משיב דבר חלק א כט

אם אינו חושש לדבר אין כופין אותו שהרי לשון השו"ע מותר להתענות ת"ח בשבת כו' ובאמת הכל תלוי בדעת האדם אם הוא מפחד מן המראה שראה בחלום שמקובל שהוא אות לא טוב ר"ל אזי אין להקל לעצמו וע"ז כתיב ומקשה לבו יפול ברעה חלילה אבל אם לבו חזק ואין מרגיש פחד ודאגה אין לנו להפחידו וכמבואר במג"א (סק"ז) וה"ה מי שהודיעו חבירו שחלם לו חלום רע אם אינו חושש לדבר אין לנו לחוש לו משא"כ החולם מחוייב לחוש לחבירו בכל האפשר אפילו להתענות והוא בכלל לא תעמוד על דם רעך או בכלל והשבתו לו אחר שהראו לו מן השמים מסתמא הדבר תלוי בו ולהכי לא חש הס"ח לכתוב אודות הנחלם ועיקר הרבותא אשמועינן דהחולם לחבירו דאף לא לו הדבר מכ"מ צריך להתענות: וע"ד שהאריך מע"כ נ"י בענין נאמנות דחבירו אינו מחוייב להאמין לו ומש"ה אין לו להתענות בשבת, הנני להעתיק לו לשון הרמב"ם בה' ק"פ (פרק ד' הל' א) השוחט את הפסח לשם בני חבורה ואח"כ אמר להם הפסח ששחטתי שלא לשמו שחטתיו אם היה נאמן להם סומכין על דבריו, ואם לאו שורת הדין שאינו נאמן והרוצה להחמיר ע"ע הרי זה משובח ויעשה פ"ש, הרי דאע"ג שאינו מחויב להאמין שבח הוא להאמין אפילו בדבר שיש איסור היינו להביא פסח שני לבטלה, והראב"ד שהשיג ע"ז לא כתב אלא שאינו יכול להביא פסחו נדבה על תנאי שלמים היינו משום שא"א לעשות מעשה לדעתו ז"ל להביא פסח שני בודאי עפ"י אמונה שאינו מחויב, וא"כ ע"כ שיהיה מתנה על שלמים וזה ודאי אי אפשר כמבואר בגמ' לענין חמשה שנתערבו פסחיהם כו' אבל הך דינא שעפ"י אמונתו לא יאכל פ"ר ויבטל מ"ע בשב ואל תעשה לא קשה להראב"ד ז"ל דודאי א"א לאכול את הפסח מאחר שבלבו הוא מאמין שאסור לאכלו, ודעת הרמב"ם שעפ"י אמונה יכול להביא גם פסח שני בבירור וכמו שמדייק לשון הברייתא שורת הדין שא"נ מוכח שאם רצה שלא להעמיד עצמו על הדין ה"ז משובח וכמש"כ מרן הכ"מ ז"ל וגם הראב"ד מודה שאם באמת הוא מאמין לו יכול להביא פ"ש אלא שאין שבח בדבר להאמין: והנני להעיר במש"כ הכ"מ שם ומשמע לרבינו דהיינו דוקא בסתם בני אדם אבל אם הוא מוחזק לנאמן סומכים עליו כדאמרינן בקידושין (דף סו) גבי אמר ליה אשתך זינתה וכו', ובעיקר הדין ודאי הכי הוא דאם מהימן ליה כבי תרי היינו שנאמין לו בכל דבריו כמש"כ בהגהות רמ"א אה"ע (סי' קטו ס"ז) אסור ליה לאכול הפסח מד"ת ואע"ג דמלשון הרי"ף במס' קידושין פרק האומר בעובדא דההוא סמיא, אבל בבא לצאת ידי שמים אי מהימן ליה כבי תרי מחייב לאפוקה כו' משמע שאינו מחויב עפ"י דין אלא לצאת י"ש מכ"מ ע"כ הפי' כמש"כ הט"ז (בסי' הנ"ל בס"ק י"א) דאם מהימן ליה כבי תרי מחוייב בדין שמים אלא שאין ב"ד יכולין לכופו, שהרי יכול לומר שאינו מאמינו לחבירו: נחזור לענין שאם באמת אינו מאמין שחלם לו חלום רע, אין דבר בזה כלל, ואם הוא באמת מאמין אע"ג דלא מהימן ליה כבי תרי בכל דבריו, ודאי ראוי להתענות אפילו בשבת ולבטל מ"ע דעונג שבת כמו ביטול מ"ע דאכילת פסח כמש"כ, ומכש"כ כאן די"א דאין בזה ביטול עונג שבת כלל כמבואר בחידושי ריטב"א תענית (דף יב) דבת"ח א"צ למיתב תענית לתעניתו דזה גופי' עונג לו, ואין מקום ללמדו לומר שאינו מאמין לו, ומש"כ בהגהת רמ"א יו"ד (סי' קכ"ז) ומלמדין אותו לומר שאינו מאמין לו והיין מותר כבר ערערו האחרונים על זה, וגם הרמ"א לא כתב אלא בסתם יין שאין לדקדק בו כ"כ כמבואר ברמ"א שם משא"כ בענין שחוששין לס"נ ושהתירו חז"ל מחמת זה לבטל עונג שבת האיך אפשר ללמד אותו שאינו מאמין: ומש"כ מע"כ בהא דאיתא בשאלתות שאילה כ"ט דאמר מר זוטרא והוא דגמירי אבות ומדות הבין מע"כ דקאי על עבד וקטן שחלמו לאחרים דאין לחוש לחלומם שחלמו על אחרים אלא דוקא דגמירי, ובמח"כ לא עיין יפה בענין, ולא קאי אלא על הני בי עשרה דשרי ליה חלמא כמבואר בלשון רבינו בהדיא, והא דאיתא דאמר מר זוטרא הוא טה"ד וצ"ל אמר כמו שהגהתי שם באות ג', ובפי' מדות הייתי מפרש ג"כ כמש"כ מעכ"ה נ"י דהיינו המדות שאדם צריך להתנהג בהם אבל כאן א"א לפרש הכי דהיינו אבות דהפי' מילי דאבות דהאי מאן דבעי למהוי חסידא בב"ק ד"ל וכמש"כ שם וע"כ מדות הפי' היינו הכללים שהתורה נדרשת בהם, וכן מוכח בהשאלתות גופי' דז"ל והוא דגמירי אבות ומדות אבל מתנן ולא תנן לא משמע דגמירי אבות ומדות היינו תנן וזהו הוא דמבואר בגמרא נדרים ח' והוא דתני הילכתא, וע' בר"ן שם וז"ל ואיכא דגרסי דתני הלכתא היינו גמרא וזה ג"כ כוונת השאלתות דגמירי אבות ומדות היינו מדות שהתורה נדרשת בהן וזהו הוא כללי הש"ס: ומש"כ מע"כ בענין ג' חלומות כגון שנשרו שיניו או קורות ביתו שנפלו המובא בשו"ע (סי' רפח) דמותר להתענות אפילו בשבת וכתב מע"ל דאלו החלומות אפשר לפותרן לטוב כדאיתא במדרש איכה וברבה פ' מקץ, ע"ז אני אומר אשרי איש שחלם לו כזה ופגע בר' יוחנן ב"ז, אבל בלי זה הוא מקובל לרע ח"ו ואין להקשות על דברי קבלה ואין לזוז מהשו"ע, המקום ית' יחוס עלינו ולא יבהלונו ע"י חלומות רעים, כנפש מעכ"ה נ"י ונפש ידידו העמוס בעבודה: סימן כו כבוד הרב וכו' בק"ק פירטא: אשר חקר מע"כ נ"י בחוצות העיר פירטא, נתקנו המבואות בצוה"פ שיש בליטה מן הבתים שבצדדי הרחוב מפסיק בין הקנים ובין החבל שלמעלה, והט"ז (בסי' שסג) כתב דאם יש בליטה ביניהם לא הוי צה"פ שאין עושין צה"פ בענין זה, והא"ר והח"א הביאו הוראה זו להלכה בלי חולק, ובאמת הוראה זו תמוה מסוגיא דגמ' עירובין (דף יא), כיפה ר"מ מחייב במזוזה וחכמים פוטרים ושוין שאם יש ברגלים עשרה שהיא חייבת, ומביא הגמרא ראיה מכאן שאין צריך שיגע המשקוף במזוזה, והיינו משום דאפילו גבוה עשרה אין העיגול נחשב למשקוף אלא רואין כאלו חסר כל העיגול ונחשב התקרה העליונה למשקוף וא"כ הכא נמי אפי' נימא דהבליטה מפסיק מכ"מ נימא רואין כאלו הבליטה חסר ולמה זה יגרע הבליטה מהעיגול: ובחפשי בספרים מצאתי שבתוספת שבת דחה הוראת הט"ז ומקושיא זו, איברא הט"ז לטעמיה ביו"ד הל' מזוזה (סי' רפז) שמסכים למש"כ הכ"מ בדעת הרמב"ם דביש עשרה העיגול עצמו הוא המשקוף מש"ה כשר ונחשב לצוה"פ וכבר ביארנו בהע"ש (סי' קמה אות י') דדעת השאלתות ג"כ הכי, וא"כ יש מקום לומר דבליטה מפסקת בין המשקוף להקנים פוסל את צה"פ משום שאין צה"פ בהכי, אבל עדיין קשה שיטת השאלתות והרמב"ם ז"ל דהעיגול עצמו הוא המשקוף דלפי זה מאי ראיה מברייתא זו להא דרב נחמן דאמר דאין צריך ליגע הקנה העליון על גבי הקנים שבצדדים מהא דכיפה והרי כאן בכיפה המשקוף (שהוא העיגול לדידהו) נוגע במזוזות, אלא צ"ל דמחלוקת רב נחמן ורב ששת דפליגי אם צריך ליגע אם לא פליגי בהך סברא אם יש להקפיד על שאין כן דרך צה"פ או אין להקפיד, וזה ודאי כשאין המשקוף נוגע במזוזות אין דרך צה"פ הכי ומ"מ ס"ל לרב נחמן דגם בכה"ג כשרה ודוקא בצה"פ מן הצד פסול משום דקים להו דלא מקרי משקוף אלא כשמונח על המזוזות, אבל כשמונח המשקוף עליהן רק שאינו נוגע בהמזוזות מקרי משקוף וכשר אע"ג שאין דרך צה"פ כך, והביא ראיה ע"ז מכיפה דכשרה לר' מאיר אע"ג דאין דרך צה"פ לעשות הכי ומאי מהני הא דחוקקין להשלים אלא ודאי דאין חוששין לזה, והא דפסלי רבנן בכיפה אינו אלא משום דס"ל אין חוקקין להשלים והוי כפתח שאין ברחבה ד' אבל הא ודאי לכ"ע אין להקפיד במה שאין כן דרך צה"פ, וממילא בנ"ד אפילו יש בליטה בינתים כשר לכו"ע, איך שהוא לפרש"י ודאי כשר משום דבזה חוקקין להשלים וכדאי הוא פרש"י לסמוך עליו בשעת הדחק, דא"א שלא לישא ברחוב בשבת וגם עפ"י רוב הוא איסורא דרבנן שאינו רה"ר מה"ת: