מקדש מלך על ספר הזהר ב:שיא

אתר דאיקרי גאולה בכאן מפ' הזוהר גאולה הוא מ' ותפלה היינו תפלה של ראש כדין איהו עת רצון נ"ב רצון אותיות צנור.

ומ"ש עת חד פי' מ' רצון חד פי' יסוד.

ואי תימא אמאי אתמני האי קרא בצלותא דמנחה דשבתא אלא יאות איהו וכו' עת רצון כליל כולא כחדא ודינא אתבסם וכו' בח"י דף רנ"ב ביום השבת בשעת מנחה יוצאת מד"הד לפעול פעולתה כמנהגה בימי החול ואז מוציא השי"ת מדת הכתר עליון ה"ס הרחמים הגדולים ופושטת כנפי הרחמים על העולם ותכנע מד"הד מלפניה משל לשור שעסקיו רעים מציירים לפניו דמות אריה להפחידו ולהכניעו ולזה. נק' אותה שעה עת רצון ועת מנוחה. והיא מעין עו"הב ולולא זה המצח הקדוש אין מי יוכל לעמוד נגד הדין. כי אם תעורר מד"הד ביום השבת יצאו כל הקליפות אשר הם טמונים בניקבא דתהומא רבא ויצאו עת גבורתם ויבער בקרב' הכעס שהיו טמונים כל יום השבת. וח"ו ישחיתו כל העולם. ולכן יוצא ומתגלה בעת ההיא מד"הר ויכנעו לפני ה' כל הדינים והקיטרוגים ואין לך בעולם שעת רצון ושעת רחמים כאותה שעה וע"כ אנו אומרים בה ואני תפלתי לך ה' עת רצון וכמ"ש בזוהר וא"ת אמאי אתמני האי קרא וכו' ובזוהר בפ' נשא כד אתגלייא מצחא.

אר"ש לר"א בריה אימתי אתגלייא א"ל בשעתא דצלותא דמנחה דשבת וכו' ועת רצון מעתיק יומין לגלאה מצחא ובג"כ וכו' ממאמרים הנזכרים מבואר טעמו של דבר שנתקן במנחת שבת. ומכ"ש כשחל שבת ביו"הך שהוא יותר שעת רצון שראוי לאומרו. ואף שהפוסקים כתבו שלא לאומרו אף כשחל יו"הך בשבת: הם כתבו לפי הפשט עפ"י מ"ש ישיחו בי וכו'.

ואני תפלתי או"ה כשמשתכרין יושבין ומגננים ואני אע"פי שאני אוכל ושותה תפלתי לך ה' וכו' ולכן תקנוהו לאומרו בשבת במנחה לאחר שאכלו ושתו. וזה לא שייך ביו"הך. אמנם ע"פי סודן של המאמרים הנזכרים. בשבת ויו"הך שהוא יותר עת רצון ראוי ונכון לתקן לאומרו ולא יאבד טובה הרבה מלעשות הייחוד הקדוש כי שם אמרו בזוהר ז"ל הכא רזא דיחודא ואני דא דוד מלכא אתר דאקרי גאולה. תפילתי דא תפלה והכא איהו סמיכת גאולה לתפלה ואיהו חד כד איהו סמך גאולה לתפלה כדין איהו עת רצון. עת חד רצון חד אתכלילו דא בדא והוי חד. ודוד מלכא בעא לייחדא בהאי קרא יחודא חדא וכו'. ולכן ראוי לאומרו ליותר ביו"הך ושבת. ואם שאר הקהל לא יאמרו אותו ראוי ונכון לאומרו בינו לבין עצמו. ואל תשיבני וכו' ומהר"חו במנחה של יו"הך שחל בשבת היה אומר מי כמוך אב הרחמים יורה כי עת רצון הוא. והאומר אב הרחמים ואינו אומר ואני תפלתי טועה וכו'.

עת רצון כליל כולא כחדא וכו' מאן תרעין ננעלו תרעין דבי מדרשא בגין לאדכרא למשה רעיא מיהמנא וכו' בח"י דף קמ"ד מטעם זה יש למנו' לקבוע מדרש מן המנחה ולמעלה שלא יקבעו רק לפני המנחה מיהו זה דוקא לענין הציבור:

אבל ללמוד כל א' בביתו לא אסרו אדם מעולם ואפילו ללמוד שנים שנים מותר כמ"ש בי"ד סימן ש"ד נשיא שמת שכל בתי מדרשות בטלים ואפ"ה התירו שם להתחבר ב' ב' וללמוד בבתיהם ומאין הרגלים לאסור איסר קביעות היחיד בביתו.

בשעתא דעת רצון אשתכח פי' שבמנחת שבת מתגלה חסד דעתיק שבגו יסוד דעתיק שהוא במצחא דאריך ושם נכללה נשמת מר"עה ועיין מ"ש בפ' יתרו דף פ"ט בשם האר"י ז"ל.

תלתא אינון דאסתלקו מהאי עלמא בהאי זמנ' וכלהו כלילן במשה חד משה וכו' בג"כ ג' צדוקי דינא וכו' בח"י דף קמ"ד משם בארה טעם הני ג' צדוקי דינא במנחה והם במקום נפי' אפים להעלות מ"ן ע"י ג' צדיקים הרמוזים בהם ע"ד הנעשה בעמידה בסוד ועל מנוחתם יקדישו את שמך. וטעם היות פסוק כהררי אל ביוסף כי הוא סוד צדיק יסוד עולם יוסף. גי' ה' פעמים אל אשר שם חביון עוז ה' חסדים הנקראים כל אחד אל. והכוונה צדקתך סוד היסוד. כהררי שה"ס חג"ת נ"ה אשר בהם אל סוד ה' חסדים שנוטל הצדיק. ומש"פטיך תהום רבה ירמוז לה' גבורות דתהום רבה סוד יסוד דנוקב' אשר שם יורדים. ובכן אדם שהוא שם מ"ה שבזעיר. ובהמה סוד שם ב"ן שבנוקביה תושי"ע בש"ע נהורין המאירים בהם וצדקתך אלהים על משה איש האלהים. ואחר כך צדקתך צדק על דוד צדק מלכותא קדישא. ולפי כי מקראי קדש אלו המה במקום נפילת אפים לכן אם חל שבת ביום שאם היה חול לא היו אומרים בו במנחה נפילת אפים. אין אומרים בו צדקתך וכ"ש בשבת שחל בו ר"ח כי כבר יש בה מציאות הת"ת עצמו שהיו צדיקי' אלו הנרמזים בפסוקים אלו עומדים בשאר השבתות במקומו להעלות מ"ן לא"וא ולכן אינה צריכה אליהם.

וכלהו כלילן במשה נ"ב כי גוף וברית יחד אינון נמצא שלקח משה עצמות יוסף ודוד עטרת היסוד כלול ביוסף נמצא שהכל נכלל במשה.

דאיהו בלחודוי כהררי אל נ"ב כללות החסדים

כולהו טורין נ"ב ה' חסדים עכ"ל ולפ"ז פירש הכתוב צדקתך שהוא יוסף וכאלו אמר צדיקך הוא כהררי אל ה' חסדים. וכן פ' וצדקתך אלהים עד מרום כאלו אמר וצדיקך שהוא משה עלה לת"ת הנק' מרום. גדולות הם חו"ג. וכן צדקתך צדק ר"ל צדיקך שהוא דוד אחוז בצדק: