נאות דשא קפח

אומר דהוא לקותא א"כ מוכרח אתה לדמותן לח' שרצים שעורן קשה א"כ שוב אין חילוק בין כולו למקצתו ולא דמי לושט וכל שאתה פוסלו בכולו יפסול גם במקצתו והבן להעמיס זאת בדברי רבינא כי נכון הוא והשתא דאתינא להכי נתיישב ג"כ קושייתינו הראשונה מה דהוי קשיא לן מאי פריך רבינא הא משכחינן נמי חילוק בין כולה למקצתה בצמקה ולהנ"ל א"ש דקושי' רבינא אין לה מקום זולת באדומה עפ"י ממ"נ הנ"ל דהם עורה רך אין זו לקותא ואם עורה קשה אין חילוק בין כולה למקצתה אבל בצמקה שפיר י"ל דיש חילוק בין כולה למקצתה כמו בושט דמקצתי הדרא ברי' ולא כולו וא"ש ובהא יש ליישב ג"כ שיטת ר"ת והראב"ד שהביאו תו' שם בדף הנ"ל בד"ה אוכמי אוכמי דס"ל דכדיותא אינו טרפה אלא ברובא או בכולי ולא במקצתו והקשו עליהם הא בש"ס אמר בהדיר גבי האדומה דאין לחלק כלל בין כולו למקצתו ואיך המה מחלקים בזה. ובאמת היא תמי' רבא אמנם לדברינו הנ"ל י"ל דר"ת והראב"ד ס"ל כהט"ז דמראה פסולה די בעור א' וא"כ הא דפריך רבינא לרבא היינו רק מצד הממ"נ כנ"ל ממילא אין לקושיות הש"ס מקום רק באודם דהוא אינו לקותא בעור רך ואיכא ממ"נ אבל בשאר כל מראות שפיר יש לחלק בין כולו למקצתו וא"ש והבן. איברא אע"פ שכל הדברים האלה נכונים הם ופלפלתי בזה בחדושי לחולין מ"מ גוף התירץ על קושייתינו הראשונה הוא בעיני קצת רחוק מפשוטו ולח באלה חפצתי אלא צריך ליישב הדבר קרוב אל פשיטו

לכן נ"ל בפשיטות ליישב על קושייתיני הראשונה דלא קשיא כלל מצמקה משום דרבינא לח פריך רק במידי דלקותא שהוא מטעם ניקב מש"ה מ"ל כולו מ"ל מקצתו דהא ניקב כל שהו' טרפה אבל צמקה לאו לקותא הוא כלל רק הטעם דצמקה טרפה הוא לפי שאינה ראוי לעשות מלאכתה להניף על הלב מחמת צמיקותה אבל לקותא אין בה מש"ה דוקא בכילה או ברובא טריפה דאין מניף על הלב משא"כ במקצתה וכ"כ התב"ש בסימן ל"ו סק"פ בהדיא דטעמא דצימוק הוא רק משום שאינה ראוי לעשות מלאכתה ומש"ה בצמקה מקצתה כשר אע"ג דלא ידעינן דהדרא בריא ותשאר כך אפ"ה כשר כיון דרוב הריאה יכולה לעשות מלאכתה הוי כאלו כולו ראוי' למלאכתה דהמיעוט נגרר אחר הרוב משא"כ בצמקה רובא הוי איפכא דהמיעוט נגרר אחר הרוב והוי כאלו כולו אינו ראוי למלאכתה ע"ש בתב"ש הרי בבירור דצמקה אפי' כולה האינה לקותא כלל דאם איתא דהוי כלקותא וכניקב או סופו לינקב א"כ אפילו מקצתה נמי דבשלמא בושט בעור א' הלקוי דמחלקים בין כולה למקצתה הייני משום שהוא רק בעור א' וקים להו לחז"ל דלא יזיק לעור השני אלא כשהלקותא בכולו אבל במקצתו אינו מזיק להשני והדרא בריא משא"כ בצמוק שהוא כולל ב' קרומי הריאה ואם איתא דהוא לקותא אפילו מקצתו נמי כיון דגם במקצתו אמרינן דלא הדרא ברי' ותשאר כך תמיד ותו דבהדיא אמר רבינא כאן דאין שום מקום לחלק בין כולה למקצתה אע"כ כמ"ש דדברי רבינא אינם אמורים רק במידי דהוא לקותא דהוי כניקב אז אין לחלק בין כולה למקצתה משא"כ צמקה דידעינן דאף אם יהי' הריאה כך לעולם אין זה לקותא בגופה של ריאה שיהי' כניקב או סופו לינקב ואינה טרפה כשהוא בכולה אלא מטעם שאינה יכולה להניף על הלב וסוף הלב לינטול וכמו שביארו האחרונים ז"ל שיטת הרשב"א באטום דאינה לקותא כלל בריחה רק שסוף הלב לינטול ה"נ בצמקה מש"ה כיון דאין בה תורת לקותא שפיר יש לחלק בה בין כולה למקצתה וזה מדוקדק מאוד בלשון התוס' בד"ה אוכמי כשהקשו על שיטת ר"ת והראב"ד כתבו וז"ל כיון דאמר לקמן דטרפה משום דשחור אדום הוא אלא שלקה א"כ מ"ל רובא מ"ל מקצתה כיון דע"י לקותא היא עכ"ל. דלכאורה אין הבנה לדבריהם דלא הו"ל להקשות רק הא הש"ס אמר בהדיא לענין האדומה דאין חילוק בין כולה למקצתה אלא דבאו לשאול אולי בדיותא אין הטעם משום לקותא דאז אין מקים לדברי רבינא דשפיר יש חילוק בין כולה למקצתה לכן הביאו שהוא מטעם לקותא הרי דדברי רבינא אינם אמורים אלא בלקותא ומש"ה לא קשיא מצמקה משום שהוא אינה לקותא כלל וכדברי הרשב"א הנ"ל

ונראה לי עוד להביא ראיה ברורה לדברי התב"ש דצימוק לאו לקותא הוא כלל מהא דפריך בר"פ א"ט דף מ"ב ע"ב והאיכא חרותא והוצרך לתרץ תפיק מרה ועייל חרותא וכן בתר הכי דקאמר נקובי תמניא הוי ולח קאמר דעשרה הוי והיינו משים דחשבינן המסס ובה"כ לחדא ואפיק נמרה כמי שפירש"י שם הרי דגם שם תפס הש"ס במושלם דמפקי' למרה עבור חרותא וגם בסוף המסקנא ע"כ חשבינן חרותא בין הח"י טרפות דהיינו כי מסיק הנך תרתי דאפקת לא תיפוק דאז חשבינן הטרפות כך הוא דבמתני' יש ח"י טרפות ובסגר ושב שמעתתא הרי כ"ט ויש ביניהם י"א ניקובי דהיינו עשרה דמתניתין והך דרב עוירא דניקב הטחול וחשבינן להו כחדא הרי נחסר עשרה ועוד יש תרי פסוקי דחשבינן בחד הרי נחסר י"א ונשאר שמינה עשר טרפות כך היא החשבון בקצרה במסקנא הרי דנחשב חרותא בין הטרפות. והשתא חם חיותא דדצמקה בכולה דטרפה הוא מטעם לקותא א"כ קשה איך נחשבים בין הטרפות הרי כ' שם רש"י בדף מ"ג בד"ה לא תיפוק דכל טרפות הריאה כגון מראות וחליף ואטום אין לחשוב בין הטרפות משום שהם בכלל הריאה שניקבה או שחסרה לפי שהם לקותא והוי כניקב א"כ מדחשבינן צמקה בין הטרפות שמע מינה דצמקה אינה לקותא כלל ואינה טרפה רק משום דאין ראויה לעשות מלאכתה וזה נ"ל ראיה ברורה ואם כי בחדושינו לחולין כתבתי ישוב לזה אינו רק בדרך פלפול הלכה אבל לפשיטא דמלתא לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא הדבר ברור כמ"ש כאן. ולכאורה היה אפשר לתרץ ולומר דלעולם דצמקה הוי לקותא והוי כניקב או כחסר והא דחשבינן לי' בין הטרפות היינו לפי דאין שיעורן שוה וכמ"ש התוס' שם בכמה דברים דמה שאין שיעורם שוה נחשב בפ"ע וה"נ אינם שוים דניקב או חסר שיעורם במשהו משא"כ צמקה הוא דוקא בכולה. איברא דהא ליתא דלפ"ז תקשה מ"ט לא חשבינן יתרת דריאה לטרפות בפ"ע דאע"ג דהוא נכלל בחסר משום דכל יתר כנטול דמי אפ"ה הא אין שיעורם שוה דחסר הוא במשהו ויתרת בעינן כט"ד ובשלמא יתרת מגבה לא קשה דלחשבי' דהא התם סופו לינקב משום שמתחכך בצלעות וכנקוב דמי משא"כ יתרת מקמה להמטריפין בש"ע או יתרת בדרי דאינא לרבא דהנהו אין מתחככין בצלעות וטעמא שהם טרפה היא רק כמ"ש רש"י בפא"ט דף נ"ח ע"ב משום יתר כנטול א"כ נחשבינהו כיון דאין שיעורם שוה אע"כ צ"ל דבהא אין שייך לומר דאין שיעורן שוה משום דבהא דבעינן ביתרת כט"ד היינו משום דפחות מזה לאו שמי' יתר כלל להיות כחסר וכשהוא כט"ד אז הוי כחסר ולו יהא כחסר משהו נמי הוא טרפה ולא הוי אין שיעורם שוה וממילא דה"ה בצמקה אם נימא דהוי כלקותא וע"כ דהא דבמקצתה כשר היינו משום דאין צימוק לקותא אלא כשהוא בכולה אבל במקצתה אינה לקותא כלל א"כ כל שצמקה בכולה דהוי לקותא לו יהא שנלקה משהו היה ג"כ טרפה א"כ שפיר נכלל בניקבה או שחסרה ואיך חשבינן לחרותא באפי נפשה לכן מחוורתא כדאמרן דצימוק אינו לקותא כלל רק שאינ' יכולה להניף על הלב וכדיהיב הרשב"א טעמא באטום ואי תקשי דלפ"ז איך חשיב צמקה באפי נפשה כיון דטעמא הוא משום שאינה יכולה להניף על הלב א"כ משמע דטריפתה משום הלב שסופו לינטל ואין הטרפות מחמת עצמו והוי בכלל ניקב הלב כמו בכמה דברים שכתבו התוס' דלא חשבינן להו בין הטרפות משום שאין הטרפות מחמת עצמו וי"ל דזה נקרא טרפה מחמת עצמו לפי שעיקר בריאת הריאה היא להגין על הלב ולהניף עליו וכשאינה ראוי למלאכתה שנבראת אליו הו"ל כמאן דליתא והוי כטרפות מחמת עצמו דהא גם בניקב הריאה משמע קצת מהפוסקי' דטרפה מטעם שאינ' יכולה לכלוא את הרוח בקרבה והיינו ושוב אינה יכול לרחף על הלב ואפ"ה הוי טרפה מחמת עצמו לפי שעיקר' לכך נבראת ולהרשב"א דס"ל דטרפות דאטום היינו משום שאינה יכולה להניף על הלב קשיא אמאי לא חשבינן אטום בין הטרפות ויש יותר מן ח"י טרפות ואפשר בדוחק דהיא בכלל צמקה דחד טעמא לתרוייהו ודברי התב"ש בזה תמוהים מאוד שבסימן ל"ו ס"ק נ"ח הקשה קושיא זו דלהרשב"א מ"ט לא חשוב לאטום בהדי ח"י טרפות ותירץ דהוי בכלל ניקב הלב ע"ש ולא הרגיש דלפ"ז קשיא איך חשיב חרותא בין הטרפות לפי דברי עצמו שפי' דטעמא דצמקה נמי מה"ט גופי' הוא ואין להאריך בזה. ועכ"פ הנה הוכחנו בשני הוכחות דצימוק לאו לקותא הוא וטעמא דצימוק הוא רק כטעמא דאטום דיהיב הרשב"א ז"ל דהיינו הוכחה ראשונה מדחזינן בצמקה דיש חילוק בין כולה למקצתה ובש"ס מבואר דמה שהוא משום לקותא אין לחלק בו בין כולו למקצתו. ותו מדחשבינן לי' בהדי טרפות ש"מ דאין טעמו שסופו לינקב או לחסר או דהוי כניקב או נחסר מחמת דאית לקותא בי' דז"א דבאמת בגופה של ריאה ליכא שום לקותא רק מטעמא דהרשב"א ז"ל וכאמור ואל תטעה מלשון היש"ש הובא בש"ך סימן ל"ו שכ' דצמקה אונא שלימה הו"ל כחסר אונא משא"כ כשצמקה מקצתה חסרון מבפנים אינו מזיק כל שהוא שלימה מבחוץ עכ"ד ע"ש בש"ך סקכ"ט לא תטעה מזה דצמקה הוי חסר דז"א ואדרבא מוכח מזה איפכא דאם איתה דהצימוק הוא כחסר או שסופו שם לחסור א"כ מדוע כתב שהוא חסרון מבפנים ושלימה מבחוץ הא כל הצימוק הוא נחסר מהריאה אלא כמ"ש דבאמת האי צימוק אינו שום לקותא ולא נחסר כלל רק מ"ש דהו"ל כחסר אונא הכוונה כיון דאונא שלימה אינו ראוי להניף על הלב הו"ל דומה לריאה שנבראת בלי אונא לענין ההנפה על הלב כי הקב"ה ברא כיניניות שהלב צריך שיניפו עליו ה' אולי דוקא ומה"ט כתב דכשצמוק מעט מהריאה ואינה אונא שלימה אע"ג דבאמת אותו מעט אינו ראוי להנפה מ"מ אינו מזיק דלו יהא חסרון מבפנים שחסר מעט מהריאה ואינו מניף על הלב ואפ"ה מכשרינן כל שהוא מבחוץ שלם ממילא זה שהוא שלם דהא אין בו שום לקותא רק שחסר מעט לענין ההנפה על הלב לית לן בה דהא חזינן שהריאה מתקיימת אף אם מעט ממנה אינה מניף וכל שהיא שלימה מבחוץ כשר וה"נ דכוותיה כיון שהריאה גופא מבחוץ הוא שלימה דהא הצימוק אין בו לקותא כלל מש"ה כשר והבן כי זה ברור ואף שראיתי מהר"ם שיף ז"ל כ' בריש א"ט ההא דעולא דאמר שמנה מיני טרפות וכ' דחרותא היא חסרה או ניטל או לקותא אין נ"ל כדבריו מכל הנך ראיות שהבאתי דלקותא אין בו וגם דא"א לומר דהוי חסר דא"כ מאי פריך מחרותא הא הוא בכלל חסרה הריחה