נחלת יעקב על מסכת סופרים ד:ט

ויהי כאשר התעו כו׳. לשון ראשון ואחרון דהכא דחוק דהא תרי פסוקי נינהו. אלא שרצה לפרש בקוצר וכולל שתי הפסוקים בחדא. וצריכין לומר ע"כ דהלכה זו אתי׳ כי"א בהלכה וי"ו דאילו לת"ק ולר"י דלעיל גם כאשר התעו אותי אלהים הוא קודש:

בבית אלהיו. (בהושע ט׳:ח׳) כתיב צופה אפרים כו׳ משטמה בבית אלהיו. פרש"י בביהמ"ק הרגו את זכריה ויבקשו להרוג את ירמיה וכיון דקאי בבית אלהיו על בהמ"ק הוי קודש אבל ברד"ק על פסוק זה מפרש פ"א ולאותו פירוש הוא חול:

ואתה וכו׳. פרש"י בהושע בהבטחתו ומשענתו שהוא מבטיחך אתה תוכל לסמוך ותשוב אליו וא"כ קאי על הקב"ה והוי קודש:

אלהים נצב כו׳. בפסוק זה כתיב ב׳ פעמים אלהים. הראשון קאי על הקב"ה והשני קאי על הדיינים והוא חול:

יסגירני אל אל עויל. הראשון בניקוד צירי והשני בניקוד סגול והוא מלה:

אל אל העמוד. כצ"ל אל אל האמור והוא (באיוב לד) והכא הוי איפכא מדלעיל שהראשון הוא מלה והשני הוא שם קודש:

אל יהי מקום לשועתי. ט"ס הוא וכן צ"ל אל יהי מקום לזעקתי והוא (באיוב טז) ומלת אל הוא בניקוד פתח:

יש לאל. אין לאל. בהיות לאל. אע"ג דהני תלתא בניקוד צירי אפ"ה חולין הם ופירושו לשון חוזק כדכתיב ואת אילי הארץ לקח:

אל מותי. אין זה פסוק ובאגודה נמי לא גרס ליה ונ"ל דצ"ל אל מות ביתה. והוא (במשלי ב') כי שחה אל מות ביתה והוא בסגול וחול הוא:

ואלהים אמר לבהלני. חדל לך מאלהים אשר עמדי קודש. אף שלפי פשטא דקרא הוא חול שהרי פרעה נכה אמר זה אמנם כבר כתב הרד"ק שם על הפסוק ואלהים אמר לבהלני וז"ל מחלוקת בדברי רז"ל י"א כי שניהם קודש וכן נראה ממה שאמר בפסוק שלאחריו ולא שמע אל דברי נכה מפי אלהים אולי מפי ירמיה הנביא היה לו עכ"ל וא"כ נראה דקאי על הקב"ה:

שיהא מפסיק כו׳. ר"ל שיפסיק בין אלהים ובין זדים:

אבל רחום כו׳. אריש פרקין קאי דקתני אלו שמות שאין נמחקין ע"ז קתני אבל רחום וחנון וכל הכינויים נמחקין:

עצמו וחבירו חייב. דכתיב רק השמר לך ושמור נפשך וכן פסק הרמב"ם פרק כ"ו מהלכות סנהדרין המקלל עצמו לוקה כמו שמקלל אחרים: גוים ומתים אחד חייב. הלשון אחד חייב אינו מדוקדק. גם על עיקר הדין יש לתמוה מאד דלא מצינו בכולה הש"ס שיהא חייב על קללת עובד כוכבים אדרבה בכולי ש"ס אמרינן ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך ואף על הכאתו איכא מ׳"ד דפטור דמקשינן הכאה לקללה כדאיתא במכות דף ט' ובסנהדרין דף פ"ה ואפילו מאן דמחייב על הכאתו ה"ט דס"ל לא מקשינן הכאה לקללה. מ"מ בקללתו ליכא מ"ד דמחייב. גם הרמב"ם פ' כ"ו מהלכות סנהדרין כתב להדיא המקלל אחד מישראל לוקה ובפ"ה מהלכות ממרים כתב המקלל אביו ואמו בכינוי פטור מן הסקילה אבל לוקה כדרך שלוקה על קללת אדם מישראל עכ"ל. מכל זה משמע דאינו לוקה על קללת עובד כוכבים. גם הא דקתני הכא במקלל את המת דחייב. יש לתמוה. דבהדי׳ כתב הרמב"ם בהל' סנהדרין פ' הנ"ל המקלל את המת פטור וכתב הכ"מ הטעם מדאיצטריך קרא במקלל אביו ואמו לאחר מיתה דחייב מכלל דבשאר כל אדם פטור. לכן נ"ל ברור דט"ס יש כאן ולפני המדפיס הי׳ כתוב עובד כוכבים ומת א"ח והוא ראשי תיבות אינו חייב וטעה וסבר שצ"ל אחד חייב. ותקנתו היא קלקלתו. ומה"ט נמי שינה הלשון וכתב אחד חייב ולא כתב חייב אחד. ולפמ"ש גמרא דהכא אינו חולק על הש"ס:

דיין ונשיא חייב שתים. שדיין ונשיא היו בכלל של המקלל כל אדם ולמה ייחד הכתוב לאו בדיין ונשיא לחייבו שתים והי"א סברי משיא הוא בכלל אלהים לא תקלל ולמה ייחד לאו ונשיא בעמך לא תאור לחייבו שלש וכ"כ הרמב"ם בהלכות סנהדרין וז"ל נמצא למד שהמקלל אחד מישראל לוקה אחת ואם קלל דיין לוקה שתים ואם קלל נשיא לוקה שלש עכ"ל:

המקלל בהן כו׳. מדקתני המקלל בהן משמע דקאי אכינויין דהא עד השתא מיירי בכינויין ומשמע דאם קלל אביו ואמו ושם המיוחד בכינויין חייב סקילה. ובסיפא קחני על הכינויין באזהרה ובאמת הכי קי"ל כסנהדרין דף נ"ו ודף סו דהמקלל אביו ואמו אינו חייב עד שיקללם בשם. וכן גבי ברכת השם וילפינן להמדכתיב גבי ונוקב שם ה' עד שיברך שם בשם. וכן כתב הרמב"ם פ"ב מהלכות עבודת כוכבים ופ"ה מהלכות ממרים. וע"כ צריכין לפרש הא דקתני המקלל בהן אביו וכו׳ ארישא קאי דהיינו בשמות המיוחדין חייב סקילה. ויותר נראה להגיה וכצ"ל המקלל אביו ואמו בשם המיוחד חייב סקילה ועל הכינויין באזהרה ובזה ניחא הכל: