נאות דשא קמח

ר' בער שלא הניח זש"ק והאיש בא בימים והי' מעיר רחוקה ותמיד אמר שאין לו שום אח וכתובת אשתו הי' ת"ת זהובים וציוה לפני פטירתו שיתנו להאלמנה בכתובתה עוד ת' זהובים ושיתנו לפלוני ופלוני סך ת"ק זהובים ושאלוהו מה יעשו במותר והשיב שבודאי לא יהי' מותר כי אין לו מעות רק ערך ת' זהובים ובית ויורה ולא יעלה רק סך הנ"ל ואחר פטירתו נישום כל העזבון ועולה לסך אלף ת"ר זהובים ולפי הנראה מדברי הצוואה הנ"ל לא העלימה האשה כלום כי הי' המעות ערך ת' זהובים כאשר הגיד ואח"כ קיבלו המקבלי מתנה כל חלקם משלם והאשה החזיקה בכל העזבון ולא נשבעת השבעת כתובה עבור שלא נשמע שום יורש שישביעה ואחר שנה בא לו אח ממדינתו ונתברר בעדים שהוא אחי המת וזקוקה האשה לחליצה וטוען החולץ שתתן לו האשה כפי תקנות הקהלות וגם טוען שתשבע השבעת כתובתה ושאלת כמה מגיע להחליץ מהעזבון וגם אמרת מאחר שכתבו הפוסקים שלא ראו שישביעו את האשה רק מפשרין ביניהם ובקשת לעמוד על דעתי בנדון זה בכמה ראוי לפשר

תחלה נבאר מהות תקנות הקהלות ואח"כ ממילא יבואר הנדון שלפנינו וז"ל רמ"א בהגה"ה באה"ע סימן קס"ה סעיף ד' וכ"ז מדינא אבל הקהלות תקנו אם יתרצו היבם והיבמה בחליצה יחלוקו כל הנכסין שהניח אפילו אין מגיע החצי לכדי כתובתה ומנכין לה מחלקה כל מה שבזבזה בחיי בעלה כו ומה שנתן הוא במתנות שכ"מ אין מנכין לה מחלקה כלום עכ"ל ביאור דבריו דמתנות שכ"מ אין נותנת מחלקה אלא אם הוא באופן שהמקבלי מתנה נוטלין כאשר יבואר אי"ה נוטלין מחלקו של היבם וחלקו נתמעט ע"י המקבלי מתנה אבל חלקה אין נתמעט ע"י המ"מ ובעבור שראיתי קצת רוצים לפרש דה"ק רמ"א דהמתניות . אין מנכין מחלקה לבד אלא נוטלין מתוך השותפים ונתמעט חנק שניהם וכלפי שכתב מתחלה שמה שבזבזה מנכין מחלקה לבד מש"ה כ' אח"כ דבמתנות שכ"מ אינו כך אבל עכ"פ שניהם מפסידים השבתי להם דודאי פי' זה אין הדעת סובלתו מדכ' אין מנכין מחלקה כלום משמע בהדיא דהיא אינה מפסדת דכך מורה בהדיא תיבת כלום וכן הוא ל' המרדכי פ' החולץ והמעיין והמעיין שם יראה בהדיא משמעו דבריו כמ"ש

ואולם לבלתי ישאר שום ספק ופקפוק בדבר אביא לכם ראי' מפורשת מדברי תרומות הדשן סימן ר"ך ואעתיק בקצרה את לשונו כי יהי' מצטרך לנו לענין כמה דברים הנה כ' שם בענין תקנה הנ"ל זה פשיטא דאם חצי הנכסים הם יותר מכתובתה ודאי בהא לא תקנו דיחלוקו דא"כ היתה נשכרת מאלו לא היתה זקוקה כלל אלא התקנה הוא היכי דחצי הנכסים מגיעין ממש לשיעור כתובתה או פחות ובזה יש להסתפק אם התקנה היתה לחלוק הממון שוה בשוה לעולם הואיל ואינה נשכרת ולפעמים כשאין כל הנכסים אלא כדי כתובתה או פחות היא נפסדת מש"ה לא חילקו בתקנתם ויחלוקו לעולם עד שיהי' חצי הנכסים יותר משיעור כתובתה או אפשר דכל המותר על הכתובה נוטלין היבמין בראש ואח"כ חולק עמה כשיעור כתובתה ונראה להוכיח קצת כפי' השני מתשובת מהר"מ שבמרדכי שכ' דמה שנתן במתנת שכ"מ לא ינכו לה מחלקה ולא בין הנכסים מרובים או מועטים והשתא אא"ב כפי השני א"ש דלא ינכו לה כלום מחלקה דממ"נ אם הנכסים מרובים מכדי כתובתה נוטלין בעלי צוואה מהמותר כדין מתנות שכ"מ שנגבית מירושה ואם אין בנכסים רק שיעור כתובה אז אם לא היתה צריכה לחלוק עם היבם לא הי' בעלי צוואה נוטלין כלום דכתובה נגבית ממתנות שכ"מ ולכך תמיד לא ינכו מחלקה אבל אי נימא כפי' הראשון א"כ לפעמים נתמעט חלקה ע"י המקבלי מתנה כגון אם כתובתה ת' והנכסים ת"ת ויש מתנות שכ"מ מאה דאז המקבל נוטל שלו כיון שיש מותר הרבה משיעור כתובתה ונשאר ת"ש וחולקין א"כ מפסדת חמישים שאלו לא הי' בעלי הצוואה היתה נוטלת ת' אע"כ לעולם אין חולקין אלא שיעור כתובתה ולכך לעולם א"צ לנכות מחלקה דמשיעור כתובתה אין לבעל הצוואה כלום אמנם בני ריינוס נוהגין עכשיו כפי' הראשון לא ידעתי אם מקובל בידם שתקנה הקדומה כך היתה או אם מקרוב חידשו להם סדר זה עכ"ד בקצרה והשתא אם חיתא דנוכל לפרש בלשון מור"מ במ"ש דאינה מפסדת מחלקה כלום היינו מחלקה לבד אלא שניהם מפסידין א"כ אין התחלה לראיות הת"ה דהא אדרבא להאי פירושא מוכח איפכא דחולקים כל הנכסים דאם אין חולקין רק שיעור הכתובה א"כ איך מפסדת מחלקה אע"כ ס"ל להת"ה דדברי מוהר"מ אינם מתפרשים בדרך אחר רק כמ"ש תחלה דמחלקה אין מנכין כלום רק מחלק היבם ומש"ה מביא ראי שפיר הרי לך ראי מפורשת לדברינו וזה פשוט

