נחלת יעקב על מסכת סופרים יג:ו

בכתבן כו׳. ט"ס הוא וכצ"ל בכתבן צריך להיות איש בראש דפא. ר"ל כשכותבין עשרת בני המן צריך לכתוב איש בראש השיטה ותיבת את בסוף השיטה:

בששה שיטן. נ"ל שט"ס וצ"ל הכי ואת בסוף שיטה ועשרת בסוף דפא. ר"ל בכל שיטה צריך להיות את בסוף השיטה ובשיטה י"א צריך לכתוב עשרת בסוף דפא וכ"מ מן הירושלמי שהבאתי ובטא"ח סימן תרצ"א:

שחיץ תגין כו׳. ט"ס יש כאן וס"ג בירושלמי שנין ונתין כסדין קגטירא. וכתב עליו הנ"י בסימן תרצ"א נראה דשנין הוא מלשון שנצים כלומר כעין שנצים שעושין לכיס שאחד בולט מצד זה ואחד מצד שני כן איש בריש דפא ואת כנגדו בסוף אותה השיטה ומ"ש ונתין כהדין קנטירא נראה שר"ל שוה משני צדדיו כמו בנין השוה ולא יהא שום בליטה. ובקרבן עדה מפרש עוד פירוש על זה וע"ש וזהו דקאמר הכא כדי שיפלו ולא יהא להם תקומה וכפי׳ הש"ס שהבאתי בהלכה ג׳ כיון דאין שום בליטה אין מקום להרחיב צעדיו:

אחר הדברים האלה כו׳. לכאורה משמע דאתא לאשמעינן דהמן בא מזרע עמלק לכן מייחס אותו עד עמלק ועשו. ועוד אפשר ע"פ הירושלמי פ"ב דיבמות דשם איתא להדיא דלאו בן המדתא האגגי היה אלא שקורא אותו כן שהוא צורר בן צורר ולפ"ז הוצרך לאשמעינן דבא מזרע עשו. ועפ"ז מדויק היטב דקתני ית המן המדתא האגגי ולא קתני בר המדתא בר אגג כדקתני באינך לפי שבאמת לא היה בן המדתא האגגי כדמשמע בירושלמי:

בר לחינתיה דאליפז. ר"ל בן פלגש של אליפז דתרנום של פלגש הוא לחינתה:

דכי יתיה. כנ"ל רביה יחיה ר"ל שגדל אותו מכל השרים:

דקדם שברי׳ גיניניה. הוא תרגום של פסוק לפני שבר גאון: