נחלת יעקב על מסכת שמחות ט:א

על כל כו׳. מכאן ועד על חכם ועל ת"ח תמוה מאד שהוא היפך סוגית הש׳׳ס דמ"ק דף כ"ה דקתני הכא על כל המתים כולן אינו קורע אלא רבו ובמ"ק קתני בהדיא רשב"א אומר כל העומד על המת בשעת יציאת נשמתו חייב לקרוע הא למה זה דומה לס׳׳ת שנשרף והכי אי׳ במסכת שבת דף קח. ואין לומר דהכא מיירי שלא בשעת יציאת נשמה אכתי קשה סיפא דקתני אלא על רבו שלמדו חכמה מאי איריא רבו הא על כל אדם כשר חייב לקרוע אפילו שלא גפניו כששמע בין מיתה לקבורה ועל רבו חייב אפי׳ לאחר קבורה. ודוחק לומר דמיירי כששמע לאחר קבורה וא"כ שפיר קתני דעל כל אדם אינו חייב לקרוע לאחר קבורה אלא על רבו. דלא הו"ל למסתם אלא לפרש. ועוד הא דאמר רשב׳׳א חכם שמת כל העומדין בשעת מיתתו קורעין עליו ובפ׳ א"מ קתני חכם שמת הכל כקרוביו הכל קורעין ומוכח התם דאפי' שלא בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע. ועוד דקשיא רשב"א ארשב"א דבמס׳ מ"ק אמר רשב"א כל העומד בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע משמע אפילו שאינו חכם והכא קאמר דוקא על חכם ובשעת יציאת נשמה. לכן נ"ל דכצ"ל על כל המתים כולן אינו קורע אלא בפניו ועל אדם כשר קורע אפילו שלא בפניו וזהו כדעת הרמב"ן שהביא הב"י בסי׳ ש"מ. רשב"א אומר כל העומדין בשעת מיתתו קורעין עליו ומיירי בכל אדם והכי נמי אמר רשב"א בגמרא ועל חכם ות"ח ששואלין אותו דבר הלכה בכ"מ ואומרה קורעין עליו אפי׳ לאחר קבורה וכ"כ הטור סי׳ ש"מ. שוב מצאתי בת׳׳ה לרמב"ן ז"ל דע"ז ע"ג וז"ל הא דתניא באבל רבתי רשב"א אומר חכם שמת כל שעומדין עליו בשעת מיתתו קורעין נ"ל שהוא שיבוש ואדם שמת הוא צ"ל והיא היא הברייתא השנויה במ"ק עכ"ל והיינו כמ׳׳ש: