משיב דבר חלק ב קד

א"צ לומר במקום לוי כו'. ולכאורה אינו מובן היאך אפשר לעלות במקום לוי הלא הכהן קורא פעמים, אלא צ"ל דמיירי בפעם השני אחר שקרא ישראל שקורין כהן ואח"כ ישראל במקום לוי, כיון שאין שם לוי שלא קרא עדיין, וכך המנהג אצלנו בש"ת. הגהת מע"כ נ"י בפירש"י חולין נכונה היא ומרוב טרדא הנני בחותמי שים שלום וברכה יאושר חילו ויושבי בצלו ישאו ברכה לרגלו כנפשו ומשאלו וכנפש העמוס בעבודה: נפתלי צבי יהודא ברלין סימן מט ב"ה ב' ט' סיון תרמ"א וולאזין. כבוד הרב וכו' כש"ת מוהר"ר נתן נ"י, מכתבו הגיעני א"נ, ואני הייתי בדרך ובאתי שלום ערב חג העצרת ולא נפניתי להשיב עד היום, והנה עיקר השאלה של מעכ"ה נ"י אם יכול איש לקבל לעצמו מעות מעשר עבור חוב שמגיע לו מכמה שנים על עניים שלקחו ממנו בהקפה בחנות, כבר הובא שאלה זו בנוב"ת כמש"כ מעכ"ת נ"י ובפ"ת, והנני לשנות פרק זה בס"ד: והנה זה ברור שגם לר' זעירא בירושלמי דס"ל דאפילו לא הלוהו עמ"כ, יכול להפריש עליהן, מכ"מ אינו דומה להא דתנן המלוה מעות את הכהן וכו' דבמתניתין מיירי בלא שאלת הכהן והלוי והעני, וכמבואר במשנה ואינו חושש שמא מת כהן כו' וזהו עיקר המשנה בזה הפרק, משא"כ לא הלוהו עמ"כ א"א להפריש בלי רשות הכהן וכמ"ש הנו"ב ז"ל וכמבואר באמת בתוספתא שהביא הירושלמי שם אמר לו הפרש עליהן מחלקי כו' ובזה האופן מדייק ר"ז דמשלו מפריש וא"צ לכל הדחוקים שכ' בזה הגאון נו"ב ליישב לר"ז דיוק לשון המשנה, ואחר שכן יש להבין מ"ט דר' אמי שאסר אפילו בנותן רשות, ונראה דבאמת אין בזה האופן מצות נתינה כראוי, וכדמקשי בגמ' דילן, ואע"ג דלא אתי לידי', ופירש"י והיאך יצא ידי נתינה, וע"ז יישבו בש"ס דילן כידוע, אבל בירושלמי דחו הא דמוקי הש"ס דילן כר' יוסי, וגם הא דמיישב במכירי כהונה ולויה, והא דתנינן עני ויש מכיר לעני, וע"כ אינו אלא תק"ח לטובת כהן ולוי ועני שישיגו הלואה ע"ז, וא"כ פליגי אי לא תקנו אלא בזה האופן, שלוו ע"ז ביחוד משא"כ בלוו סתם, או דמהני תקנה זו אפילו בזה האופן אלא שצריך לשאול רשות, וכ"ז הוא לשיטת הירושלמי, אבל לש"ס דילן דמיירי במכירי כהונה ולויה, ומסתמא מוקי הכי גם במעשר עני, או שזכה לו ע"י אחר פשיטא דאפילו חייב בלא לוה עמ"כ, מהני אם נותן רשות, וממילא יש עוד נ"מ דלפי הירושלמי לר"ז אינו אלא בחייב ע"פ מלוה ולא בקבלה בחנות שעשה המלוה לטובת מסחרו, ודאי לא תקנו שיהא מהני הפרשה עבורו בלי זכוי ונתינה, אבל לדעת תלמודנו פשיטא דמהני בכל אופן אם אך נותן לו רשות, ואפילו נתייאש מלוה מן החוב לפי דקיי"ל בחו"מ דמכ"מ אם יש ללוה חייב לשלם א"כ מהני להפריש אם נותן רשות, ולא דמי למשנתנו דמיירי במלוה רק על תרומה ומעשר, ואם לא יהיה תרומה ומעשר בשנה זו אינו חייב כלל כמבואר בסוגיין כיון דכי לית ליה לא יהיב ליה, ואינו יכול לתובעו עוד מש"ה א"א להפריש ע"ז עוד, משא"כ בלוה סתם, דאפילו העני ונתייאש המלוה, מכ"מ הלוה חייב ואם ימצא ידו לשלם מחויב לשלם מהיכא תיתי שלא יהנה רשות להפריש ע"ז החוב. אמנם עדיין היה מקום לומר דלדעת הרמב"ם שפוסק דדוקא במכירי כהונה ולויה או במזכה ע"י אחר ה"נ במעשר כספים דוקא בזה האופן מהני רשות, אבל הרי הרמ"א ביו"ד הביא זה הדין ולא פירש דדוקא באלו האופנים שרי, וכבר עמד ע"ז בש"ך וביאורי הגר"א, אבל לענ"ד דוקא בהני דכתיב נתינה דבעינן מתנה ממש ופרעון חוב לא קיים מצות נתינה, אבל במעשר כספים דלא נזכר בתורה אלא ברמז או כדאי' בירושלמי פאה כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך, מהונך