשלם בעד כל השנה והיכי שהקדימו לשלם בעד כל השנה אז בכל ענין א"צ המחזיקים להחזיר להם כלום אפילו אם תרוייהו הו"ל למידע או לא הו"ל למידע ואפשר אפילו אי המחזיקים הו"ל למידע ואלו לא הו"ל למידע והנראה לפי עניות דעתי כתבתי

שאלה קי"ד

שנים הי' להם דין ודברים ולא רצה הרב שבעיר להתמצע ביניהם לטעם הידוע לו ובאו לפני איש אחד מתושבי העיר שהוא מוחזק ללמדן בעירו והאיש ההוא הוא גמור קצת אבל אינו סבור ולא רצה האיש ההוא להתמצע ביניהם בלתי הרב שבעיר ובאו הבעלי דינים לפני שר העיר ובקשו מאתו לכוף את האיש ההוא שידון ביניהם וכן עשה השר וכפה את האיש ההוא שידון ביניהם והוכרח להתמצע בדינם וחייב את הנתבע לשלם ואחר גמר דין לקח בידיו ממון מהנתבע ונתן ליד התובע אח"כ הראה הרב שבעיר לאותו הדיין שטעה בדינו. ואולם אין הטעות ההוא בדבר משנה ואינו ראוי להיות נקרא רק טעות בשיקול הדעת והדיין מודה לדברי הרב שטעה ואומר להתובע שיחזור מה שלקח מהנתבע והתובע אינו רוצה להחזיר והנתבע צועק על הדיין שיחזיר לו ממונו יורנו היכי דינא דהאי מלתא

תשובה לענין אם צריך התובע להחזיר להנתבע מה שלקח שלא כדין נ"ל דא"צ להחזיר דאע"ג דדיין זה אינו מומחה (כיון דאינו סבור דמומחה אינו נקרא אלא חם כן גמור וסבור כמבואר בח"מ סימן כ"ה מכל הסימן ע"ש) מ"מ הרי קבלוהו בעלי דינים לדון בפניו וקיי"ל דבקבלוהו אעפ"י שאינו מומחה אם טעה בשיקול הדעת קם דינא לא מבעיא לשיטת הרא"ש וסייעתו שמבואר שם בסימן כ"ה סעיף ב והש"ך החזיק בדעת זו שם דבקבלוהו ואינו מומחה קם דינא אלא אפילו לשיטת הרי"ף והרמב"ם וכוותייהו פסק המחבר דס"ל דבקבלוהו ואינו מומחה הדין חוזר אף בטעה בשיקול הדעת מ"מ בנשא ונתן ביד מודים שקם דינא ועובדא דידן נו"נ ביד הוי ולכן קם דינא ואע"ג שהרב שבעיר שהוא מומחה לרבים מראה להדיין שטעה מ"מ הרי הרא"ש והטור ומחבר ורמ"א שם הסכימו דאע"פ שיש גדול ממנו מ"מ אין הדין חוזר ע"ש ודלא כר"נ דאמר דביש גדול הדין חוזר ואפילו הש"ך שהחזיק במה דכ' הרא"ש בתחלת דבריו דגדול מחזיר הדין מ"מ הרי ביאר שם בס"ק י"ד אות י"ג דגדול מחזיר הוא דוקא אי ג' הדיוטות דחית בהו חד מומחה אבל בגוונא אחרינא אין הגדול מחזיר ממילא דבנ"ד כיון דליכא רק קבלוהו אין הגדול מחזירו ואע"ג דהדיין היא גמור מ"מ לא מהני וכמבואר בש"ך שם דדוקא גמור וסבור וקבלוהו יכול הגדול להחזיר אבל גמור לבד אע"ג דקבלוהו אין מחזירו ומש"ה בנ"ד קם דינא וא"צ התובע להחזיר מה שלקח מהנתבע וכ"ז פשוט להמעיין שם

אמנם לענין אם חייב הדיין לשלם להנתבע צריך לעיין והנה לכאורה נראה דחייב לשלם לא מבעיא להרא"ש וסייעתו הנ"ל דלדידהו באינו מומחה (אע"ג דגמור כמבואר בש"ך ס"ק כ"ד) וקבלוהו מה שעשה עשו וישלם מביתו אלא אפילו להרי"ף וסייעתו דס"ל דאינו מומחה וקבליהו חוזר הדין מ"מ בנשא ונתן ביד מודים דמה שעשה עשוי וישלם מביתו א"כ לכאורה חייב הדיין לשלם אלא דלכאורה יש לפוטרו מהטעם שכ' רמ"א שם בסעיף ג' דבזמן הזה שמכריחים הקהל עפ"י החרם שיהיו דיינים בעל כרחם לא ישלמו דמה להם לעשות ה"ה בנ"ד כיון שהבעלי דינים עצמם השתדלו אצל השר עד שכפה לדון אותו ביניהם על כרחו ואעפ"י שדין זה אינו ברור וכמ"ש הש"ך שם סקל"א מ"מ פשוט דא"א להוציא ממין מהדיין דמצי למימר קים לי כהמרדכי שהוא בעל דין זה ואעפ"י שכ' הש"ך שם בס"ק ל"ד דהיינו דינא דפטור מחמת חרם הקהלות אינו נוהג היכי שדן ביחידי מ"מ בנ"ד אע"ג שהדיין הנ"ל דן ביחידי מ"מ פטור דבשלמא התם גבי חרם הקהלות אין מוכרח עפ"י החרם לדון יחידי משא"כ בנ"ד שלא מצאו הבעלי דינים שום דיין רצוי להם רק את זה ונשתדלו לכוף אותו לדון לבדו א"כ הוא אנוס לדון יחידי ופטור אכן דמ"מ יש לחייבו לשלם לפמ"ש הש"ך שם בסקל"ה דאם נשאו ונתנו ביד חייבים לשלם דדוקא על מה שדנין אמרינן מה להם לעשות שמוכרחין עפ"י חרם הקהלות אבל לא הו"ל לישא וליתן ביד ע"ש א"כ ה"נ בנ"ד יש לחייבו דנהי שהוא אנוס לדון מ"מ לא הו"ל לישא וליתן ביד