נאות דשא קצח

והוי כביצת טרפה ולכן ברור דבביצת נ"ה ופ"ה אין לעשות דעת הרמב"ם אפי' לסניף לחושבה כביצת נבלה משום דגם הרמב"ם ז"ל מודה בהא וכמו שכתבתי כן נראה לי ברור והנראה לפענ"ד כתבתי

שאלה קי"ב

חכם שאמר דבר א' ויש באותו דבר ב' טעמי' להטריף וטעם א' נסת' מהמשנ' וטעם השני נסתר משיקול הדעת דסוגיין דעלמא אם יכול חכם אחר להחזיר את הראשון מדבריו ולהתירו כדין טועה בדבר משנה או נימא דאינו יכול להתירו וכדין טועה בשיקול הדעת

תשובה ביו"ד סימן רמ"ב סעיף ל"א בהגה"ה פסק דגם בטעות בשיקול הדעת יכול חכם אחר להתירו באופן שישא ויתן עם החכם הראשון וכן הסכים הש"ך שם ע"ש ואולם בח"מ סימן כ"ה סקי"ד חזר הש"ך מדבריו דבשיקול הדעת חין יכול להתירו ועיקר טעמו שם דכיון דקיי"ל כרב ששת דבדיני ממונות בשיקול הדעת קם דינא ה"נ באיסור והיתר קם דינא ולא הדרי ומתכשרי ואע"ג דבדיני ממונות הטעם דבשיקול הדעת קם דינא היינו משום שהמוחזק אומר קים לי כאותו התנא שמזכני דאע"ג דקיי"ל דלא מצי למימר קים לי היכי דסוגיין דעלמא כאידך היינו דוקא כשלא נפסק עדיין הדין בטעות אבל היכי שכבר נפסק הדין בטעות בשיקול הדעת יש כח באותו פסק שיוכל על ידו לומר קים לי כהתנא ההוא זהו הטעם דבשיקול הדעת קם דינא ות"כ באיסור והיתר לא שייך זה דאין מי יאמר קים לי דאדרבא גם הבעלים עצמם רוצים שיחזור הדין ויהיה כשר ותו דבדיני ממונות גופי' לא אמרי' קם דינא אלא אחרי שכבר נעשה מעשה שנתקיים הפס"ד אבל כשעדיין לא נעשה חוזר וכמו שהאריך הש"ך שם בס"ק כ"ט אות ב' ע"ש וא"כ באיסור והיתר כשהפרה עדיין בעין הוי לן למימר דחוזר הדין שהרי עדיין לא נתקיים הדין מ"מ אמרינן דשויא אנפשי' חתיכה דאיסורא בהוראתו ולכן באו"ה כשמטריף החכם דינו כמו בממון שנעשה מעשה ומש"ה כל היכי דבדיני ממונות אם נעשה מעשה קם דינא מטעם קים לי ה"נ באיסור והיתר אף שלא נעשה מעשה וגם אין מי שיאמר קים לי אפ"ה קם דינא מחמת דשויא חתיכה דאיסורא זהו תמצית פסקו של הש"ך ז"ל דד"מ ואו"ה דין א' דכל היכי דבממון קם דינא ה"נ באו"ה ולפ"ז הספק הזה שנסתפקנו בשאילתינו יסופק ג"כ בדיני ממונות בכה"ג אם הוציא הדיין ממון מראובן ויש שני טעמים אשר מחמתם יכולים לחייב לראובן וטעם א' נסתר מהמשנה וטעם הב' נסתר משיקול הדעת אי קם דינא או לא והנה ודאי מסתברא דאם ידע הדיין מהמשנה ולא הטריף רק מטעם השני ודאי דזה הוי רק טעות בשיקול הדעת וקם דינא בין בממון בין באיסור והיתר וזהו מצד הסברא אולם היכי דהוי להיפוך שלא הטריף מחמת טעם השני כי ידע דסוגיין דעלמא כאידך ולא הטריף רק מחמת טעם הראשון משום שלא ידע מהמשנה מי נימא כיון דטעותו של הדיין הי' בדבר המבואר במשנה הוי טועה בדבר משנה וחוזר או נימא כיון דמ"מ יש עוד טעם לחייב לראובן ואותו הטעם אינו נסתר מהמשנה רק דסוגיין דעלמא כאידך א"כ אע"ג דהדיין לא טעה בזה מ"מ מצי המוחזק לומר קים לי דהא אע"ג דבסוגיא דעלמא כאידך לא מ"ל קים לי מ"מ כיון דכבר נתבאר דהיכי שכבר נפסק עפ"י דיין מועיל פסק זה שיוכל לומר קים לי וא"כ ה"ה בזה כיון שכבר הוציא הדיין ממון מראובן מצי שמעון למימר קים לי אף על גב דסוגיין דעלמא כאידך וה"ה באו"ה לא הדרא ומתכשרא או אפשר דאין מועיל פסקו של הדיין לומר קים לי נגד סוגיא דעלמא אלא היכי שבזה עצמו טעה הדיין ולא ידע מסוגיין דעלמא אז נתחזק דעת התנא ההוא ואומר קים לי משא"כ דיין זה שידע מסוגיין דעלמא לא מצי שמעון לומר קים לי ומש"ה כיון שעיקר טעותו הי' במשנה חוזר בין בממון בין באו"ה כך יש להסתפק בנדון זה

והנראה אצלי שדין זה יבורר מסוגיא ר"פ אלו טרפות דף מ"ג ע"ב אתמר תרבץ הושט כו' ההוא תורא כו' אגלגל מלתא ומטא לקמי' דרב יוסף אמר תורא בין לרב בין לשמואל שרי זילו אמרי לי' לברי' דרב יוסף בר חמא דלישלם דמי תורא למרי' והקשה רש"י שם למה לא החזיר הדין דהא טעה בדבר משנה דדבר משנה הוא דלא עבדינן תרי חומרי דסתרי (מדברי רש"י הללו מוכת הדין הנ"ל שפלפל הש"ך והאריך שם בכמה מקומות להוכיח דדעת רש"י דבשיקול הדעת לא הדרא ומתכשרא הטרפה ע"ש ובדברי רש"י הללו מבואר כך בהדיא מדהקשה דיחזור הדין כיון דדבר משנה הוא כו' משמע דאלו הוי שיקול הדעת לא הי' הדין חוזר אפילו היתה הפרה עדיין בעין ותמיהני על הש"ך שלא הביא ראי' זו) ופירש דכבר האכילוהו לכלבים והתוס' שם הוסיפו להקשות נהי דהאכילוהו לכלבים מ"מ בטעות בדבר משנה אמרינן כיון דאלו הוי קמן הוי הדין חוזר השתא נמי לאו כלום עביד ופטור ולמה חייבו לרבא לשלם והוצרכו לתרץ דרבא נשא ונתן ביד הוי שבעצמו האכיל לכלבים ע"ש (ותמיהני על הש"ך בח"מ סי' כ"ה סק"א אות ג' שלא הביא מדהתו"ס הללו ראי' לדבריו דאפילו בטעה בדבר משנה חייב היכי דנשא ונתן ביד ע"ש) וכתבו שם התוס' בד"ה אי כשמואל האמר ברובו כו' הכא בעי למימר דרבא לא פסיל מה"ט כו ע"ש. ורצונם דס"ל להש"ס דרבא לא טעה בדין הגרים שליש ושחט שני שלישים אלא ידע דבהא כשר ולא הטריף רק מחמת תרי חומרי דסתרי אהדדי ע"ש בתוס' ותבין לפ"ז קשה מה הוקשה להם לרש"י ותוס' בההוא דלישלם דמי תורת כו מההוא דטעה בדבר משנה חוזר הלא בההוא תורא יש שני טעמים לאיסור טעם א' לעשות כחומרי דרב וחומרי דשמואל טעם ב' מחמת הגרים שליש ושחט ב"ש דהוא טרפה משום דשמואל לבדו. והטעם הא' נסתר מדבר משנה דלא עבדינן בי חומרי. והטעם הב' נסתר משיקול הדעת דהא הגרים שליש ושחט ב' שלישים הוא פלוגתא דאמוראי ואפי' דהלכתא דכשר אינו נקרא רק שיקול הדעת וא"כ קם דינא אע"ג דרבא ידע דהגריס שליש כשר ולא הטריף רק מחמת תרי חומרי מכל מקום כיון דיש בו גם טעם להטריפו יאותו טעם אינו טעות רק בשיקול הדעת מש"ה קם דינא ולא שייך נמי לאו כלום עביד ולא קשה לא קושיות רש"י ולא קושיות תוס' אע"כ דכיון דרבא ידע דהגריס שליש כשר ולא הטריף רק מחמת ב' חומרי וזהו טעות בדבר משנה מש"ה חוזר כמו כל טעה בד"מ וה"ה בד"מ דחוזר דהא שוים הם וכמו שבארתי תחלה וזהו ראיה ברורה והיכי דידע הדין מהמשנה והורה עפ"י טעם השני שהוא שיקול הדעת שכתבתי לעיל דמסתברא דקם דינא נ"ל להביא לזה קצת ראיה מסוגיא זו מדה"ת בדף מ"ד ע"א ד"ה כולה כרב עביד שהקשו אמאי לא אמר כולה כשמואל עביד ע"ש. ולכאורה מה הקשו דהא הש"ס משני האמת כדאמר רמי לא תציתו כו' ומה ירויח אם יאמר כולה כשמואל ולדברינו ניחא אם יאמר כולה כשמואל ושפיר ידע דתרי חומרא לא עבדינן ונמצא היה הטעות בשיקול הדעת דהיינו דין הגרים שליש אז נרויח דלא נצרך לומר שרבא האכיל הפרה לכלבים בידים אלא דבלא"ה שפיר קאמר רב יוסף דלישלם משום דהוי טעות בשיקול הדעת וקם דינא ואהא תירצו דטפי עדיף לי' למימר כהלכתא ושלא טעה רבא כלום והיכי דטעה בתרתי והטריף או הוציא ממון מחמת שני הטעמים דהיינו שלא ידע לא מהמשנה ולא מהסוגיין דעלמא יש להסתפק אם חוזר או לא ואין לי כעת הכרע בדבר והסברא נותנת דגם בזה אינו חוזר כיון דמצד שיקול הדעת לבד יש די להטריפו ואפילו אם הי' יודע מהמשנה אפילו היה מטריפו ע"י טעותו בשיקול הדעת א"כ שויא חתיכה דאיסורא ושוב אינו יכול לחזור בו וכן בדיני ממונות מצי שמעון המוחזק לומר קים לי כהאי תנא אע"ג דסוגיין דעלמא דלא כוותיה כיון דהמורה כבר דן עפ"י דעת התנא ההוא דבשלמא היכי שידע המורה מסוגיין דעלמא ולא דן רק עפ"י הטעות בדבר משנה לא מצי שמעון לומר קים לי נגד סוגיא דעלמא כיון שלא נעשה הפסק ע"י דעה ההוא משא"כ בזה שפסק גם עפ"י הדעת ההוא כך מסתברא לי וכעת לא מצאתי ראיה לזה והנראה לפי עניות דעתי כתבתי

שאלה קי"ג

מחזיקי הפאכט דהיינו הנתינה שנותנין חק המלך מן בשר כשר עשרה גדו' פו' מכל אוקי וכן מעופות כפי סך הקצוב ודרך המחזיקים נתינה ההוא דהיינו ששוכרים מהמלך דרכם להתפשר עם יחידי העיר דהיינו שכל יחיד שוכר מהם על משך שנה תמימה את הפאכט של עצמו באופן שיהיה לו רשות לשחוט ולאכול בשר כאות נפשו ובא עובדא לפני בכמה אנשים שהחזיקו אורנדיס בכפרים שסביב העיר מכמה שנים ונתפשרו גם המה עם המחזיקי הפאכט על שנה ובאמצע שנה נשלם משך אורנדא שלהם ושוב לא היו חפצים להחזיק עוד אותן האורנדיס ועקרו דירתם לעיר אחרת וטוענים מחזיקי הפאכט שישלמו להם כל ההתפשרות בעד כל השנה אעפ"י שעוקרים דירה באמצע השנה מ"מ כך נתפשרו שיתנו סך ההוא בין יאכלו בשר בין לא יאכלו וא"כ אף שעוקרים דירה לו יהא שיושבים כאן ואינם אוכלים והאנשים השוכרים טוענים שכיון שעוקרים דירה אין צריכין לשלם דהא מוכרחים לשלם במקום דירתם הדין עם מי

תשובה הנה בעיקר התפשרות ושכירות הזה ששוכר כל יחיד את נתינה של עצמו על כל השנה אם נקנה לענין שלא יוכל א' מהם לחזור נ"ל דאע"פ שזהו דבר שלא בא לעולם דהא שום אדם אינו מתחייב ליתן הנתינה ההוא רק בעת שאוכל בשר וגם הוי דבר שאין בו ממש דהא אינו שוכר רק רשות בעלמא שיהי' לו רשות לשחוט ולאכול מכל מקום נקנה השכירות ההוא ואין שום א' מהם יכול לחזור כאשר ביאר מהרש"ל בתשובה סימן ל"ו בדף כ' ע"ד לענין שוכרי רשות למכור יי"ש והעלה דמהני בי' קנין. וכן בתשובת משאת בנימין סימן כ"ז דף מ"א (הבאתי כ"ז לעיל בסימן מ"ו בד"ה הנה ע"ש) וכל הטעמים שכתב מהרש"ל שם שייכים גם בזה והוא גם כן מנהג ודינא דמלכותא שהשוכר אותה הנתינה הן של עיר שלימה הן ששוכר את עצמו הוא קונה ואופן הקנין על פי המנהג או בת"כ כדרך התגרים או ע"פ כתב באופן שהדבר ברור דאותן אנשים המתפשרים ושוכרין את עצמם קנו ואין המשכיר יכול לחזור בו וגם אין השוכר יכול לחזור בו באופן שאעפ"י שאכילתו מועטת ואין עולה סך הנתינה מהבשר לערך אותו