מלחמת השם על ברכות טו

ועוד וזה שכתב הרי"ף ז"ל אע"פ ששהה כו' והרב אלפסי סמך על הא דרב אשי ולדעתי אין בדברי רב אשי שום ראיה דלרוחא דמילתא קא מוקים דאפי' מאן דאית ליה בעלמא אם שהה וכו': אמר הכותב ולא ניחוש לסבי שהרי בעל הלכות כתבה ורבינו הגאון ורבינו חננאל ורבינו כולם ז"נ הסכימו על ידיו ובודאי אין ללמוד תפלה מדין ק"ש והלל ומגלה שאין דנין חמור מקל להקל עליו ומצינו בכל מקום תפלה חמורה לענין הפסק שאפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפי' נחש כרוך על עקיבו לא יפסוק וצריכה אימה יתירה מק"ש כמו שמוזכר בכמה מקומות במסכתא זו וכן לענין היה צריך לנקביו הזכירו בשמועה זו תפלה ולא מצינו שהחמירו כך בק"ש ועוד שראיית הראשונים מדברי רב אשי ראיה גדולה היא ומה שדחה בעל המאור ז"ל דלרוחא דמלתא קא מוקים לה הפך האמת הוא שא"כ היה לו לומר איפכא דכ"ע שהה אינו חוזר אלא למקום שפסק והכא בהא קא מיפלגי כלומר דבין שהה בין לא שהה מר סבר חוזר לראש משום דגברא דחיא הוא ומר סבר למקום שפסק אי נמי לומר סתם הכא בהא קמיפלגי לאפוקי נפשיה מפלוגתא מדקא מוקים לה בדלא שהה וקאמר בהדיא דכולי עלמא שהה חוזר לראש ש"מ בסברא דקושטא קא מוקים לה דוקא בשלא שהה אבל שהה חוזר לראש ומעתה אם נאמר שהיא סברתו של רב אשי בכולהו שהייה בכדי לגמור את כולה שחוזרין לראש בין בק"ש בין בתקיעות הנה דחינו דבריו מכלל הלכה ואין ראוי לדחות דבריו כיון שהוא עיקר דמסקנא דגמ' בכל מקום ועוד שאפי' היתה סברתו של רב אשי כך לא היה ראוי להכניסם לרב חסדא ורב המנונא במחלוקת והל"ל סתם כדאמרן אלא ש"מ דהכי ס"ל דבתפלה דכ"ע שהה חוזר לראש ואפי' לרבי יוחנן דתקיעות וחלוק דין ק"ש ודין תפלה בזה כמו שחלוק במקומות אחרים ומי שמפרש דכ"ע שהה חוזר לראש בכאן דגברא דחיא הוא כיון ששהה כל כך קודם שיכלו המים אין בדבריו טעם דלמ"ד גברא דחיא הוא אין לחלוק בשהה לשלא שהה אלא כשוהה בעלמא ואין לנו בכל התורה נדחה שהוא חוזר ונראה לשיעורין אלא כל שנדחה רגע א' כנדחה ק' שנים וכ"ש בכאן שטעם הדחיה מפני שהתפלל ולא בדק ואירע לו כך שתפלתו תועבה ועוד דמאי דאיתמר בהא לימא בהא קמיפלגי דמר סבר אם שהה כדי לגמור את כולו חוזר לראש ומ"ס למקום שפסק ודאי מעיקרא לאו משום מי ברכים אתמר אלא אתינן לאוקמוה בפלוגתא דתנאי ואמוראי דהלל מגילה וק"ש ותקיעות כלומר לימא כי היכי דפליגי התם פליגי בתפלה וכי דחיא נמי דכ"ע שהה חוזר לראש כה"ג קאמרי כלומר לאו תנאי שייכי הכא דבתפלה דכולי עלמא שהה חוזר לראש ובדלא שהה פליגי בטעמא אחריתי שא"ת שהה בכאן דוקא חוזר לראש הל"ל דכ"ע בעלמא למקום שפסק והכא שאני ועוד דאכתי שהה ולא שהה מבעי ליה והוה ליה למ"ד למקום שפסק לפרשו ולמימר אם לא שהה חוזר למקום שפסק ואם שהה חוזר לראש משום דגברא דחיא הוא כלומר אע"ג דפליגנא עלך בלא שהה מודינא לך בשהה דגברא דחיא הוא ואע"ג דעיקר פלוגתייהו השתא לאו בדשהה ודלא שהה א"ה לא הוי ליה למסתמי סתומי אלא דכולי עלמא אפי' בלא שהה חוזר לראש ולפום הכי לא שייך למימר הכא אם שהה דטעמא דשהייה לאו משום מי ברכים הוא ולפיכך איתמר סתם דודאי פלוגתייהו בדלא שהה דוקא הוא ומשום מי רגלים אבל שהה לא איירי ביה הכא דאפילו בדלא דיחוי קים להו דשהה בתפלה חוזר לראש ולית ליה עיקר בפלוגתא דידהו הדין הוא סברא דקמאי וסברא מעליא הוא: