משיב דבר חלק ב קיב

שאתה אומר לו שיעבור על איסור דאורייתא לפרנס את אשתו ובניו, אמור לשכניו וכי ימוך אחיך ומטה ידו והחזקת בו, ואפילו גבי אבילות דרבנן דקיל דאמרינן בכל דוכתי הלכה כדברי המיקל באבל חזינן במו"ק (דף כ"א) לאחר ג' ימים אם הוא עני ואין לו מה יאכל עושה בצנעה תוך ביתו, ואמרינן בירושלמי אבל אמרו חכמים תבוא מארה לשכניו שהצריכוהו לכך, ע"כ אם שביעית בזה"ז דאורייתא, ח"ו להתיר משום חסרון פרנסת אשה ובנים, ועי' תוס' חגיגה (דף י"ח) ורא"ש מו"ק (סי"א) שהקשו על מ"ד מלאכת חוה"מ מה"ת איך התירו חז"ל דבר האבד וכן אם אין לו מה יאכל והיכן מצינו איסור דאורייתא מקצתו אסור ומקצתו מותר וכן אם שביעית בזה"ז דאורייתא איך נתיר משום פרנסת אשה ובנים לעבור על עשה ול"ת, והיכן מצינו איסור דאורייתא מקצתו אסור ומקצתו מותר וכל האריכות בזה אך למותר כי כן מפורש ברשב"א ור"ן בפרק לולב הגזול שכתבו מהא דאמרינן אילו מתרמי ליה תלתא מצוה יהיב לכולי ביתיה משמע דאפילו מצוה עוברת כלולב וסוכה אינו מחויב לתת אפי' שליש ממונו וזה תימא איך נתנו דמים למצוה עוברת וכתב הראב"ד כדי שלא יבוא לידי עוני ויפיל עצמו על הציבור שהעוני כמיתה, ומ"מ זה דוקא במ"ע בשב ואל תעשה אבל במל"ת את כל הון ביתו יתן קודם שיעבור וכן הלכה פסוקה באו"ח (סי' תרנ"ו) וביו"ד (סי' קנ"ז) וז"ל ואם יוכל להציל עצמו בכל אשר צריך ליתן הכל ולא יעבור על ל"ת וא"כ מאי דהוי צריך ליתן לכתחלה את כל אשר לו לפרנסתו ופרנסת אשתו ובניו מה דלא הוי לא כ"ש שאין רשאי לעבור בל"ת ועשה להרויח מזה לפרנס את אשתו ובניו: ואפילו נימא דהלכה דשביעית בזה"ז דרבנן, צריכה ראיה רבה שיהא מותר לעבור על איסור דרבנן משום פרנסת אשה ובנים וכל סמיכותם של הרבנים אשר התירו עד עתה יסוד ראיתם הוא רק מהא דר' ינאי הכריז פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא והקשו בתוס' איך התיר איסור תורה משום ממון ותירצו דשביעית בזה"ז דרבנן וכתבו הרבנים הנ"ל הרי לנו היתר מפורש שלא לנהוג דיני שמיטה משום הפסד ממון ואם משום ארנונא התיר ר' ינאי עבודת קרקע בשביעית מכש"כ משום פרנסת האכרים שאין להם מקום אחר למחיתם הכי צדיקים אנחנו יותר מר' ינאי עכ"ל, אמינא במטותא מינייכו רבנן אם כה תאמרו שמקרי הפסד ממון מה שהשדות נשארין בורים בשעת השמטה ואין להם מוצא לחיות נפשם וכבר אמרתם ששביעית בזה"ז דרבנן מותר משום הפסד ממון וא"כ נפל איסור דרבנן בשביעית בבירא, ואדרבא חזינן בריש מו"ק דתנן משקין בית השלחין בשביעית ומקשים שם בין למ"ד משום חורש בין למ"ד משום זורע בשביעית מי שרי ומתרץ בזה"ז דרבנן ומכ"מ רק משקין בית השלחין אבל חרישה וזריעה אסור, וע"כ דזה לא מקרי פסידא רק אעבורי רווחא וזה לא שרי רבנן וכמו דמצינו בפרקמטיא בחוה"מ במו"ק (דף י') דאמר רבא פרקמטיא כל שהוא אסור ואמרינן בירושלמי אין ידע דלא מזבין והוא פחות מן קרנא יזבין ואי לא לא מזבין דאעבורי רווחא לא מקרי פסידא כמו כן הכא אבל משקין בית השלחין וכן שדה האילנות דשרי הטעם כמש"כ הרמב"ם (פ"א מהל' שמיטה ויובל ה"י) וז"ל ומפני מה התירו כל אלה שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימית כל עץ שבה והואיל שאיסור הדברים האלה מדבריהם לא גזרו על אילן וכן בארנונא דר' ינאי זה מקרי פסידא ממש שצריך לשלם את המס כמה שעתיד השדה הזה להוציא וא"כ ע"י זה הפסיד מכיסו ולא אעבורי רווחי וע"כ שרי אבל כאן דהוא חסרון פרנסה מקרי רק אין לו מה יאכל וזה ההיתר דאין לו מה יאכל לא מצינו רק בחוה"מ ובאבל לאחר ג' ימים אבל בשביעית לא מצינו בתלמוד שהתירו מלאכה האסורה באין לו מה יאכל ומן הסברא דוקא במועד התירו שאין לו מה יאכל כמש"כ רש"י במו"ק (דף י"ג) ד"ה אלא אמר ר"א דאם אין לו מה יאכל אין לך צורך יו"ט גדול מזה ובאבילות לאחר ג' דשרי אין לו מה יאכל י"ל משום דעיקר הטעם שאסור אבל במלאכה נפקי לן מקרא והפכתי חגיכם לאבל מה חג אסור אף אבל אסור במלאכה וכדאיתא במו"ק (דף ט"ו) א"כ מסתייע לדמות לחול המועד אבל שביעית כל שהוא משום מלאכה אסור כמו דאמרינן במס' ע"ז (דף נ:) מי דמי שביעית מלאכה אסר רחמנא טרחא שרי וא"כ אפילו אין לו מה יאכל מחויב להתפרנס מן הצדקה ואסור לעשות מלאכה: וראיה לזה דאין לו פרנסתו לא דמי למקום דאיכא פסידא מהא דפסק הראב"ד הובא ברא"ש רפ"ב דמו"ק דלית הלכתא כרשב"ג דאמר גבי אבל זיתין הפוכין ואין שם אלא הוא עושה בצנעה, והביא ראיה מהא דאמרינן אבל כל ג' ימים הראשונים אסור לעשות מלאכה ואפי' עני המתפרנס מן הצדקה ואין לך אבדה גדולה מאבדת גופו וע"כ דלא מהני באבל פסידא והרא"ש דחה ראיתו וכתב ועני המתפרנס מן הצדקה אין כאן אבדת גופו שהוא ניזון מקופה של צדקה הרי לך ברור דזה לא מקרי פסידא דאבל לדעת הרא"ש היכא דאיכא פסידא מותר לעשות ואם אין לו מה יאכל אסור לעשות לעצמו ואדרבה מחויב להטיל עצמו על הציבור וא"כ גם גבי שביעית דלא מצינו שהתירו חז"ל אין לו מה יאכל אין בו כח להתיר אפילו אם נימא דבזה"ז דרבנן, ומחויב להטיל עצמו על הציבור: ואפילו אם אמינא כדעת הרב דלמד מק"ו ממה דהתיר ר' ינאי משום ארנונא דהוי פסידא מכש"כ פרנסת האיכרים שאין להם מקום אחר לפרנסתם ג"כ אין שום היתר מזה דבאמת כל מילי דאסרו רבנן אפילו במקום פסידא לא שרינן כמו דאמרינן ביצה (דף כ"ב) בעי אביי מרבה מהו לכבות הדליקה ביו"ט היכי דאיכא סכנת נפשות לא תיבעי לך דאפילו בשבת שרי כי תבעי לך משום איבוד ממון מהו א"ל אסור וכיבוי דליקה הוא מלאכה שאין צריכה לגופה דהוי דרבנן וכן מצינו עו"ג שבא לכבות אין אומרים לו כבה אף דלא הוי רק שבות דשבות והכי דייק הש"ס בתרי דוכתי (מו"ק דף ב' ובדי"ג) בזה הלשון מועד משום טרחא הוא ובמקום פסידא שרי רבנן הרי דמדקדק הש"ס לומר דמשום דכאן אסרו טרחא ובמקום פסידא לא אסרו טרחתו רק להרויח אסרו להטריח במועד אבל לא במקום פסידא, אבל הא דאסרו רבנן שביעית בזה"ז הוא כעין דאורייתא שהיה בזמן הבית והוי ככל איסורי דרבנן שאסור במקום פסידא וכ"כ השל"ה בשער האותיות להדיא על שביעית בזה"ז אפילו למ"ד דרבנן מ"מ כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון וע"כ לא מצינו הלשון בש"ס גבי שביעית ובמקום פסידא שרו רבנן רק הש"ס מתרץ בשביעית בזה"ז דרבנן וע"כ משקין בית השלחין ובאמת לאו משום פסידא שרו דהא אין לך פסידא גדולה מזו שמניח שדהו בור שנה אחת ואפ"ה אסרו רבנן רק הטעם של משקין בית השלחין הוא כמ"ש הנ"י שם שכל המלאכות חשובות דסגי להו פעם אחד בשנה אסרו חז"ל אבל השקאה דצריכה תמיד לא מקרי עבודה חשובה ולפיכך שרי וכן הריטב"א נדחק שם בטעמים למה אסרו ניכוש והתירו השקאה הלא תרווייהו השוו בש"ס או משום חורש או משום זורע ודחק לחלק משום דניכוש טרחתו מרובה ומשקה טרחתו מועטת, וגם דבריו תמוהים הלא בפירוש קאמר שם הש"ס בד"ב בשלמא מועד משום טרחא אלא שביעית אמאי הרי דלא אסרו בשביעית טרחא וכן בע"ז (דף נ"ד) מי דמי שביעית מלאכה אסר רחמנא טרחא שרי והרמב"ם נתן טעם משום הפסד ג"כ קשה מדוע אסרו ניכוש, וצ"ל דהשקאה הוא הפסד מרובה אבל ניכוש הוי הפסד מועט ומצינו לחז"ל באיסורי דרבנן נפקותא בין הפסד מועט להפסד מרובה כמו דאמרינן בשבת (דף קנ"ד) היתה בהמתו טעונה טבל ועששיות מתיר את החבלין והשקין נופלין אע"פ שמשתברין וקאמר הש"ס מאי אע"פ שמשתברין מהו דתימא להפסד מועט נמי חששו קמ"ל וע"כ מוכרחין לומר דהשקאה קים להו לחז"ל דהוי הפסד מרובה וחששו אבל ניכוש הוי הפסד מועט ולא חששו, וא"כ הדבר מסור לחז"ל מהו הפסד מועט ומהו הפסד מרובה ומה דלא מצינו שהתירו בפירוש אין בידינו להתיר משום הפסד דהרי בעינינו ראינו בניכוש בזה"ז אסרו והשקאה התירו ומכש"כ חרישה וזריעה דזה עיקר האיסור דשביעית דלית דינא ודיינא דאין כח ביד אדם להתירו, וכמה דחוק הש"ס על ר"ג וב"ד שביטלו תוספת שביעית היכי עקרי תקנתא דשמאי והלל ואמר אימור כך התנו ביניהן כל הרוצה לבטל יבוא ויבטל וכתבו התוס' שמא יתקלקלו הקרקעות ואינן מגדלין בלא חרישה לאחר זמן והיה להם כח להתיר שחשו להפסד רבים שלא יגרמו רעה לעולם ואנן מחכמי התלמוד ניקו וניגמר וזוטר דאית בהו הוי ידעי דרכי התורה