נאות דשא קט

כאמר דיכול המפקיד למכור כיון דהמפקיד לא עשאו שליח למכור כן הי' נ"ל לכאורה. אמנם אחר ההתבוננות נראה דל"ד להאי דלשטחה ולנערה דבשלמא התם אין על הנפקד חיוב לשטחה כיון דבכל רגע יש ביד הבעלים לבא ולשטוח בעצמו משא"כ בנ"ד דמיד כשמגיע קודם זמן איסורו אנו יודעים שיתקלקל ויכלה לגמרי א"כ אף אם בעל הפקדון אינו משים על לבו ואינו בא או לשכחה או לשום איזה דבר מדוע לא יהי' מצוה על כל הרואה להציל ממון חבירו מדין משיב אבדה והגע בעצמך אם באים גנבים על הנפקד ורוצים לגנוב או לגזול והוא יכול להציל רק שאינו בא המפקיד לכאן הן לשכחה או לשום טעם האם נאמר שאין מצוה על הנפקד להציל כיון דבידו להציל ואם לא יצילנו עתה יהיה כלה לגמרי ואינו דימה לשטוח וניער וכנ"ל. וראי' לזה דאל"כ אפילו כשאין המפקיד בעיר הי' ראוי לומר שחין הנפקד רשאי למוכרו מתרי טעמי חדא דלמה לא בא מיום אתמול והגם שעתה אין כאן הלא ידע אתמול שהיום יהיה ערב פסח ומדוע לא בא מאתמול וא"כ אין כאן השבת אבדה בשלמא בשטוח וניער דאין לו זמן קצוב וניכר שפיר אמרינן כיון דאין המפקיד בעיר חייב הנפקד לשוטחה משא"כ בזה שזמן איסורו גלוי וידוע לכל שנית דהא אף במקומו יכול המפקיד למוכרו לנכרי באופן שיקנה הנכרי בא' מדרכי הקני' אף שאינו אצל החמץ וכמבוי במג"א שם סימן תמ"ג ס"ק ה' ע"ש וא"כ נימא דכיון דהמפקיד עצמו יכול למוכרו אין כאן דין השבת אבדה שיהי' הנפקד חייב למוכרו ומה לי שאין המפקיד בעיר או שהוא בעיר כיון שיכול למוכרו במקומו וכיון שאין תורת השבת אבדה על הנפקד איך יוכל למכור מי עשאו שליח אע"כ כמו שכתבתי דאין זה ענין להך דשטוח וניעור כלל דכיון שרואה הנפקד שהרי הפקדון הולך לאבוד מחויב להצילו ולמוכרו כיון שמחויב לחוש שמא שוכח המפקיד במקומו למוכרו והוי שפיר משיב אבדה וא"כ ה"ה וכ"ש כשהמפקיד בעיר ויודע הנפקד שהמפקיד אינו מוכרו או ששכח או שנאנס כ"ש דיש כאן דין משיב אבדה ומחויב למוכרו כנ"ל ברור מסברא ומההוא דחלה שאבי' אי"ה בסמוך תראה מבואר כדברי יעו"ש ומכ"ש בנ"ד שהי' המפקיד אנוס בדבר מחמת האבילות נ"ל דסברא דהוי כמו שהוא בעיר אחרת ואפילו נימא דדוקא כשהמפקיד בעיר אחרת יכול הנפקד למכור כיון שהמפקיד אינו יכול לבא הנה אבל לא כשהוא בעיר שיכול לבא מ"מ נראה דנ"ד עדיף טפי מכשאין המפקיד בעיר דהא התם הו"ל לידע מאתמול וליסע למקום הנפקד אפ"ה חשבינן לי' עתה לאנוס מכ"ש בנ"ד שהוא אנוס באמת כ"ז נ"ל ברור מסברא בע"ה

ומלבד כ"ז נ"ל ראי' ברורה להתיר ממה דמבואר בי"ד סימן שכ ח בהגהת רמ"א והוא בתרומת הדשן סימן קפ"ח דאע"ג דאין מפרישין חלה בלי רשותה בעל העיסה מ"מ אם ידעינן דזכות הוא לבעל העיסה כגון שהיתה העיסה מתקלקלת מותר ליטול חלה בלא רשותו דזכין לאדם שלא בפניו וכן משרתת שבבית יכולה ליטול בלא רשותה כיון שרגילות הוא לפעמים שבעלת הבית נותנת לה רשות עכ"ל וכן מסיק הט"ז שם דט"ס הוא בלשון ת"ה ושצריך להגיה שם כדברי הש"ע דשני דברים התיר הת"ה דהיינו היכי דהעיסה מתקלקלת יוכל כל הרואה ליטול חלה דזכין לאדם שלא בפניו ונעשה מעצמו שליח לחברו אעפ"י שחברו לא עשאו כיון דזכות היא לו ומשרתת כיון שבעלת הבית רגילה לפעמים נעשית שליח אפילו בלי קלקול העיסה יעו"ש בט"ז באורך ממילא לפ"ז בנ"ד נמי אעפ"י שהמפקיד כאן והי' יכול לבא בעצמו ולמכור חמצו ולא בא אפ"ה מהני מכירת הנפקד מהני תרי היתרי דת"ה חדא כיון דיש קלקול החמץ שיאסר כולו בהנאה שנית דהוי כמו משרתת דהא חזינן שעשה מפקיד זה שליח לנפקדים אחרים שימכרו חמצו וגם לנפקד זה עצמו עשה שליח אשתקד שימכור חמצו כמו שסיפ' לי מוכ"ז השואל שזה המפקיד הי' לו גם אשתקד חמץ אצל זה הנפקד וציוהו בע"פ למכור ומהא מוכח נמי כמ"ש תחלה דאין ענין זה דומה לההוא דלשטחה ולנערה דהא בנדון דהתה"ד מיירי אפילו שבעלת העיסה בעיר ואינה באה וא"כ יש היתר גמור בנ"ד וכ"ז לדעת הרמ"א והט"ז ואפילו להב"ח שהביא הש"ך שחולק על הרב מ"מ מודה היכי דאיכא קלקול ודאי אזי אפילו האשה שאינה משרתת נעשית שליח שלא מדעתה ובמשרתת אעפ"י שרגילה כו' מ"מ לא התיר הת"ה אלא היכי דאיכא חשש קלקול אע"ג דליכא קלקול ודאי יעו"ש בדעת הב"ח פשוט דגם לדעתו מהני בנ"ד לא מבעיא אם הנפקד מכר החמץ סוף שעה ה' שאין עוד הרבה פנאי למכור הוי כמו קלקול ודאי דהא על כרחו ירד לטמיון ליאסר בהנאה אם לא ימכרנו אלא אפילו מכרו שעה או שתים קודם זמן איסורו דליכא בי' קלקול ודאי דאולי עדיין יבא בעל החמץ בעצמו מ"מ שרי כיון דנ"ד הוי נמי כמו משרתת כמ"ש תחלה כיון שעשאו אשתקד שליח ותו דנראה דאפילו מכרו שעה או שתים קודם אפ"ה מקרי קלקול ודאי כיון דסוף סוף הקלקול הוא ברור אע"ג דיש לספק שמא יבא בעל החמץ בעצמו דהרי לשון תה"ד כך הוא משרתת שלשה עיסה לאשה והלכה האשה ועיכבה עד שנתחמצה כל צרכה ואם תשהה עוד תתקלקל העיסה כו' וקרי' לי' התם קלקול ודאי והרי עדיין לא התחיל להתקלקל וא"כ יש לספק שמא בתוך כך תבא האשה בעצמה א"ו דאפ"ה מקרי קלקול ודאי כיון שהקלקול ברור וה"נ בנדון דידן וכיון שכן זכין לאדם שלא בפניו אעפ"י שהוא כאן ואינו בא מעצמו

עוד יש סניף בנ"ד להתיר מדברי הסמ"ק שהביא הטור שם בססי' שכ"ח דהגבל שהפריש חלה בלי רשות בעה"ב מהני והביא ראי' מההוא דהפועלים יעו"ש ודעתו דכל שהוא פועל ומשרת באותו דבר אזי רשות בידו לעשות כל מה שאותו דבר צריך אפי' בלי רשותו וא"כ ה"ה בנ"ד כיון שהחמץ מופקד בידו רשות בידו לעשות כל מה שאותו דבר צריך אליו ומיהו היתר גמור אינו כי הב"י וכל האחרונים השיגו על הסמ"ק ולא ס"ל הך מלתא והט"ז שם שהליץ בעדו מפרש דבריו דמיירי שמתחלה עשהו שליח פעם א' דאמרינן דאח"כ אף אם הפריש פעם א' שלא מדעתו דשפיר דמי יעו"ש וא"כ לא הועלנו בהיתר הזה דהא זהו ממש ההיתר הראשון שהזכרנו מחמת דין משרתת. ומ"מ הועלנו בהיתר זה שנתחזק לנו ההיתר הראשון שכתבנו מדין משרתת לבלתי יאמר המתעקש דבת"ה כ' הלשון שרגילה בעלת הבית לעשותה שליח: משא"כ בנ"ד שלח הי' רק פעם א דהיינו בשנה דאשתקד שעשה שליח לנפקד זה ואולי בכה"ג ל"ד למשרתת אבל הרואה בט"ז בפירושו להסמ"ק הנ"ל מבואר דאפילו בפעם א' מהני ע"ש הדרינן לקמייתא דיש בנ"ד שני היתרים של התה"ד הנ"ל חדא דהוי כמשרתת. ותו דאפילו באינש אחרינא אמרינן זכין לאדם שלב"פ

איברא מה דיש לדקדק ע"ז דבת"ה עצמו סימן רכ"ז באשת מומר אם מקבל אדם גט בשבילה שלא מדעתה אי נעשה מעצמו שליח לקבלה משום דזכות הוא לה האריך שם והביא ראי' דזכות הוא לה הגט ואפ"ה מסיק להחמיר מטעם דמשמע מהתוס' פ"ק דגיטין דאפי' אי ידעינן שזכות הוא לה לאשה שתתגרש אינה מתגרשת ע"י אחר שלא מדעתה וסיים שם נ"ל דיש לחוש לדברי התוס' ע"ש ומחמת חשש זה הוצרך בשליח להולכה של מומר לעשות תקנה וחשש שלא יבטל הגט שיעשה תחלה לקבלה ואח"כ להולכה כמבואר בש"ע אה"ע סימן ק"מ יעו"ש הרי מבואר לכאורה דאפילו במידי דזכות אין נעשה שליח שלא מדעת חברו וא"כ איכא למימר נמי בנ"ד דאע"ג דהיכי דאין המפקיד בעיר יכול הנפקד למכרו ונעשה שליח דהמפקיד בלי דעתי היינו כמ"ש בריש הדברים דנעשה שליח מדעת תורה בתורת משיב אבדה: משא"כ כשהמפקיד בעיר דליכא משיב אבדה אין נעשה שליח אפילו במידי דזכות

אמנם נר' דבלא"ה א"א שיהי' ב' תשובות אלה של תה"ד סותרת זא"ז ובפרט דבהך תשובה דחלה הביא הנך ראיות שהביא גבי גט מההוא דמזכה גט לאשה במקום קטטה דבעי אי זכות הוא אי חוב הוא דמשמע דבמידי דזכות נעשה שליח שלא מדעתה וא"כ הרי בגט עצמו סיים להחמיר אפילו הוא ודאי זכות ואיך סמך בהך תשובה דחלה על אלו הראיות וגם דברי הש"ע סותרים זא"ז דבי"ד ה' חלה פסק דין זה דתה"ד וגבי גט באה"ע פסק דאפילו במומר אין יכול לזכות לה גט שלא בשליחותה. אף דדברי הש"ע אפשר ליישב דמה שהחמיר בגט היינו מחמת אותן פוסקים שהביא בב"י דגם במומר יש להסתפק אולי שייך גבי' טב למיתב טן דו ואתתא בכל דהו ניחא לה אבל אי הוי ידעינן בודאי דזכות הוא לה מהני כך אפשר ליישב דברי הש"ע. אבל התה"ד בהך תשובה דגט כ' בהדיא במסקנתו דאפילו אי נימא דבודאי זכות הוא לה אפ"ה צריך לחוש לדברי התוספת בשם הירושלמי דבודאי זכות נמי לא מהני א"כ ודאי דבריו סותרים זא"ז: וע"כ צ"ל בפשיטות דלעיקר הדין ס"ל דנעשה שליח רק גבי גט משום חומר א"א צריך לחוש לדברי התוס' וכן משמע לשונו שם ומש"ה גבי חלה לא חש לה כלל בפרט בחלה בזה"ז דרבנן וא"כ בנ"ד לא מבעיא בנזכר אחר פסח דהא חמץ אחר הפסח קיל מכל איסורי דרבנן והוא קנסא בעלמא וכמ"ש מג"א דמה"ט בטל ברוב בעלמא ולא בעי סמ"ך. א"כ ודאי דמי לחלה אלא אפילו נזכר תוך הפסח די"ל כיון דבל יראה דאורייתא ל"ד לחלה ואדמדמית לחלה נדמינן לגט מ"מ בנדון דידן כבר בארנו מחמת היתרים הראשונים דאפילו תוך הפסח אין בו כי אם תרי דרבנן א"כ ודאי דמיא לחלה ונוכל לומר שפיר דנעשה שליח שלא מדעתו כן נ"ל. וראיתי בספר בית אברהם שכ' תשובה ארוכה בענין זכוי הגט לאשה שנשתטית ובתוך התשובה כתב טעם א' משום דזכות היא נעשה שליח מעצמו ובסוף הספר כ' אליו הגאון מו"ה חיים כהן ז"ל דאין לסמוך אתשובה דחלה כיון דבתשובה דגט סיים תה"ד עצמו דצריך לחוש לדברי התוס' יעו"ש נ"ל דשם ג"כ כוונתו דלענין גט אין לסמוך אתשובה דחלה כיון דגבי גט החמיר תה"ד עצמו אבל בנ"ד ודאי יש לסמוך אתשובה דחלה כן נ"ל ברור

ומה שיש לדקדק עוד בהיתר הנ"ל ממ"ש הנ"י בשם הר"ן בפ"ק דב"מ דבמידי דממונא אין נעשה שליח מעצמו אלא בעינן שיהי' כאן בעל הממון ויעשהו שליח והא דמגביה מציאה לחברו קנה חברו מטעם זכין לאדם שלא בפניו ונעשה שליח מעצמו אע"ג דמידי דממונא הוא היינו מטעם מגו דאי בעי זכי לנפשי' אבל היכי דליכא ה"ט אינו נעשה שליח מעצמו יעו"ש. ובספר בית אברהם מתשובה הנ"ל הביא דברי הנ"י והוכיח שם באורך דיש עוד כמה פוסקים דס"ל כך יעו"ש א"כ בנ"ד דהוא מידי דממונא אינו יכול למכור את של