מלחמת השם על גיטין כה.

כתוב בספר המאור אמר ר' יצחק ב' כיסין קשורין מצאת לי והלה אומר לא מצאתי אלא א' נשבע. פי' אע"פ שלא ידע בעל האבידה במציאתו אלא מתוך דבריו של המוצא וכו' עד ואוקימנא הוא דאמר כראב"י וכו'. והכי נמי אוקימנא בשבועות בדאמר ליה ברי לי: אמר הכותב בזה הגאונים והחכמים אומרים אינו אלא כמשיב אבידה ופטור שכל טוען כך אמר לי אבא טענת שמא הוא ואם כפר בכל נמי אינו נשבע היסת וכך כתוב בהלכות גדולות וה"נ משמע בפ' יש נוחלין דתנן זה אחי אינו נאמן ויטול עמו בחלקו ואוקימנא דקאמרי אין אנו יודעין ואסקינן דכמנה לאחד בידך דמי ש"מ דלא מצי טעין האי ברי אפומה דאחוה ואע"ג דהתם הוה לן למימר מתוך שנאמן להפסיד חלקו ודאי קושטא קאמר כ"ש בא בטענה שאמר לי אבא שאין זה ברי שמא טעה בחשבונו או להשביע את עצמו אמר או ענין אחר הצריכו לומר כן אבל שלא לצורך פי' כן שהיה לו לומר כגון דאמר ברי לי שלא האכלתיו שכך הודית לו בפני מיתתו של אבא ואין כל דבריו בכאן מתוקנים שא"א שיהיה נשבע בענין זה שאמר לפי שקדמה הודאה לתביעה וכל שקדמה הודאה לתביעה אינו נשבע שאם הודה בחמשין ואח"כ טענו מנה פטור כדאמרי' בשבועת הדיינין טענו חטים וקדם והודה לו בשעורים אם כמודה פטור אלמא אע"פ שהשלים הלה דבריו ונמצאת טענתו חטים ושעורים והודה באחת מהן פטור משום דבעי' טענה ואח"כ הודאה. ואל יטעוך מיעוט נוסחאות שכתוב בהן שני שוורים קשורים מצאת לי והלה אמר מצאתי לך והחזרתי לך א' מהן והלה אומר לא החזרת לי נשבע משום שכל שטוען שני שוורים כטענו שלא החזרת לי או ששבועה זו לא בלשונה נאמרה ואין מוקדם ומאוחר בה וכן דרך התלמוד בכל מקום שאינו חש לפרש דברים שלא במקום עיקרן אבל דבר מפורש ופשוט הוא שאין אדם מתחייב שבועת מודה מקצת אלא במודה מקצת הטענה כלומר טענה ואח"כ הודאה ולשון חכמים מוכיח שאמרו בכ"מ מודה מקצת הטענה וכ"כ רבינו האי גאון בשרשי השבועות שלו ורב יוסף הלוי בפירושיו ואינו צריך לפנים. ועוד יש דבר קשה בפירושו של בה"מ ז"ל שאם מתוך דבריו טענו פטור הוא מן הדין לדברי הכל דהוה ליה הפה שאסר הוא הפה שהתיר אלא שיכול הוא לתלות באילן גדול בכך שמקצת הראשונים אמרו שאין דין מיגו לפטור מן השבועה והוא יהא מפריז על מדותם לומר שאפי' בכאן שטענתו בעצמה טענת שמא היא כיון שמתוך הודאתו של זה נעשית ברי נשבע ורחוק הוא. ומה שתמה על רבינו הגדול ז"ל מאחר שפסק כראב"י על מה לא כתב הא דר"י אין זה תימה על דעת הראשונים שהם אמרו דראב"י ורבנן בטוענו בנו שלא מתוך טענתו פליגי דרבנן סברי בו הוא דאינו מעיז אבל בבנו מעיז שאין ברי שלו ברי גמור שאפשר שהיה לו ממון אחר בידו ועכשיו עשו חשבון ועלה זה בזה או קנוניא היתה ביניהם להשביע אותו או משום שלא תטרוף דעתו עליו הודה לו או הודאה בטעות היתה הלכך מן הדין פטור ולא מפני התקנה כדאמרי' נמי בכמה [דוכתי] אבל פקדון מעיז ומעיז וראב"י סבר בבנו אינו מעיז ומן התורה הוא חייב ואין כאן מפני תיקון העולם שלא מתוך טענתו בא לו ופי' בטענת עצמו שאפי' בטוענו קטן נמי נשבע זו היא טענת עצמו שאינו נשבע אלא מפני שאינו מעיז פניו בבנו של בעל חובו וכדמתרץ רב מעיקרא בטוענו קטן אבל במתני' מודה ראב"י שהוא פטור מפני תיקון העולם שאם אתה מחייבו אין לך מגביה מציאה להחזירה כדי שלא יטעננו הלה ויביא אותו לבית השבועה הלכך קם ליה ר"י דלא כחד אלא דתניא כוותיה ובלשון הזה כתב ר"ח ז"ל הוא דאמר כר"א ולא עמדה דאפי' ר"א אית ליה משיב אבידה פטור ולא חלקו ר"א וחכמים אלא בהא דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו וכו' ולפיכך השמיטה רבינו הגדול ז"ל וכן משמע בלשון הגמ' דקאמר בו הוא דאינו מעיז אבל בבנו מעיז ומעיז ועוד דאלת"ה ראב"י ליתני בדידיה פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו כיצד מנה לי בידך והאכלתיך פרס נאמן בשאין הלה טוענו ברי שיש לך בידי אלא מתוך טענתו משיבו ברי לי שלא האכלתני וליתני וחכמים פוטרין נמי בו וה"נ מוכח בפ' האשה שנתארמלה ואע"פ שיש צורך להאריך קצת בפי' השמועה בזה נהגנו לקצר והמחלוקת שבין מקצת הגאונים ורבינו ז"ל עיקרן ממקום זה שיש מפרשין אלא בדרבה קא מיפלגי בטוענו קטן אבל בטוענו גדול אפי' רבנן מודו והא דאמרי' בשבועות מה לי הוא מה לי אבוה בטענו גדול בין היורשים דומיא דבין שניהם ואתיא אפי' כרבנן וי"מ דרבנן אפי' בטוענו גדול פטרי וכן פרש"י ז"ל הלכך אתיא כראב"י וזהו דעת רבינו הגדול בזקנותו שפסק הלכה כראב"י ועוד סמך דבריו משום דקי"ל משנת ראב"י קב ונקי כדאמרי' בפ' החולץ אביי סבר לה כשמואל דאמר הלכה כהלל ומוקים לה לראב"י אליבא דהלכתא כי היכי דלא תיקשי הלכתא אהלכתא ותו איתמר נמי בפ' הבא על יבמתו ואם נישאת ראב"י אומר הולד חלל וחכ"א הולד כשר ואיתמר עלה מ"ט דר"א בן יעקב ס"ל כר"א והוינן בה ומי סבר לה והא קי"ל דמשנת ר"א בן יעקב קב ונקי ואילו בהא א"ר עמרם אין הלכה כר"א שמעי' מינה דמשנת ר"א בן יעקב אפי' במקום רבים קב ונקי הוא וכן מוכיח נמי בפ' הדר בעירובין ומיהו האי כללא היכא דלא איתמר אבל היכא דאיתמר אין הלכה איתמר והכי אמרי' בפ' כיצד מעברין וכל היכא דאיתמר הלכה כר"א בן יעקב למידי איצטריך וכולן צריכות תלמוד: