נחלת יעקב על מסכת סופרים ט:ח

כתובים ולא נקראין. כלומר כתובים לגנאי אבל לא נקראין לגנאי אלא לשון שבח והכי איתא להדיא במגילה דף כ"ה ע"ב ת"ר כל המקראות הכתובין בתורה לגנאי קורין אותן לשבח:

כתיב בעפולים כו׳. דעפולים מפורש יותר לגנאי מבטחורים ושניהם בנקב בית הרעי. רש"י שם במגילה:

כתיב תשגלנה. ט"ס וכצ"ל כתיב ישגלנה וקרי ישכבנה:

רובע דביונים כו׳. כצ"ל כתיב חרייונים וקרי דביונים. פרש"י חורי לשון ריעי דביונים הזב מן יונים שלא לפרש שהיו ישראל אוכלין גלליהן בשומרון:

כתיב שינהם כו׳. הלשון מגומגם ומפורש יותר בגמרא כתיב לאכול את חוריהם ולשתות את מימי שינהם וקרי' לאכול את צואתם ולשתות את מימי רגליהם. ופרש"י חוריהם ריעי היוצא דרך הנקב:

מימי שינהם שינים יש לכרכשתא וצואה לחה ורכה קרוי מימי שינהם:

למחריהם. כצ"ל כתיב למחראות וקרי למוצאות. גבי ע"ז כתיב בס' מלכים כי חור לשון מוצא ריעי הוא ומש"ה קרי׳ למוצאות שאין כ"כ גנאי:

מנין שאין מכנין כו׳. הלשון מגומגם ונראה שכצ"ל מנין שאין מכנין לעריות דתנן המכנה לעריות משתקין אותו ומתני׳ היא במסכת מגילה דף כ׳יה ע"א: א"ר יונה כו׳. ר' יונה אתא לפרושי מהו המכנה בעריות עז"א בעריות דאבוה ובעריות דאימיה. כך הוא לשון הירושלמי דמגילה ופירושו כשמגיע לפסוק ערות אביך לא תגלה אינו רוצה לתרגם בלשון נוכח שנראה לו כמבזה אחד מהציבור או הקורא אלא מתרגם ערות אביו לשון נסתר וכן בעריות כולן זהו פירושו דהמכנה. אמנם בבבלי מפרש בגוונא אחריתא והכי איתא שם המכנה בעריות תני רב יוסף קלון אביו וקלון אמו. פרש"י שדורש פרשת עריות בכינוי ואומר לא ערוה ממש דבר הכתוב אלא כינה הכתוב בלשונו וקרא אותו ערוה המגלה קלון אכיו וקלון אמו ברבים:

האומר מזרעך כו׳. קיצר הגמרא ואינה מפרש תחת איזה פסוק הוא שאומר כן. אבל מבואר במס' מגילה וז"ל האומר מזרעך לא תתן להעביר למולך לא תתן לאעברא בארמיותא. פרש"י שמפרש' הכתוב לא תבוא על הכותית ותוליד בן לע׳"זב:

משתקין אותו בנזיפה. שעוקר הכתוב ממשמעו שהוא עבודת חוק לאמוריים להעביר בניהם לאש ונותן כרת לבא על הכותית ומחייב חטאת על השוגג ומיתת ב"ד על המזיד בהתראה: