מצות כהונה צח

שאלה בת שכתבה לאחיה בעת נשואיה שטר שלא נשאר לה אצל אחיה מעישור נכסיה שום תביעה וטענה ואח"ז נודע שעישור נכסיה עולה כפלי כפלים ממה שהכניסו לה בכתובתה

תשובה נראה ברור דיכולה לתבוע שארית עישור נכסיה מאחיה דנר' מלשון השטר דלא מחלה כלום אלא שסברה שכך הוא עולה וכיון שנתגלה שעולה לסך גדול הודאה בטעות היא ואפילו נימא דלשון מחילה הוא מ"מ הרי מחילה בטעות היא ולא הויא מחילה וכמ"ש מהרי"קו בשורש קי"א ומהרשד"ם ח"מ ס"י ואע"פ שנדונם היה כשאמרו לה אחיה בתחי' שעישור נכסיה הוא פחות ממה שהכניסו לה בנדוניתה וע"פ דיבורם הוא שמחלה מ"מ מבואר בדברי מהרי"קו שם דאפילו לא אמרו לה כלום כך הוא הדין דאומדנא דמוכח הוא דהיתה סבורה שלא יש יותר דלא שקיל איניש מגמלא אונה ע"ש בד"ק ועוד מט"א דהמוחל צריך שיקצוב דבר הנמחל כמ"ש הרשב"א בתשו' ח"ב סי' רע"ח והביאה הב"י ססי"ב שצריך שיאמר יודע אני ששוה יותר ע"ש ונ"ל שיאמר יודע אני ששוה מאתים וכלשון הברייתא דפ' הזהב שהביא שם כמ"ש מהרימ"ט סי' מ"ב ומבואר שם דלאו מכח סברת הר"מ דאין אדם מתחייב בדבר שאינו קצוב אלא משום דכל שלא כ' כן הויא מחילה בטעות כמ"ש הכנ"הג ח"ב בסי' י"ב ובתשו' סי' ק"צ עש"ב וכ"ש בנ"ד דאינך מעות שנתגלו עתה לא ידע סכומם אפילו מורישם שהם בבאנ"קו של ערי ארום ולא מורישם מתעסק בגבייתם כלל דהכל הוא ביד אחיו הגדולים כידוע ומפורסם ואומדנא דמוכח דלא יש לה ידיעה להבת הלזו סכומם ובפרט אם נשאת בעודה קטנה דלדעת הראב"ד בפכ"ט מהל' מכירה דאין מחילת קטן כלום וכ"נ דעת רש"י בכתובות אמתני' דיתומה שהשיאוה אחיה יכולה היא משתגדיל לתבוע ע"נ שכ' רש"י דקטנה לאו בת מחילה ע"ש וכ"כ הר"ב בש"מ שם לדעת רש"י לחד פי' ע"ש

מיהו לאידך פי' שפי' בדברי רש"י דדוקא לענין דלא אמרינן מסתמא מחלה אבל אם מחלה בפי' גם רש"י מודה דמהני מחילה והר"מ בפ' ט' מה"א כתב טעמא משום דקטנה לאו בת מחילה היא ע"ש ואם מחלה בפי' מהני גם בקטנה ודע דאם הנדון שלפנינו נשאת ובוגרת לא היה לו להשואל לשאול מכח השטר שכתבה להם דבלא"ה כיון שלא מחלה בעת הנישואין מחלה כמו שמתבאר שם בגמרא דכתובות וכ"פ כל הפוסקים ומ"מ בנדון דידן בכל גוונא ואפילו מחלה בפי' הוי מחילה בטעות אי משום אומדנא כדברי מהרי"קו אי משום שלא קצב לו סך הנמחל ויכולה היא להוציא מידם שארית עישור נכסיה וראיתי להרדב"ז ח"א ס' קל"ו שעמ"ש הר"מ בפ' ט"ו מהלכות מכירה עד שיאמר כל מום שימצא במקח זה הפוחת מדמיו עד כך וכך קבלתי אותו שהמוחל צריך שידע דבר הנמחל וכ"כ הרדב"ז שהוא אזיל לשי' דאין מתחייב בדבר שאינו קצוב ע"ש ומן האמור נתברר דד"ז כ"ע מודו בו משום דהוא מחילה בטעות לכך צריך שיקצוב הסך שמוחל בו

שאלה אחד שאמר לחבירו זבין לי סחורה פ' והשליח מנה שליח אחר לקנות לו וקנה השליח השני במעות המשלחו שהוא השליח הראשון שהיו אצלו

תשובה נראה שמצד שלא נתן השליח הראשון מעות קנה כמ"ש הטור בסי' קע"ג בשם הרמ"ה דאי אמר זבין לי מידי וזבן זכה המשלח ואפילו נתן השליח מעות משלו ופסקו מרן בש"ע ונראה מדבריו דאפילו אמר לעצמי כוונתי לקנות מעיקרא לא מהני אלא צריך עדים וכ"כ הב"ח ואע"פ שמדברי הסמ"ע אין נראה כן ע"ש דמ"ש ליישב דברי מור"ם בהגה לא כ"כ אלא לדעת מור"ם אבל מרן בש"ע מצריך עדים ולפ"ד הב"ח בתשו' סי' י"ט גם דעת מור"ם כן דצריך שיגלה דעתו בפ' עדים ע"ש ואין לומר דאפילו הרע"ה לא כ"כ אלא אם קנה השליח עצמו במעותיו דגילה דעתו דניחא ליה למיקם בהימנותיה שהבטיחו לקנות לו אבל כשקנה השליח הב' מדעתו במעות משלחו לא הא ליתא דכיון דטעם הרמ"ה משום דכשא"ל זבין ליה כמי שאמר ליה זכי א"כ לדעתם הוא לקנות במעותיו של השליח כמ"ש המח"א בה' שלוחין סי' י"ח א"כ דעתו הוא לפרוע משלו ומה שעשה שלוחו עשוי ואין לומר כאן מי הודיעו לבעל החטין וכו' במערבא בפ' הגוזל דק"ב דלדידן דלא קי"ל כמערבא אלא כר"י דס"ל דדעת בעל החטין לקנות לבעל המעות וכמ"ש בש"ע הרא"ש והרשב"א ע"ש גבי עובדא דריש גלותא דבסמוך והכא כיון דדעתם להלות לו משלו הוי שפיר בעל המעות וכן צ"ל בדעת הרמ"ה והוי כמאן דאוזפיה כמ"ש הטור בשמו מיהו לפי מה שמתבאר מדברי הרשב"א ח"ב סי' שצ"ט וטעמא משום דלא בעי' דעת בעל החטים אלא דעת השליח דמתכוין לקנות להמשלח ע"ש וכ"כ מהרימ"ט סי' קי"ו ע"ש וא"כ בנ"ד דהשליח הב' אינו מכוין אלא לקנות להשליח הא' ל"ק המשלח והמח"א הק' ע"ז מגמ' דמייתי מהצבע ע"ש ולמ"ק דשאני ההיא דצבע דלא יוכל הבעל לזכות לאשה בשלו בגד הצבוע אלא ע"י אחר כמ"ש הרא"ש שם ועי"ל בע"א וע"ש בתוס' זכינו לדין דנ"ד במחלוקת הוא שנוי דלהסו' דלדידן דקי"ל כר"י דעת בעל החטין להקנות לבעל המעות גם כאן קנה בעל המעות שהוא המשלח הא' אבל להסו' דהטעם הוא משום דהשליח מכוין לזכות לשליח הא' ל"ק המשלח משום דלא כוין לו ועוד דשינה דלא הי"ל לעשות שליח במקומו ועיין להמח"א בהלכות שלוחין סי' י"ז ע"ש

ת"ו של ב"ע