נחלת שבעה מהדורה קמא לד

נארא נהרא ופשטא לא נתקנה רק אחר שנות החזרה דאז אף אם הכניסה ערטילאי צריך ליתן לה כתובה כל מדינה כמנהגה כמ"ש לקמן בסי' י"ב סעיף מ"ט ובשנ' החזרה מ"מ יש לה מה שתקנ' חכמים מאתים של בתולה שהוא שמוני' זהובי' פולניש כמ"ש רמ"א ולקמן בסימן י"ב סעיף ל' סק"ד אניח החשבון צדק בס"ד

ד ובשנה ראשונה של החזרה אין הבעל חייב בקבור' אשתו דהא תקנו קבורה תחת כתובה פירוש נדוניא ואם אין הבעל יורשה אינו חייב ג"כ בקבורתה תשו' מיימון סימן ל"ה להלכו' נשים וכן משמע מלשון התקנו' שלא יכלה וכו' ובשנה שנייה שמחזיר החצי נראה שנקברת מן האמצע אמנם בש"ת מהרי"ל סי' פ"ד משמע דבשנ' שניה חייב הבעל בקבור' אשתו לגמרי. וכל זה אם אינו יורשה מחמ' שהפקיעו ממנו הירושה אבל אם לא הכניסה לו כלום אפ"ה נקבר' משלו ש"ת מהרי"ל סי' פ' ועיין בש"ע א"ע סי' כ"ט

ולענין חדש העיבור אם הוא בכלל החזרה ע"ל סימן כ"ב סעיף ג' ס"ק ג'

תשלום דיני חזרה עיין בדיני שטר ח"ז סימן כ"א סעיף ד' ס"ק ד' ה'

יח הדין חוזר לסיני כן כתוב בכל ת"ש שראיתי ומשמע מזה שסוברים ירוש' הבעל לאשתו הוי מדאורייתא ואינו כן רק הוא מחלוק' והטור פסק בסימן ס"ט שהוא דרבנן כמ"ש לעיל בסמוך ומיהו שפיר כותבין הדין חוזר לסיני הואיל ויש סמך מן התורה וק"ל אבל הרמב"ם אינו סובל זה לפי מה שהשריש בשורש א' וב' מי"ד שרשיו לספר המצו' שלו שאין לחשוב המצו' שהן מדרבנן ואפי' אותן שנדרשו בי"ג מדות וסמך על ברייתא דר' ישמעאל תרי"ג מצות נאמרה למשה בסיני ש"מ שאין ליחס לסיני אפי' מה שיש לו סמך מן התורה ואולי סוברים מסדרין ת"ש אלו כהשגו' הרמב"ן ועיין בפירוש מגלת אסתר למהר"י די ליאון ואין להאריך בזה

א יט טבעת קדושין בראש. מדינא אינו חייב בזה כמו במלבושי' שעשה לה הבעל דכתב הב"ח דמנהג להוסיף שליש על הנדוניא וכתב דמנהג ק"ק קראקא דהוספה זו היא חוץ ממלבושי' ותכשיטין השייכים לגופה וכך כותבין בפי' ואם לא כתב לה בפירוש שמין לה מלבושים כפי הדין וע"ל סימן ט"ז סעיף א' ס"ק א' ב' מ"ש מזה וכתב מהר"ם מינ"ץ סי' צ"ו דסבלונות וט"ק שמין בכתובה וכ"כ ב"י בסי' צ"ט בשם הריב"ש דסבלונו' לאו מתנה גמורה היא כ"כ בתשוב' מהרי"ל הביאה בש"ע והב"ח והגהו' דרישה בא"ע סי' נ' דדוקא מן האירוסין קדושין לא הדרי גזירה שמא יאמרו קדושי טעו' היו ויאמרו קדושין תופסין באחותה אבל בנשואין דליכא למיחש להכי הקדושין חוזרין וכת' שכך דן הלכה למעשה. ואע"פ ככתב מהר"מ מינץ סי' י"ז דסבלונות וט"ק הוא לאשה מ"מ בסי' צ"ו פסק דסבלונו' וט"ק הדרי וכ' דכן ראה הלכה למעשה מרבותיו זה כמה זימנא ואפשר דדעתו שהוא לאשה אם תרצה לקבלה בכתובתה ואין הבעל יכול לעכב כדי שלא יהיו דבריו סותרין והיינו נמי אם לא כתוב בפירוש אז שמין הט"ק בכתובה אבל בכל מקום באשכנז שהייתי כותבין שתקחי הט"ק בראש ויש מדקדקים ומתנים שיהיה לה גם מטה מוצע' בראש ואין צורך דפשיטא הוא דכל מה שהכניסה בלא שומת נדוניא והוא בעין שנוטל' בראש ובתנאי' כתוב שהכניסה סך פלוני וגם מלבושים ובגדים שבת וחול ומטה מוצעת פשיטא דזה נוטל' בראש ומאחר שכך כתוב בטא"ח וע"ל בסי' זה סעיף ה' ובדין תוספו' כתובה סעיף ד'

