משיב דבר חלק א לא

בשבת כמו שמזמינין לעו"ג בשבת, ובאופן זה שפיר כתבו התוס' דלהכי שוכרין דלא הוי אלא כמתנה ושרי לזכות דדמי לזוכה מן ההפקר ושרי, תדע דהא לב"ה קאמר הגמ' שם ע"א דהטעם הוא משום דאסתלוקי רשותא בעלמא הוא, ואסתלוקי רשותא בשבת שפיר דמי וקשה בשלמא הוא יכול להסתלק אבל הם האיך יכולים לזכות אע"כ דדמי לזוכין מן ההפקר ושפיר דמי. ד) מה שעמד על לשון הגר"א ז"ל באו"ח (סי' שפ"ב סק"י) שא"צ כתיבת שטר מדשוכרין בשבת והקשה מע"כ דהא ר"ח ס"ל שצריך שטר, וס"ל ששוכרין בשבת, באמת זה לשונו של הגר"א וכן הוכיחו מדשוכרין בשבת והכונה דעיקר הראיה דר"ח ס"ל שצריך שטר מהא דצריך שכירות בריאה (עירובין דף סב) ופי' הגמ' דהיינו במוהרקי ואברגוני וכתבו התוס' בד"ה מוהרקי פירוש מוהרקי כתיבה וחותמות וזה כוונת הגר"א מהא דשוכרין בשבת ש"מ שאין זה פירושו של מוהרקי אלא כפי' השני של התוס' שמוהרקי ואברגוני כמו בנין וממילא ליכא קושיא מר"ח אר"ח: ה) מה שהוכיח במרדכי פ' גה"נ דאפיית חמץ בתנור אחד עם מצה אין איסור מלחמי תודה שנאפין חמץ ומצה כאחד וכ' מעכ"ה שיחי' שלא הבין כלל וכלל ראיתו, וכוונת מע"כ שיחי' דשאני לחמי תודה דהחמץ היתה בפ"ע ומצה בפ"ע אבל בפסח הרי חמץ אסור, מיהו יש ליישב, דאע"ג דהחמץ בפ"ע הוא היתר ומצוה כמו מצה מכ"מ שיהא בלוע חמץ במצה הרי אינו מצה אע"כ דבלוע לא חשיב ומש"ה נמי גבי פסח מותר דלא חיישינן לבלוע. אמנם עוד יש לדחות הוכחת המרדכי דבאיסור בלוע לא דמי היכא דהתירא בלע להיכא דאיסורא בלע כדאיתא בע"ג (דף עו) הכא התירא בלע הכא איסורא בלע ועיין שם בפרש"י ד"ה לעולם וז"ל לא חמיר איסורא שכשנעשה נותר לא הוי איסור בעיניה שבתוך דופני הכלי היה בלוע ומעולם לא הוכר איסורא אלמא בהדיא דיש חילוק בין היתר בלע לאיסור בלע, מיהו כבר חקרו הראשונים ז"ל אי חמץ מקרי איסורא משום דשם חמץ עלה, ועיין מש"כ בהע"ש (שאילה קל"ז אות ה'( ואכמ"ל, הנני העמוס בעבודה. נפתלי צבי יהודא ברלין. סימן כח חקירה בענין חטים בשנת תרכ"ד רבו גשמים בעת הקציר ע"כ בהגיע פסח תרכ"ה היו כמה מקומות ועיירות קטנות אשר רובי חטים שסביבותיהן היה מצוי חטים מצומחים והרבה היה פחות מששים, ונשאלתי מרב א' מה לעשות בעיר אשר יוכל להיות שישארו בלי מצה. והנה חטים מצומחים חמץ גמור הוא כמש"כ הב"י (סי' תס"ז) בשם סמ"ק שכתב בשם רבינו יחיאל וגרע מחטים מבוקעים שפקפק הרא"ש בפ' כל שעה (סי' כ"ה) בנמצא בעיסה לומר שאינו חמץ גמור והביא ראיה מדר"י דאמר שורה בחומץ וחומץ צומתן אלמא דלאו חמץ גמור הוא אבל מצומחים אין חולק שזה חמץ גמור. והנראה שלמדו הראשונים ז"ל מדאיתא בפסחים (דף לב א') אבל המפריש תרומת חמץ אינה קדושה ומפרש הגמ' (דף לג) באחמיץ במחובר ומדתני אינה קדושה מבואר שבברור לא חל עליו שם תרומה וע"כ מיירי שידוע שהוא חמץ וא"א לעמוד על הברור בנתבקעו אלא א"כ נימא בצמחו וקים להו דא"א לצמוח אלא א"כ נתרככו ונחמצו, איך שהוא חמץ גמור הוא: וראיתי הוראה להיתר בחיי אדם (כלל קכ"ה) להוסיף חטים או שעורים ואין בזה משום בטול איסור וכ' דאף על גב דהרשב"א כתב דאסור להוסיף והביאו המג"א (סוף סימן תמ"ז) אולם הרשב"א לטעמיה אזיל דס"ל דחמץ לפני זמנו מקרי ג"כ איסורא לענין הגעלה וליבון, וכבר יש מחלוקת הראשונים ז"ל בזה ושארי פוסקים דס"ל דגם חמץ לפני זמנו מקרי ג"כ התירא כמו שארי התירים עיין מג"א (סימן תמ"ז ס"ק כ"ד ובסימן תנ"א סקי"א) דהמקילין בליבון קל ואינם צריכין שיהא ניצוצות ניתזין ס"ל דגם חמץ מקרי התירא בלע וא"כ לדידהו מותרים להוסיף ולבטל והמצאה זו כתב ג"כ החק יעקב (בסי' תמ"ז ס"ק ט"ז) , וכתב בזה"ל וכתבו האחרונים דאפילו לכתחילה מותר להרבות עליו