נחלת יעקב על מסכת שמחות ג:ו

בירושלים כו׳. כל הלכה זו משובשת בכמה טעיות אכן ראיתי בספר תורת האדם לרמב׳׳ן ז"ל שהביא הלכה זו על נכון וז"ל תניא באבל רבתי בירושלים היו אומרים עשה לפני מטתך ביהודה היו אומרים עשה לאחר מטתך מפני שבירושלים לא היו אומרים לפני מטתו של מת אלא דברים שיש בו וביהודה היו אומרים דברים שיש בו ודברים שאין בו המהלכים אחר המטה לא היו עונים אלא דברים שיש בו עכ"ל וכן צ"ל הכא. וה"פ בירושלים היו אומרים עשה דברים שיאמרו עליך לפני מטתך וביהודה היו אומרים עשה דברים שיאמרו לאחר מטתך ומפרש הברייתא למה היו אומרים בירושלים עשה לפני מטתך מפני שבירושלים לא היו אומרים לפני מטתו אלא דברים שיש בו מש"ה היו אומרים עשה לפני מטתך כלומר שיעשה מצות ומעשים טובים כדי שיוכלו לומר עליו אחר מותו ולספר בשבחו. אבל ביהודה המהלכים לפני המטה היו אומרים נמי דברים שאין בו אבל לאחר המטה לא היו אומרים אלא דברים שיש בו לכן היו אומרים עשה לאחר מטתך. אבל במסכת שבת דף קנב איתא נמי הך לישנא בין בני גלילאי לבני יהודה ומפרש הש"ס מר כי אחריה ומר כי אחריה פרש"י בגליל היו הספדנין הולכין לפני המטה משו"ה אומרים עשה לפני מטתך אבל ביהודה היו מהלכין אחר המטה משו"ה היו אומרים עשה לאחר מטתך:

מבן שלש כו׳. מלתא באפיה נפשיה היא ויגעתי הרבה בפוסקים ולא מצאתי דין זה בשום פוסק אבל לפי הענין נראה שהיה להם מנהג מיוחד בהוצאת המת לחתן ומנהג מיוחד לאב דהיינו בגדול שיש לו בנים ומנהג מיוחד לאח דהיינו גדול שאין לו בנים וע׳ז קתני הכא מבן שלש כו׳ כדמפרש ורשב"א פליג על ת"ק בזה כדמפרש רשב"א בהלכה ז':