ב אך קשיא לי על הא פסקא דמהרי"ל דבנשואין קדושין הדרי ולפחו' שמין לה בכתובה כדע' מהר"מ מינץ ולמה לא יתן לה מדינא בלא שומת כתיבה שהרי הוא כסף קדושיה שקנה אותה בנך ואשת כהן אוכל' בתרומ' בשביל כך שהיא קנין כספו ועוד דאין סברא לומר ששמין אותה בכתובתה דהא בקטנה אביה זוכה בכסף קדושיה וא"כ פשיטא אם אח"כ תצא ממנו לכשגדלה במיתה או בגירושין דלא מנכין לה מכתובתה שהרי היא לא קבלה וא"כ גם כשהיא עצמה קבלה כסף קדושיה לא יהא מנכין לה מכתובתה וגם הריב"ש לא כתב רק מסבלונו' אבל מט"ק לא הזכיר כלל ובגמרא פרק מי שמת גבי הא דקדושין הדרי הייני דוקא באירוסין אבל בנישואין כתב מהר"מ מינץ דיש פנים לכאן ולכאן ועיין בהגה במרדכי בקדושין סוף פרק האומר ואין לומר משום דיוכל לקדושה בשוה פרוטה ועל כן שמין לה המותר בכתובה זה אינו דתינח אם מתחלה לא קדשה יותר משוה פרוטה מה שאין כן אם קדשה בטבעת ששוה סך נכון נימא דהכל שלה דבפחות מזה לא קדשה נפשה כמו בנתיה דר' ינאי דלא הוא מקדשי נפשייהו בפחות מתרקבי דדינר' וכמ"ש הרמב"ם לענין היו דקדושין לא הדרי אפי' קדשה באלף דינר לא הדרי ואין להקשות א"כ דמדין הוא שלה מה צריך ליתן טעם במורדת כדי שלא יאמרו וכו' וכמ"ש מהר"י כץ בסי' מ"ג והרי בלאו הכי בדין הוא שלה אין זה קשיא דהא גם הנדוניא שלה אפי' הכי אם הוא ביד הבעל אין מוציאין ממנו וא"כ ה"ה לט"ק וע"כ הוצרך לטעם זה כדי שלא יאמרו אע"פי שהוא מן הנישואין מ"מ מאחר שיוצאת מביתו ומורדת בו היה מוחזק הקול דקדושי מעות היו ויאמרו קדושין תופסין באחותה וראיה לסברתי זו שכיוצא בזו הסברא כתב רמ"א בא"ע סי' מ"ו סעיף ח' בהגה ע"ש

ג ונראה לי לתרץ ע"פ מה שכתב רמ"א בא"ע סי' ל"ח בשם א"ח וכ"כ בכל בו סי' קמ"ו הבאתיו לקמן סוף דיני כתובה במחודשי' סעיף י"ג דלכן נהגו לומר לעדים בפני האשה טבעת זו שוה פרוטה בטוב כדי להודיע לה שאינ' מקדשה רק בפרוט' ונ"מ דאף אם יהיה נחושת לא יהיו קדושי מעות וכ"כ בהגה במרדכי פ"ק דקדושין מרבינו שמשון בר אברהם על אחד שקידש בטבעת של כסף והיא סבורה שהוא זהב והשיב שאינו קדושי טעות אם הוא רק שוה פרוטה ותדע שהרי בשעת הקידושין אין שמין רק שוה פרוטה ובהא סמכא דעתה ואין צריך לקדשה שנית עכ"ל וא"כ ש"מ שמודיעין לה שאינו מקדשה רק בפרוטה וא"כ הא דנותנין לה טבעת זהב אינו רק לכבוד וע"כ שמין אותו בכתובה אם לא שכתוב בפירוש ומ"ש בתשובת מיימ' סי' כ' מהלכות אישות אחד שקידש תחת החופה והעדים שראו את הטבעת נראית בפניהם של זהב גם הצורף נראתה בעיניו כך ואחר כך קרוב לחצי שנה נמצאת של נחושת ופסק כיון שבשעת הקדושין אמרו העדים שהוא של זהב אעדים סמכי אע"פ שהוא שוה פרוטה מ"מ אפשר אי הוי ידעית דלא הוי של זהב לא מקדשי היינו כדקאמר טעמא משום שאמרו העדים שהוא זהב משום דסמכי אעדים אע"פ שהו' ש"פ משא"כ לפי מה שכת' רמ"א בא"ע ובכל בו שהבאתי דנהגו לומר טבעת זו ש"פ בטוב ואין מזכירין אם הוא של זהב או נחושת די בכך אם הוא רק שוה פרוטה אף אם נמצא של נחושת משום שלא הזכיר זהב וראיה דהא בתשובת מיימון עצמו סי' י"ט כתב בטבעת שהיה בחזק' של זהב קרוב לשנתיים ונשתברה ונתנוהו לצורף גוי לתקנה ושהתה בביתו ועתה נתנו לה ונודע שהיא של נחושת דבר ברור הוא שהצורף גוי החליפה ואפי' לא החליף אלא קדשה בטבעת זו וכסבור החתן שהוא של זהב והיתה נחשת אם יש בה שוה פרוטה מקודשת כגון שקבלה סתם ולא אמר של זהב ואע"ג דסתם העולם נהגו לקדש בשל זהב עכ"ל הרי כמו שכתבתי

ד ונראה עוד דכמו שהסבלונות וט"ק לאו מתנה גמורה היא ושמין לה בכתובתה פשוט דה"ה דמתנה דיהב' היא לדידיה נמי לאו מתנה גמורה היא כגון הסבלונו' שהכלה נותנת לחתן קודם החופה ונוטלתן בראש בלי ניכוי מכתובתה דהא לא הכניסה לו בשומ' נדוניא וגם לאו מתנה גמורה הן ועל כן נוטלתן בראש. ומתנה שנותן הבעל לאשתו אחר הנישואין הוי מתנה גמורה כל שאינן דברים העשויין להתנאות בהן כדאיתא בש"ע סי' צ"ט. ועיין מ"ש בענין המתנו' בשעת החופה לעיל בסי' זה סעיף י"ז ובש"ת מהר"א ששון סי' נ"ד ובספר תולדת אדם סימן קי"ב: