משיב דבר חלק ב עד

עליו אימת הרב, ומשו"ה מחוייב בכבוד החכם יותר מכל אדם, אכן בזה צדקו דבריו של הצעיר, שאם השו"ב השני רוצה להראות סכינו לחכם ולנהוג בו כבוד הראוי, והחכם אינו רוצה לקבלו, אין על השו"ב חטא ואשם בזה, וגם לא באתי בכל אריכות דברי להשיב על דברי הצעיר במה שאינו נוגע לענין כמו שכתבתי במאמר הקודם כי אין מקום לד"ת בעלי העתים, רק במה שההכרח מביא להוציא הענין מבורר למעשה, והנני חותם בברכה הראשונה, ה' ברחמיו יסייענו לגדור פרצת ישראל ולא יבאו שועלים בפרצות להרחיבם, והיה זה שלום בקהלות ישראל כנפש העמוס בעבודה: הבא עה"ח היום עש"ק לסדר ויהי אור שנת תרח"ם פ"ק וולאזין היוצא מכ"ז ברור הדין עפ"י פסקי רבינו הרמ"א, שמשוה ת"ת לשאר אומניות כמבואר בחו"מ (סי' קנ"ו), וא"כ אם לא קבלו בעיר אותו אומן להיות אומן שלהם או אותו ת"ח להיות להם למורה, ומזה מגיע פרנסתו ע"י סידור קידושין וגיטין וכדומה כמו שהיו נהוג לפנים, אזי אם בא אומן או ת"ח לדור בעיר אזי נחשב כהראשון ולא שייך בזה חזקה והשגת גבול, אבל אם קבלו אותו אומן או ת"ח, אין שום היתר להשיג גבול הקודמו, זולת מיקרי דרדקי או מלמד תורה לרבים אפילו קבלו איזה מלמד או איזה ת"ח שיהא מלמד תורה ברבים רשאי השני ג"כ להיות שם מלמד או ללמוד תורה ברבים, אע"ג שעי"ז יקופח פרנסת הראשון והוא משום שיהא קנאת סופרים תרבה חכמה (כ"ז מבואר גם בחו"מ שם גם ביו"ד) אבל אם שכרו הקהל לרב שיהא אצלם מנהיג משרה עבור שכירות, ה"ז דומה לשכרו מלמד לזמן, שאין רשאי למלמד אחר ליקח התלמידים מן המלמד עד בא זמן חדש, וברב ששכרוהו על כל ימי חייו, אסור לאחר לגרום להצבור לבטל השכירות, אם לא שהצבור יש להם טענות על הרב, ויהיה להם ד"ת ויצא הרב חייב בדינו ה"ז בטל השכירות: כ"ז באין בזה מחלוקת וצדדים, אבל כשיש מחלוקת, צריך ליזהר הרבה אפילו באופן שהרב אינו נוהג כשורה עפ"י ב"ד, ומצוה להעבירו, מ"מ יש לחוש שהמחלוקת יגרום רעה רבה יותר משהיו עפ"י הרב הראשון, ומי שהוא בעל נפש ישרה נוח לפשוט וכו' ולפרנס ביתו ובניו, משיכנס ליורה רותחת של אש המחלוקת, ומקום שהגיהנם פתוחה לפניו בכל רגע מאיזה מכשול שיגיע לעיר אפילו הוא אינו חייב בדבר, אך באשר על ידו הגיע קלקול הרבים, הוא נענש על ידם, וכמו שנענש אהרן הכהן על אשר ע"י נעשה הקלקול של העגל, אע"ג שהוא לא כוון ח"ו לע"ג וכמו שאמר בפי' חג לה' מחר וגם עשה לטובת ישראל עד שאחר העונש שהגיעו קבל שכר ע"ז שמסר נפשו על ישראל כמבואר במ"ר פ' צו מ"מ נענש על שנתגלגל חובת הרבים ע"י, ומדה טובה מרובה להמזכה את הרבים: בפס"ד של המו"ץ דהלוכאוו וקאנטאפ, וגם במכתב הרב המ"ץ דקאנטאפ להה"ג מוהר"י אבדק"ק חארקאוו, הבינותי כי התעיבו עלילה על השו"ב לומר עליו שהוא אמר על הרבה דינים כשר ועפ"י הדין היה טריפה לכן עפ"י הדין מעבירין אותו ואסור הוא להיות שו"ב ושחיטתו פסולה, ואלו היה כן באמת לא היה כותב המ"ץ דקאנטאפ להה"ג דחארקאוו, שהעיקר שפסלו אותו הוא רק מחמת שהעידו עליו סוחר א' ור' יוסף ברוק שדיבר נבלה, ומשום זה אעפ"י שעפ"י הדין הם פסולים לעדות עכ"ז ראויים להצטרף לאחר שמצאנו אותו שהוא אינו יודע ה"ש לגמרי, כ"ז אינו אלא פלא, אחרי שאינו יודע ה' שחיטה למה להו לצרף דברי פסולי עדות, הלא פסול הוא מן הדין, כמבואר בגמ' ושו"ע, וגם כתב עוד הרב דקאנטאפ ומע"כ שכותב כי יודע שהם רק מצד שנאה בדו ויודע שמעולם אינו דובר נבלה וגם הוא י"ש יעשה כתורתו, ואלו היה אינו יודע ה"ש מה מהני ידיעה זו שהוא י"ש, מבואר הדבר שהמו"ץ דקאנטאפ תברי' לגזיזי', והראה לדעתי כי לא כמו שכתב שמצאו אותו שא"י ה"ש כן הוא, רק סמך על העדים, וכסבור לנקות עצמו במש"כ ואולי הם דברי כזבים אין אנו נביאים והקולר תלוי בצוארם, ובאמת הקולר תלוי בצוארו, אחר שעיקר סמיכתו על העדים, היה להם לדעת שהמה כשרים להעיד, ושיגידו בפניו כדין עדות ממון, ומכש"כ לקפח פרנסתו וטפלי דתלי ביה, ומה נמרצו מכתבי הה"ג דקאבולאק וראמען, דמחו ליה מאה עוכלי וכשרון חכמה וי"ש הוצק בשפתותיהם, וגם בחנו וראו שהשו"ב יודע להשיב, וגם מע"כ נ"י דעתו יפה להעמידו על הבחינה, ואחר שרואה ויודע בו שיודע ה"ש הוא כשר בלי פקפוק: והנה אינני תמה על המו"ץ הפוסלים אותו מחמת ששמעו מאנשים על השו"ב שהוא דובר נבלה, אם מצד דאורייתא דמרתחי בהו, או איזה פניה אחרת, ה' יודע אם לעקל או לעקלקלות, והוא ית"ש שופט צדק, אך אני תמה על הרב הג' החכם מוהר"י אראלאזאראוו נ"י ששמעתי עליו שהוא גדול בתורה ובחכמה וביראת ה' טהורה מדוע לא מצא ידים להכשיר את השו"ב, אחר שראה מכתבי המו"ץ דקאנטאפ, וגם מכתבי הרבנים הג' דקאבולאק וראמען נ"י וגם הוא חכם ויודע ומכיר את השו"ב דיודע ה"ש, וגם יודע בו שאינו בכלל פה דובר נבלה, ומדוע לא מצא לב להכשירו, והנראה שדברי מכתב השני של המו"ץ דקאנטאפ שהביא הא שכ' הריטב"א חולין דשמעינן מיניה שאם ראה חכם להחמיר בדינו של שו"ב הרשות בידו עכ"ל, ושני הצדדים סמכו אז על הרב דהלוכאוו ועליו, מש"ה חש הה"ג הנ"ל דאולי אין בידינו להכשירו בשום אופן אחר שהצדדים סמכו עליהם והם פסלוהו אם עפ"י דין או שלא עפ"י דין אחרי שהרשות בידם, וה"ז בכלל אתם אפילו מוטעים אפילו מזידים: אבל באמת לא כתב הריטב"א הכי אלא בטבח שפוסלים אותו משום דלא סר סכיני' קמי חכם דהוי משום אפקירותא, ומש"ה שמתי' רב"פ, ובזה האופן הולכין בתר ראות עין של החכם, וכמש"כ הרמב"ן בדיני נדוי בקונטרס משפט החרם, משא"כ בנ"ד שמתחלה לא באו אנשי הקהלה לסמוך על המו"ץ דהלוכאוו וקאנטאפ אלא אם הוא כשר עפ"י ד"ת או לא, תדע שהרי לא הזכירו בפסק דין שפוסלים אותו משום אפקירותא שהוא דובר נבלה, אלא שהעידו שא"י ה"ש, והיינו משום שידעו אלו פירשו דפסול משום שהוא אינו י"ש, לא קבלו שני הצדדים מהם, שדבר זה ניתן לדעת הבריות הרבה, ומי לנו גדול ממשה רבינו, ואמר לענין יראת ה' וידועים לשבטיכם, היינו אם הגון הוא לכך, מש"ה אמרו שא"י ה"ש, שזה דבר שאין לבעלי בתים שום ידיעה, וא"כ אין בכחם לפוסלו שלא עפ"י דין, ומכש"כ דגם לפי דעתם אין זה הוראה אלא טעות שסברו המו"ץ שהעדים שהעידו עליו אע"ג שהם פסולים מ"מ ראוי לסמוך על דבריהם, אבל אלו ידעו שהה"ג דחארקאוו ושארי אנשים יודעים שהוא אדם כשר, גם המה לא היו סומכים על פסולי עדות הללו, ונמצא שאין זו הוראה אלא טעות, ואין לחוש כלל לזה הפס"ד והשו"ב ר' יוסף בכשרותו: סימן יא כבוד הרב וכו' אבד"ק זופראן. אשר ראה מנהג השו"ב שוחט עופות ומטיפים טפה ראשונה ושניה על אפר וכל הקלוח דם ממצה בעביט של שופכין, ומתחלה עלה בלבו איסור שוחט לתוך הכלי, ואח"כ הוסיף לחקור במצות כסוי שלא נעשה כדין, והנה ע"ד איסור שוחט לתוך הכלי, עיני מעכ"ה נ"י ראו יפה מה שיש להקל, ואני אוסיף דבזה"ז שאין עובדין ע"ג בדם אין לנו חשדא זו, וכיב"ז נהגו להשהות בבית צורת אדם שלם הנמכרים בחנות אע"ג דבזמן התלמוד היה אסור להשהות משום חשדא דעבודה, וכבר השיג הגר"א ז"ל ביו"ד (סי' קמ"א סקי"ח) על הגהת רמ"א שם, וע"ש עוד ס"ק כ"א ומש"כ בס"ד בחיבורי העמק שאלה (סי' נ"ז אות ג'), וה"נ היה לכאורה רשאין לכתחלה לשחוט בכלי כמו לענין בדיעבד מבואר בהגהת רמ"א (סס"י י"ב) דאין אוסרין מזה הטעם וכמש"כ האחרונים דקאי גם לענין כלי, והא דלכתחלה מכ"מ אסור לא נתבאר הטעם, ועי' בש"ך (סי' כ"ח סק"י) דמפורש דעפ"י דין שרי לשחוט בכלי בזה"ז אלא שאנו נזהרים, ולי נראה דמלבד חשדא אסור מדכתיב ובחקותיהם לא תלכו כדאיתא בגמ' (דמ"א ב') זה הטעם על איסור שחיטה בגומא, ולא בעינן טעמא דחשדא אלא לאסור בדיעבד שמא שחט לע"ז, מעתה כמו דשרי לנקר חצירו להיות שוחט חוץ לגומא ויהא הדם שותת כו', ה"נ בזה"ז ודאי שרי לשחוט חוץ לכלי