ולבטלו כו' ועיין לעיל (סי' תנ"א) אי אמרינן גבי חמץ כיון דשמי' עליו כשעת איסורא דמי או לא עכ"ל מוכח מדבריו ג"כ דתליא הך דינא אם מותר להוסיף ולבטל בהאי פלוגתא אם חמץ קודם זמן איסורא מקרי שמו עליו או לא: אך בעניי לא נראה לי כלל המצאה זו לעקור דעת כל הראשונים שפשוט בעיניהם דאסור לבטל, הן המה מהר"ם מרוטנבורג שהוא בתשובת רשב"א (סי' תתל"א), והטור שהיקל (בסי' תנ"ג) לטחון ולבטל סיים הטעם משום שאינו מכוין לבטל ויבואר להלן ובזה הוא שחולק על הרשב"א ומהר"מ הנ"ל אבל להוסיף לא עלה על הדעת ובפי' כתב (בסי' תמ"ב ובסי' תמ"ז) שאפשר לבטל כדי לשהות והוא מדברי הרא"ש ריש פ' כ"ש לענין אלמד"י שנקרא מורייס שהביא בשם יש מי שאומרים חדא שהחמץ ע"י תערובות וכו' ע"ש, אך גם בזה כתב הרא"ש בשם רבוותא דאסור לבטולי ולשהויי, אבל לבטולי כדי לאכול לא עלה על דעת אחד מן הראשונים ז"ל דשרי תדע שאינו דומה איסור ביטול להגעלה שהרי אין לך קיל בהגעלה כתרומה דמהני הגעלה ג"פ לכלי חרס ולשיטת הרמב"ם ז"ל הל' תרומות (פט"ו הי"ט) אינו צריך אלא שיטוף וטעמו ונמוקו מבואר בהע"ש (סי' קל"ז אות י"ז) (ע"ש שיישבתי שיטת הרמב"ם מהשגת הראב"ד שהשיג שטעות הוא והראיתי בעז"ה הוכחה לדינו מסוגית הש"ס זבחים (דף צו) ע"ש) ומ"מ תנן בסוף פ"ה ממס' תרומות דהמוסיף כדי לבטל בשוגג מותר ובמזיד אסור. ובאמת איתא בירושלמי שם דר' יוחנן אמר כל האיסורים שבתורה רבה עליהם שוגג מותר מזיד אסור. ומקשה בירושלמי הא מתניתין היא ומשני דמתניתין בתרומה וקמ"ל דה"ה כל האיסורין, מבואר דתרומה קיל מכל האיסורין גם לענין ביטול, ומכ"מ במזיד אסור מכש"כ בחמץ דלא הקילו בהגעלה זולת בליבון פשיטא דאסור לבטל במזיד ואם ביטל אסור בדיעבד: והנה הט"ז שם (בסי' תמ"ז סק"ה) פסק ג"כ דמותר להוסיף ולבטל קודם פסח ורמז להראיה שהביא לזה (בסי' תרכ"ו סק"ב) מהא דשרי לבטל סכך פסול קודם החג כדי לתקן הסוכה כיון שאז אינו אסור עדיין ע"ש, ואני אומר דאפילו לדעת המרדכי הארוך ואגודה שכתבו הכי א"א ללמוד אלא לענין שמורה באם צריך לבטל אינו משומר במשומר אבל לבטל איסור בהיתר זה לא שמענו. ואף כי כל הראשונים ז"ל תפו בחד רוקא לאסור לבטל וחלילה להקל (מליצת הג' שבת צ"ט: נדה דמ"ב): אבל זה לשון השו"ע (סי' תס"ז ס"ב) שנה שרבו גשמים וירדו על ערימות שבשדה עד שהיו קצת מהשבלים שעל הערימות מעלים צמחים אין חוששין לסתם חטים של אותה שנה עכ"ל, ומשמעות לשון השו"ע אין חוששין היינו שא"צ לבדוק כלל כמו הא דאיתא בחולין (דף ד) לעלופי לא חיישינן (ובדף נא) כמה אין חוששין גבי הניח בהמה למעלה ומצאה למטה וכן גבי זכרים המנגחים זא"ז דפי' אין חוששין וא"צ בדיקה כלל, והא דאיתא ברמ"א (סי' תנ"ג סעיף ג') שצריך לבדוק מיירי ברואה שיש שם מצומחים אבל בסתמא אין צריך לבדוק, אבל בח"א שם כ' בפשיטות דיש לבדוק אם הוא פחות מששים. והא דכתב המחבר אין חוששין פי' הח"א אין חוששין היינו החטים שבודאי אינם מצומחים, אין לחוש שמא נתחמצו אלא שמכ"מ לא הגיעו לידי צמיחה זה פי' הח"א, ולכאורה הדין עמו דאע"ג דרוב החטים אינם מצומחים וגם יש להם חזקת כשרות מכ"מ הרי הוי מיעוט המצוי ויש לחוש מדרבנן כמו בדיקת הרואה: אבל כד דייקת א"א לפרש הכי לשון השו"ע שמקורו משו"ת הרשב"א שהביא הב"י, שם והרי הרשב"א ס"ל (בסי' תפ"ה) דנוהגין כדעת הראשונים דס"ל דחוזר וניעור וא"כ אפי' הוא פחות מששים לא מהני ביטול וטחינה וגם עיקר היתר הטחינה שכתב הטור יבואר להלן בשם תשובת הרשב"א (סי' תס"ג) דלית ליה כלל אפילו באופן דאינו אסור במשהו כמו לאכילת שש שעות מכ"מ אסור לכתחילה לבטל ולפי"ז כיון דביטול לא מהני וא"כ אי נימא דצריך בדיקה לא מהני כי אם לבדוק כל