נחלת יעקב על מסכת סופרים ב:יא

אין דובקין בדבק ואין כותבין ע"ג המטלית. וקשה דברישא פליג ת"ק ורשב"א בזה. ובסיפא קתני סתם הל"מ ס"ת שנקרע מטלה עליו מטלית מבחוץ. אכן כתב הרא"ש בה"ק סי׳ ט"ו דפלוגתייהו הוא רק אם כותבין במקום הדבק והמטלית אבל לאחר הכתיבה מודו כ"ע דדובקין ועושין מטלית כדקתני סיפא הל"מ ס"ת שנקרע כו׳. ואין תופרין במקום הכתב. ר"ל כשבא הסופר לתפור היריעות ביחד לא יניח שפת שתי היריעות זו ע"ג זו ויתפור בכפל מבית ומבחוץ ולתפור במקום הכתב אלא שיתפור מבחוץ כמו שאנחנו עושין ועיין בטוי"ד סי׳ רע"ח שכתב הטור בשם אביו הרא"ש ז"ל ששאל השואל מן הרא"ש למה אנו אין תופרין כדרך הראשון שכתבתי והשיב לו הרא"ש שנ"ל באמת היה יותר טוב לתפור בענין זה אלא שבמסכת סופרים איתא שתופרין מבחוץ וע"ש:

אבל אין כותבין בו׳ ט"ס הוא וכצ"ל אבל אין תופרין במקום הכתב ובזה מודו רשב"א לת"ק:

צריך שיהא משייר כו׳. הלשון מלמעלן ומלמטן אין לו המשך לא למעלה ולא למטה. אבל במגילה דף יט איתא הכי ואר"ח ב"א אר"י שיור התפר הלכה למשה מסיני ומחו לה אמוחא ולא אמרו אלא כדי שלא יקרע. ופרש"י ומחו לה כו׳. לאחר שאמרה הכה על מוחא כלומר חזר וסתר ואמר לאו הלמ"מ הוא אלא חכמים אמרו כדי שלא יקרע שאם אינו משייר מהדק בחזקה כשהוא מהדק לס"ת והוא נקרע אבל עכשיו כשהוא מהדקו בכת ומתחיל להרחיב ורוצה ליקרע מונע מלהדקו יותר עכ"ל. ובירושלמי דמגילה איתא בלשון אחר קצת וז"ל הלכה זהו שהוא תופר צריך לשייר מלמעלן ומלמטן כדי שלא יקרע ומחו לה אמוחא אם הלכה למה לא יקרע ואם לא יקרע למה הלכה. ופי׳ המפרש לירושלמי דה"פ אם הלכה למשה מסיני הוא למה צריך הטעם כדי שלא יקרע דהלכה למ"מ לא צריך טעמא ואם הטעם הוא מכח סברא כדי שלא יקרע למאי איצטריך הלכה למ"מ ע"כ. ומעתה נראה דגם כאן צריך להיות כגי׳ הבבלי או ירושלמי. כי בלא"ה רוב הלכות במסכת זה המה כלשון הירושלמי:

הראשונים בתחלת התיבה. כגון כ"ף כפופה ומ"ם פתוחה. וכן בשאר אותיות מנצפ"ך:

ובאחרונות כו'. ט"ס וצ"ל והאחרונות בסוף. כגון כ"ף פשוטה ומ"ם סתומה וכן בשאר אותיות מנצפ"ך:

ספר שנקרע וכו׳. ר"ל ספר העשוי בגלילה כמו ס"ת מותר לתפור מבפנים משא"כ בס"ת תופרין מבחוץ כדקתני רישא. תיבות אבל לא מבחוץ מיותר הכא דבחוץ פשיטא דמותר ובספר נחלת אריאל מקיים גי׳ דהכא וה"פ מותר לתפור מבפנים ולא מבחוץ ר"ל שאין צריך לתפור דוקא מבחוץ: