נאות דשא קמו

דאע"ג דפסק ר"א מטולא שאין לו דין מסור היינו דוקא לענין מסור אבל בתשלומין חייב וא"כ כיון דאינו מסור ואינו חייב רק בכל דד"ג א"כ יש לפוטרו כיון שהוא אונס וא"כ איך מתחיל לומר שאין חילוק בין מזיד לאונס ומ"ש עוד דהר"א מטולא לא מיירי רק לענין דין מסור ולא לענין תשלומין הוא תמוה וסותר דברי ר"א מטולא שבמרדכי דמבואר בהדיא שפטור מלשלם וסותר דברי עצמו שהביא כ"פ בתשובותיו ומהם בסימן פ"ח שהבאתי תחלה דלהר"א פטור מלשלם וזה תמוה מאוד למעיין. ומש"ע ואע"ג דבפ' המניח כו' כל זמן שלא נטל רשות מב"ד אפשר להציל מקרי כו דבר תמוה הוא לומר כן. והגע בעצמך במי שהזמין חבירו לדין מאה פעמים ולא הועיל והלך בעש"ג ולא ידע שצריך ליקח רשות מב"ד היעלה על הדעת שיחזיר לזה הוצאותיו ותו קשה דלאיזה צורך הצריך והודחק רמ"א ז"ל בזה לומר דכל שלא נטל רשות מב"ד הוי אפשר להציל והרי במעשה דידיה מבואר כ"פ שר' זעליקמאן לא הי' סרבן בשום פעם ובזה פשיטא דהוי אפשר להציל וא"כ למה הוצרך לדקדק מהלשון דכל שלא נטל רשות כו'. ומש"ע וכן משמע במעשה דר' יואל ור' אפרים כו' הדבר תמוה שאם אותה עובדא דר' אפרים מיירי בכה"ג שהיה ר' יואל סרבן ולא חטא ר"י רק במה שלא נטל רשות איך קראו המרדכי שם מסור וכ' דמותר להרגו הרי זה דבר שאין הדעת סובלו א"ו המרדכי שם לא כ' רק בדרך דאי לומר דאפי' אם היה ר' אפרים ומסרו לר' יואל ומפסידו במה שאינו לתועלת עצמו כלום דאז מותר להורגו אפ"ה לא היה לו לר' יואל למוסרו ע"ש תראה כך בהדיא הנה כל זה תמוה מאוד לכן הדבר ברור שאין מכל זה ראיה וכמו שכתב הש"ך כמה פעמים שכן דרך כותבי התשובות לכתוב טעמים וסברות אף שאינם כהלכה והם לסניף בעלמא ועיקר מה שחייבה רמ"א זכרונו לברכה לשלם לר' זעליקמאן היינו משום שר"ז לא הי' מסרב בשום פעם וגם מחמת שהגידה להדוכס דברים יתירים שלא הי' הכוונה רק להזיק דכ"א מב' טעמים הללו מספיק לחייבה מכ"ש שניהם והם ממש אותן השני טעמים אשר חייב רמ"א ז"ל לשמעון המוכה בסימן פ"ח וכל שאר הדברים הם לסניף בעלמא וגם נ"ל ברור ביאור דבריו במ"ש דכל שאפשר לו ליטול רשות מב"ד מקרי אפשר להציל כאשר אגיד והוא כי מבואר בכל התשובה ההוא שר"ז לא הי' מסרב בשום פעם והוא לא הזמינו אותו כלל לדין יעו"ש ולזה פלפל רמ"א ז"ל לבל תאמר שיכולה מירל לטעון שידעה שלא היתה יכולה להציל בע"א לזה אמר דאין אנו מאמינן לה בזה ואפי' אם תאמר שבינו לבינה אמרה לו שיעמוד לדין ולא רצה לא מהני אפילו אם יהי' חמת כדברי' משום דהיא הי לה לעשות את שלה ולהזמינו לב"ד ואם לא הי' רוצה אז הי' הב"ד מתירין לה לילך בעש"ג וכיון שלא הזמינ' אותו כלל מקרי אפשר להציל משו' דאמרי' שאם הי' אותו מב"ד הי' דן א"ע ובהך גוונא הי' נמי עובדא דר' יואל למעיין שם שבשום פעם לא הזמינו ר"א רק הלך מיד לעש"ג לכופו לר"י שידון עמו בפני דייני ישראל וכן עלה המרדכי שראוי להלקותו לפי שלא נטל רשות מקהלות וכוונתו ג"כ כך דאפי' אם בינו לבינו הגיד לו שאינו רוצה לעמוד עמו לדין מ"מ הי' לו להזמינו מב"ד ואם לא הי' רוצה היו נותנין לו רשות יעו"ש ותראה שכך הוא וזהו ג"כ כוונתו של רמ"א ז"ל בזה כן נ"ל ברור בזה אחר העיון היטב באופן שהדבר ברור לדינא בראובן שהלך לעש"ג לכוף את שמעון לדין וגרם לו הוצאות והיזקות חייב לשלם לו אעפ"י שראובן ביקש ממנו כ"פ לילך לדין ולא רצה אבל אם הזמינו ג"כ לפני ב"ד ולא רצה שמאז נעשה סרבן אזי אעפ"י שראובן לא ביקש מהב"ד שיתנו לו רשות לילך בעש"ג ולא הגידו לו הב"ד נתינת רשות אע"ג דעביד איסורא במה שהלך בעש"ג מ"מ פטור מתשלומין וזהו כוונת מהר"מ במרדכי במ"ש ואם לא הי' חברו סרבן ור"ל באופן דמקרי סרבן דהיינו שהזמינו ג"פ מב"ד וסירב וכ"ז ברור לדינא הרי העליתי דבנ"ד אפילו אם לא היו השותפים נוטלין רשות מב"ד מ"מ מאחר שהזמינוהו כ"פ מב"ד וסירב והחציף פניו מאוד ברב גדול כמוהו ובאנשים חשובים שעמו והלכו השותפים בעש"ג פטורים מלשלם לפלוני את הוצאותיו

עוד נ"ל מטעם אחר לפטור השותפים מלשלם הוצאות פלוני אפי' אם הי' עושין שלא כדין במה שהלכו בעש"ג כגון שלא נטלו רשות מב"ד וזה כיון שפלוני מסר ממונם ביד גוי בשאט בנפש בלי אונס כאשר בארנו לעיל באורך בסימן מ"ו בביאור טענה השני' ע"ש ולכן רשאים הם להוליכו בעש"ג אפילו אם לא יהי' מסרב ולגרום לו הוצאות והיזקות מאחר דהר"א מטולא פוטר בלא"ה בנתכוין להציל את שלו ואע"ג דמהר"מ חלק והש"ך החזיק בדעתו מ"מ כיון דמבואר בסימן שפ"ח סעיף י"ג בש"ך ס"ק סמ"ך דאע"ג דאסור לאבד ממון מוסר בידים מ"מ ע"י גרמי שרי רק למסור ממונו לכותים אסור ע"ש בש"ך בשם מהרש"ל וא"כ בה"ג דבלא"ה להר"א מטולא אין לו דין מוסר לכן אף למהר"ם דמחשיב לי' מוסר מ"מ לא משוינן פלוגתא רחוקה והיכי דהוא מסרו מעיקרא מודה מהר"מ להר"א מטולא כן נ"ל מסברא ומצאתי ראיה ברורה לזה בשו"ת רש"ל סימן י"א ואעתיק לשונו בקצרה וז"ל ומה ששאל כמ' שמעון גינצבורק שיתירו לו שיציל עצמו מן מוסרין ולנקום נקמתו מהם אומר אני אם יש עדות לכהר"ש שעדיין חמת המוסר עליו יכול להציל עצמו אפי' בנפשו של מוסר וכ"ש בממונו ואף אם המוסר כבר מילא זממו דאסור להורגו ולאבד גופו מ"מ נ' דממונו שרי לאבד דכבר כ' הטור דדוקא בידים אסור לאבד ממונו אבל בגרמי שרי ואפי' היכא שכבר מילא זממו דדוקא לענין הריגה יש חילוק אבל בממון שהוא דרך קנס והפסד אין חילוק בין קודם מעשה לאחר מעשה אכן חלילה להתיר למוהר"ש להזיקו ע"י מסירה דוקא ע"י שאר גרמי שרי אבל למסור ממונו בידי עכו"ם דקלי' בדבורו ודומה קצת למזיק ממש לא שרי ועוד דבשאר דד"ג אינו מהנה לעכו"ם אבל לאבד ממון ישראל ולהיות מהנה לעע"ז כה"ג לא שרינן וכך מבואר במרדכי בעובדא דר' אפרים ור' יואל דאפילו מסרו כבר אין לו לחזור ולמסור ועוד דדוקא המוסר ממון ישראל ביד עכו"ם בכדי הוא סתם מוסר הנזכר בכל מקום אבל האי מתנגד שמתחלה הי' סבור שרשות בידו להציל עצמו וביתו אין לו די מוסר אלא לענין שחייב לשלם לכשנגדו ודומה לזה כ' הר"א מטולא דלא מקרי מוסר אלא במתכוין להזיק ולא במתכוין להוציא את שלו ואע"ג דלא קיי"ל ממש כוותי' דהרי מהר"מ פוסק שיש לו דין מוסר היינו דוקא לענין תשלומין כאשר הוכחתי בספרי בראיות ברורות שאף מהר"מ מודה להר"א מטולא שאין עליו דין מוסר לשום דבר רק לענין תשלומין ממילא אסור לאבד ממונו אפי' ע"י גרמי עכ"ד בקצרה הנה פסק דמותר לאבד ממון מוסר ע"י גרמי אף לאחר מעשה רק למוסרו אסור משום קלי' דהוי כתוא מכמר וגם משום דמהנה לעינ"ז ואח"כ כתב דמודה הר"מ להר"א מטולא דאין זה מוסר רק שחייב לשלם א"כ דין זה דמוהר"מ שמחייבו לשלם הוא רק בתורת גרמי ולא מוסר וא"כ פשיטא שמותר לעשות כך למוסר אפילו לאחר מעשה דהא בזה לא שייכי הני טעמי דהא אינו מהנה לעע"ז וגם לא שייך קלי' דהא אינו מראה לעכו"ם שום דבר רק תובע אותו להוציא שלו והבן כי הוא ברור ודברי מוהרש"ל הללו הוא ג"כ בספרו פרק הגוזל בתרא בסימן סמ"ך ואין הספר בידי רק ראיתי שרימז הש"ך לדברים אלו שם בסימן שפ"ח ס"ק נ"ג וסק"ס ומשמע שהחזיק בדבריו יעו"ש ממילא פלוני זה שמסר ממון השותפים ליד גוי בכדי כאשר נתבאר לעיל סימן מ"ו רשאין לתובעו בעש"ג ולגרום לו הוצאות (ודע דתשובת רש"ל הזו הגיעה לידי רמ"א ז"ל יעו"ש בד"ק דף מ"ז והשיב עליו במ"ש רש"ל דאסור לאבד ממונו רק ע"י גרמי ולא למסור דהוי כמזיק והאריך להביא ראיות דמוסר הוי ג"כ גרמי יעו"ש בדבריו באורך ומשמע דפליג אמהרש"ל ומתיר לחזור ולמסור ועיין סימן שפ"ח סעיף ט' בהגה"ה דאסור וכדמוכח מעובדא דר' יואל ואי רמ"א בתשובה מיירי קודם שמילא זממו ומתיר כדי להציל עצמו א"כ מה פליג אמהרש"ל הא אז גם רש"ל מתיר אפי' לאבד בידים וצל"ע כעת ואין עת האסף פה ודו"ק). ותו כיון דמצד הסברא היה מותר למסור המוסר כמו כל גרמי ולא אסרה לה מוהרש"ל וש"ך אלא מחמת הראי' מעובדא דר' אפרים ור' יואל וא"כ אין לנו אלא מה שהראי' מכרחת ושם כפל ושילש במרדכי כ"פ שר' יואל לא נתכוין להציל את שלו רק להזיקו ולנקום נקם ממילא אין ראי' לאסור רק בכה"ג משא"כ לתובעו בעש"ג להוציא את שלו ובפרט היכי שהוא סרבן פשיטא דשרי ומדברי המרדכי הללו גופייהו מוכח כך דמדכפל כ"פ שאינו מחייב את ר' יואל רק מחמת שנתכוין להזיק ולא להציל את שלו והרי זו הוא תשובת מוהר"מ ואיהו גופי' הוא דפליג על הר"א מטולא וס"ל דגם במתכוין להוציא את שלו יש לו דין מסור היכי דלא היה שכנגדו סרבן וא"כ הרי ר' אפרים לא הי' סרבן דהא אדרבא הוא הלך בעש"ג לכוף לר' יואל לדין ישראל וא"כ הו"ל למוהר"מ לחייבו בפשיטות אפי' אם הי' מחכוין להציל שלו ולמה תלה הטעם במה דנתכוין להזיק אע"כ דמטעם שר' אפרים שמסרו תחלה הי' פטור אם הלך בעש"ג להציל שלו כיון שאין בזה תורת מסור רק גרמי והרי אותה עובדא הי' שכבר מילא ר"א את זממו ואפ"ה לא חייבו לר"י רק מחמת שנתכוין להזיק והרי זה ראי' ברורה לדברינו סוף דבר זהו שנ"ל לדינא במוסר שעשה זממו ותבעו הנמסר בעש"ג להוציא את שלו אעפ"י שלא הי' המוסר סרבן מ"מ פטור הוא מלשלם להמוסר הוצאותיו ואין רצוני להאריך יותר בזה כי כל פלפולינו האלו אינם אלא להתלמיד במקום אחר אבל בנ"ד אין צורך לכ"ז כי השותפים נטלו רשות מב"ד הצדק טרם התחילו לילך בעש"ג ועיין עוד מה שאכתוב אי"ה בסימן שאחר זה והנה נתבטלה טענת פלוני הראשונה

שאלה נ"ג

עוד טוען פלוני שגוי הגיד לו אשר בעת שנסעו השותפים אצל השררה לתבוע את הקאמיסאר שיחזיר להם השחדים שלקח מהם אז מסרו את פלוני לפני השררה דהיינו שהגידו להשררה שכל מה שהשכיר הקאמיסאר לפלוני הוא בזול מאד רק מחמת שחדים השכיר כך בזול ומחמת זה שלח השררה קאמיסע לשם ועי"ז לקח מאתו האורנדא בשנה השני' וגם בסוף שנה ראשונה נגרם לו עי"ז כמה קלקולים באורנדא מהשררה השיבו השותפים להד"מ שלא דברנו מזה שום דבר רק תבענו את שלנו והבטיח השררה שישלח קאמיסיע ומחמת שנתוודע להשררה מהשחדים שלקח מאתנו לזאת חקרו מעצמם ונתוודע