כמראשית או מדכתיב עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר כמו שהביאו התוס' במס' תענית מדרש תנחומא פ' ראה, הא מיהא לא כתיבא בלשון מתנה, וא"צ אלא להנות לעניים מעשר כספו, שהרי עשר תעשר עיקרו במע"ש שאין שם נתינה כלל, וגם כבד את ה' מהונך אינו דוקא במתן לעני והרי גם בנר לביהכ"נ מיקרי כבוד כדכתיב באורים כבדו ה', ולפי זה כל שמהנה לעני אפילו שלא במתן ממש ה"ז בכלל כבוד ה' כדכתיב ומכבדו חונן אביון, מאחר שכן לכו"ע א"צ זכוי ע"י אחר, רק שני תנאים היינו שיהא הלוה עני הראוי לקבל צדקה עתה, וגם שיהא מוותר משלו שלא יקבל לצרכי עצמו אלא לפרעון חוב המוטל עליו למשא אז יכול לנכות: סימן נ נראה דהא דאי' ביו"ד (סי' ר"מ סכ"ה) וכן אם האב מוחה בבן לישא איזה אשה שיחפוץ בה, א"צ הבן לשמוע אל האב, זה אינו אלא באופן שאין באשה שחפץ בה בזיון וצער לאב אבל ביש בזיון אסור לישאנה והנה נאמר ע"ז הדין שאר טעמים במהרי"ק (שורש קס"ו א') דכבוד אב אינו אלא במה שנוגע לו להאכילו וכדומה, אבל במה שאינו נוגע לו אין חיוב, וזה הטעם הביא בביאור הגר"א ז"ל בשם חי' רמב"ן ורשב"א יבמות פ"א שאין עיקר מצות כ"א אלא במה שיש לו הנאה כו', ולפי זה הטעם אם היה נוגע נשיאת אשה זו להנאתו היה מחויב לישאנה ולא אחרת, וכש"כ שאסור לישא אשה שהיא בזיון אב דגרע טובא דקאי בארור מקלה אביו ואמו, ואפילו מחילת אב דקיי"ל דאב יכול למחול ע"כ, מכ"מ על בזיונו א"א למחול כמש"כ השאלתות דר"א (סי' ס') והכי פשיט בשו"ת הריב"ש והובא בבד"ה יו"ד )סי' של"ד), עוד נאמר טעם ע"ז הדין במהרי"ק שם משום דמצוה לישא אשה שנושאת חן בעיניו, וא"כ יש בדבר נדנוד עבירה למחות על הבן שלא ישאנה, ובזה אין מצות כ"א., ובאמת כ"כ התוס' בכורות (דף כ"ט א') דהא דאי' דמותר לילך לבה"פ לישא אשה אפילו באפשר לישא גם בל"ז, אלא מכ"מ רוצה באשה זו, ונחשב למצוה והיינו כמו ללמוד תורה אמרינן אף ע"ג שאפשר ללמוד במק"א משום שלא מכל אדם זוכה ללמוד, וה"ה לא מכל אשה אדם זוכה להבנות: איברא כ"ז דוחה מצות כ"א מהא דאי' ביבמות (ד"ו) איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ה', כלכם חייבים בכבודי, וכ"ז אינו אלא מ"ע דמורא וכבוד אבל בזיון דקאי בארור מצינו: סימן נא ב"ה ה' ל"ז בעומר תרמ"ב וולאזין אל כבוד הרב כ"ש מו"ה יצחק פינקעלשטיין נ"י מכתב מעכ"ה ני"ו הגיעני בשבוע העבר וצירף למכתבו קונטרס חקירה בהלכה מה דשקיל וטרי עם הה"ג מו"צ ד"ק קאבעלאק נ"י ובקשה נפשו היקרה לדעת חוות דעתי הדלה, והנה לא יכולתי בשום אופן לפנות איזו שעה להשיב מרוב העבודה העמוסה עלי וכהיום השקפתי בענין, וזה אשר העליתי בעזרו ית"ש: בדבר רב אחד אשר שכרו הוא מענין נשואין ולא קצבו לו מן הקהל, כי אם לפי דעתו יכול לבקש עבור הרשיון שיתן לסדר קידושין וחופה, ואירע אשר בא אחד מעיר אחרת לישא שם אשה, והיה כבר טבחו טבוח והכל מוכן לסעודה, ולא נתן הרב רשיון לסדר קידושין עד שיתנו לו סכום יותר מן הראוי, ולא היה עצה כי אם לתת להרב כמבוקשו, אך בפירוש אמר שאינו נותן כי אם מההכרח, ועתה הגיע לשאול אם יכול לתבוע את הרב ולהוציא ממנו בדיינין אחר שעל כיב"ז כ' הרע"ב במס' בכורות בזה"ל ואין זה הרב בעיני אלא גזלן ואנס כו', א"כ אפשר להוציא גזלו מידו והנה מעכ"ה ושכנגדו הה"ג נ"י שקלו וטרו אם בהיתר ביקש הרב מה שלבו חפץ או לא אבל מדעת שניהם נשמע שאם היה באיסור ומכונה בפי הרע"ב גזלן ואנס ראוי להוציא ממנו ואע"ג שכמו דתנן בבכורות דאסור לקבל שכר משום מצוה, הוא הדין בברייתא