ואיכא למידק לכאורה לפי דברינו כיון דהתה"ד הוכיח כפי' השני ממה שפסק מוהר"מ דמתנות שכ"מ אין מנכין מחלקה וא"כ מאחר דהרמ"א פסק כהפי' הראשון וכמנהג בני רייניס שהביא הת"ה במסקנתו א"כ איך פסק דמתנות שכ"מ אין מנכין מחלקה הלא התה"ד פסק ותני דתלי הא בהא דאי נימא דחולקין כל הנכסים עד שהחצי יהי יותר מכתובתה אז לפעמים מפסדת מחלקה וא"כ איך תפס הרמ"א ז"ל החבל בתרין ראשין דפסקים אלי סתרי אהדדי ומכח קושיא זו יוכל המתעקש להוכיח דכוונת רמ"ה דאין מנכין מחלקה לבד אלא מהשותפין ואולם נראה לי דלק"מ כי באמת הוכחה זו שהביא הת"ה אינו הוכחה גמורה משום דשפיר י"ל דהתקנה כך היתה שאם כתובתה ת' וצוואה מאה והעזבון ת"ת נוטל החולץ ת' ומסלק מאה להמ"מ והיא אינה מפסדת ובעלי התקנה לא תיקנו הדבר רק לבלתי יהי' עין החולץ צרה ביבמתו כדי שלא יעגנה מש"ה לא תיקנו שלעולם לא תטול רק החצי ממה שיש ואע"ג שהוא יסלק ממחצית שלו את המ"מ מ"מ מאחר שהיא אינה נוטלת רק החצי לא יהי' עיניו צרה בה והשוו אותן הקהלות מדותיהן שלעולם תקח החצי והיבם החצי הן אם אין מ"מ דאז נשאר כל החצי ביד יבם ובין אם יש מ"מ דאז צריך היבם לסלק להמ"מ מ"מ היא לא תפסיד מחלקה מאחר שכתובתה מוקדמת תמיד למ"מ נמצא דאין ראי' זו חזקה כ"כ מש"ה כ' הת"ה בלשונו ונראה להוכיח קצת הרי דאינה הוכחה גמורה רק דכל זמן דאין לנו ראי' להפכו יש די בהוכחה זו ממילא מאחר דמסיק הת"ה מנהג בני רייניס ונסתפק אם מקובל בידם שכך היתה תקנה הקדומה או אם נעשה להם תקנה מחדש ויש בזה נ"מ לדינא דאי נימא שמחדש נעשה תקנה זו א"כ נשאר הוכחות הת"ה על מכונה בביאור תקנה הראשונה וא"כ לתקנה חדשה אם יש מ"מ נפחת גם מחלקה משא"כ אם נימא דמקובל בידם דתקנה הקדומה כך היתה א"כ נסתר הוכחות התה"ד וחזינן דאע"ג דהתקנה היתה לחלוק הנכסים כפי בני ריינוס אפ"ה אין מנוכה מחלקה ע"י המ"מ נמצא יש נ"מ רבתא ולפי שהת"ה לא הכריע בזה אם מנהג רייניס הוא תקנה חדשה או לא ואנן קיי"ל כל ספק בתקנה להקל וכל מה שאין מבורר בתקנה נשאר אדין תורה וכמ"ש בשארית יוסף סימן ס"ה ומאחר דלפי הדין תורה שייך כל הכתובה להאלמנה לבד רק שהתקנה היתה שגם החולץ יקח מחלקה ממילא בזה שיש ספק נשאר אדיניה. ותלינן דתקנה הקדומה כך היתה דאע"ג שהחלוקה היא כבני רייניס אפ"ה המ"מ אין נוטלין מחלקה כלום רק מחלק החולץ או אינן נוטלין כלום כאשר יבואר אח"כ אי"ה ומש"ה א"ש פסק רמ"א דאעפ"י שאנו תופסין להלכה בענין החלוקה כבני ריינוס אעפ"כ פסק דמה שנוטלין המ"מ אין מנכין מחלקה כלום וכ"ז ברור ואמת בלי פקפוק

ולענין המקבלי מתנה אם יקחו הנכסים או לא מבואר בש"י ובכל דברי המחברים דמותר של הכתובה נוטלין אבל מכדי שיעור הכתובה אין להם שום זכות לא מבעיא שאין נוטלין אצל האשה כלום כאשר נתבאר שאין מנכין מחלקה אלא אפילו מחלק החולץ מה שנוטל חצי מכתובתה אינן לוקחין שהרי ממון זה שלה רק הקהלות תקנו שנותן לו חצי במתנה אבל במה שיש בידו יותר משיעור חצי כתובתה נוטלין מקבלי המתנה ומעתה מצינו דבר חדש שיורש הבא לירש יצויר שכל מה שיש יותר בעזבון יותר מתמעט ירושתו ושאם עוד יותר בעזבון אינו נוטל כלום וביאור דבר זה דרך משל אם כתובתה ת' ומקבלי מתנה ת' והעזבון אינו רק ת' נוטל החולץ שהוא אחי המת ויורש שלו רי"ש לפי שחולק עם האשה ולהמ"מ א"צ ליתן ואם העזבון ת"ק נוטל ר"ן ונותן להמ"מ מאה דהא יש מאה זהובים מותר על שיעור הכתובה נמצא אין היורש נוטל רק ק"ן וכן על דרך זה כל שיתרבה העזבון יתמעט ירושתו עד שאם יתרבה העזבון עד ת"ת אינו נוטל כלום כי חולק עם האלמנה ונותן הכל להמ"מ ואם יתרבה העזבון עוד יותר מזה אזי מתרבה ירושתו לפי הרבוי ואם יתרבה העזבון עד אלף אזי יקח רי"ש כאשר הי' לו ליקח אלו לא הי' העזבון רק ת' וזה קל להבין ואל יהי' בעיניך דבר זה לפלא שמה שיתרבה העזבון יתמעט ירושתו ע"י המ"מ כי גם בלא המ"מ כך הוא לפמ"ש המ"ב בסימן ק"י והת"ה וכל האחרונים והש"י דכל מה שנוטל החולץ עד חצי שיעו' כתובת' אין לאב ולא לאחין חלק בז מאח' דהכל שייך לה בכתובת' רק שתקנו לבלי לעגנה ולכן אין לזה שייכו' לא האב ולא האחין רק החולץ אבל אם יש מותר על כתובת' אזי אותו המותר יורשין החולץ והאחין בשוה ואם האב קיים הוא יורש הכל כי האב קודם לכל יוצאי יריכו ואולם חלקה אין נתמעט ע"י האב או האחין כי כתובה קודם ליורשין וכ"ז מבואר בכל המחברים הנ"ל עיין עליהם ממילא דבדרך זה ג"כ כל עוד שיתרבה העזבון יתמעט חלק החולץ כגון אם יש ת' בעזבון והכתובה ת' נוטל החולץ רי"ש ואין להאב כלום ואם העזבון ת"ק נוטל ר"ן ונותן מאה לאביו ואם העזבון ת"ת נוטל ת' ונותן הכל לאביו ואין הוא לוקח כלום וה"נ כך הוא הדבר לענין המקבלי מתנה כנ"ל כ"ז מבואר היטב אחר העיון בדברי כל המחברים הנה בארנו היטב אופן תקנות הקהלות

ולפ"ז נראה לי ברור דהיכי דהעזבון ת' וכתובתה ת' ומקבלי מתנה ת' וכל כדומה לזה דאז המקבלי מתנה יכולין להשביע את האשה אם הם מוחלין השבועה ומאמינים לה שלא גנבה אין האח יכול להשביעה אם נ' לב"ד באומדנא שלהם שאין לחושדה בכך בסך מרובה יותר מן ת' זהובים מאחר שכתבו המחברים שלא ראו שמשביעין האלמנה כי מפשרין בעד שבועתה א"כ מוטל על הב"ד לפשר כפי חכמתם ושלא להניח לישבע וא"כ הרי באופן כזה וכל הדומה אליו אין מקום שבועה דהא אופן הפשר הוא דנימא שגנבה ותפסיד כפי אותו הסך א"כ כאן די לנו הפשר שנאמר שגנבה האלמנה ת' זהובים ועדיין אין לאותו אח שום חלק דהא אם גנבה ת' נתרבה העזבון ואז לא יקח כלום כי יקח ת' ויתן להמקבלי מתנה ועכשיו שנאמר שלא גנבה כלום ניטל רי"ש עכ"פ ממילא אינו יכול להשביעה כלל זולת אם נראה לב"ד