מקדש מלך על ספר הזהר ב:רפה

ברזא דחמשין שנין נ"ב בסוד ועבד הלוי הוא וידוע כי הוא היא בינה ובה ן' שערים ולכך מבן ן' שנה ישוב מצבא העבודה.

רתיכא קדישא פי' חג"תם. ה"ג א"ל לר' יוסי אנת דנא וכו'. ה"ג פליגן בהאי מתי איתמר. תו רזא דשיר רזא דדוד מלכא דאיהו רזא לסלקא בשיר.

ובספר ערוגת הבושם פי' על שיר השירים שנדפס בשנת תק"ה לפ"ק בדף ד' פי' מאמר זה וז"ל פתח רבי יוסי וכו'. להבינך מ"ש ועלמין כולהו אשתלימו עילא ותתא בשלימותא חדא וכו'. מבואר בע"ח שער מיעוט הירח כי ת"ת ומלכות היו בזמן הבית מאירים פנים בפנים בין בחול בין בשבת בתכלית כל הגידול וקומתה היתה מתחלת מח"בד דזעיר עד סוף האצילות שוים בקומתם והיו מאירים עליה גם ה' ראשונות דזעיר מקום שבינה מתלבשת בו והיתה במדרגת ה' עילאה וכמבואר בזוהר שמות שבית א' היה ה' ראשונה שבשם הו"יה כי המ' היתה מגעת להארת הבינה ולפיכך זו השירה מעולה מכל השירים שבעולם כי העליונים כשאומרים שירה עולים למעלה ושמש בגבעון דום יוכיח שהשתיקה מלומר שירה וכמ"ש בסוד אלהים אל דמי שקאי על השכינה שתמיד אומרת שירה כדי לעלות במעלה. וכאן שהיתה העליה גדולה כי עלתה עד למעלה ראש לפיכך היתה השירה ג"כ גדולה מכל השירים שבעולם כי היתה כאימא בתה. והיו בחול כמו בשבת שאחר הגלות ולפיכך השירה הזאת נקראת קודש קדשים כי היתה מגעת עד הבינה שהיא בסוד היכל השביעי דעולם האצילות שהוא ק"ק וידוע כי מבינה מתעוררים הדינים ובמ' נגמרים בפועל. ולפיכך הם שני ההי"ן כפולים כאימא בתה משא"כ כשה' אחרונה מגעת לה' ראשונות בסוד ותלכנה שתיהן ולא בגלות. אז סוף הדינים שבמ' נבלעים ונמתקים בשורשם:

ודבר זה שכתבתי מעליות המ' נרמז בזוהר תרומה תו רזא דשיר רזא דדוד מלכא דאיהו רזא לסלקא בשיר ונמצא שיעור הכתוב עד"ז שיר השירים שהיא המעולה שבשירים. והטעם הוא אשר לשלמה מפני שעלייתה היתה בסוד הבינה שהיא מלך שהשלום שלו: כי הטעם הוא שבבינה היא רחמים גמורים. אף שמסטרהא שהם הקצוות שלה שהם נה"י דינים מתערי' מהם הטעם הוא לגודל חבור' עם היסוד דאבא שהוא תכלי' הרחמי'. ותכף כשמתעוררי' בה הדינים נמתקים עם החסדים דיסוד אבא וזהו למלך שהיא הבינה כמבואר בסוד מלך העולם שהשלום שלו. שיסוד אבא תמיד בקביעות עמה והוא נתיב לא ידעו עיט ולא אתידע אם הוא לעילא בחכמה. או אם הוא לתתא בבינה לרוב דיבוקו עמה. וכשהגיעה המ' לגודל רחמי הבינה שהיא הבית א' ה' ראשונה דהוי"ה. אז אומרת שירה מעולה מכל השירים ג"כ כפי עלייתה כך אומרת השירה וז"ס אין אומרים שירה אלא על היין שהוא יין המשומר דבינה כשהיתה מגעת עד היין דבינה. כי גם היא היתה מקבלת משורשי החסדים מיסוד אבא בסוד ה' בחכמה יסד ארץ. והחסדים הם הכספים שאין להם שמירה אלא בקרקע שהיא מ':

וז"שה ותרב חכמת שלמה מחכמת וכו' כנרמז בתיקון י' כי מתחלה היה בדעת שלה שם ב"ן ושם קד"ם שהוא ריבוע ב"ן וזהו בנ"י קד"ם. משא"כ עתה שהיא מקבלת שמות ע"ב וס"ג ושם ס"ג עם ה"יא עולה חכ"מה וכן ע"ב עם הכולל וזהו ותרב חכמת שלמה שהוא שמות אלו דע"ב וס"ג מחכמת כל בנ"י קד"ם שהם שמות ב"ן וקד"ם שהם אחורים ודין:

וכל המוחין נקראים על שם החכמה כי היא שורש כולם וכולם מקבלים על ידה ולכן לא נזכר רק חכמת שלמה ועתה בבנין ב"ה כי אז היתה מגעת עד חכמת זעיר. וכל קודש הוא בחכמה ולפיכך היתה נקראת בית המקדש. והיה בה קודש הקדשים:

כי כל הקדשים שהם סוד כל החכמות כולם נכנסו בה בסוד כ"ג שהוא חסד העליון של אבא עילאה נכנס בה ביסודה שהוא ק"ק קודש שנכנס בו כל הקדשים כנרמז דבר זה באידרא זוטא ולפיכך כשהאירו בה החסדים הגדולים דאבא אז נאמר כל כלי ברזל לא נשמע וכו'. כי מלת ברזל מורה על אחורים ודין כי בר"זל ר"ת "בלהה "רחל "זלפה "לאה. ובסוד הנאמר בעו הנה ערשו ערש ברזל והם דינים כנרמז בפירושי זוהר בפ' חוקת משא"כ עתה היה מיתוק גדול בכל העולמות ובפרט כיון שהמ' נתגדלה בסוד מוחין דאבא וידוע מ"ש בשער טנ"תא כי המוחין דאבא שהוא חיה מאירים ג"כ באחוריים ואז נמתקו ג"כ האחוריים. ואז תבאנה שתים נשים זונות אל המלך שלמה שהם תרין מוחין דנוקבא דזעיר דקליפה דבריאה כי כל עולם הבריאה היתה אז בעולם האצילות כיון שהיה אז בחול דוגמא כמו בשבת של עתה לאחר הגלות. ומכ"ש שהאחוריים דעולם האצילות נמתקו ואז כל כלי ברזל שהוא אחוריים ודין. לא נשמע בסוד צווחה על היין שהדינים מוציאים קולי קולות והכל נמתק באור החכמה אשר קבלה מ' ממנו והיתה בעצמות הבינה ה' עילאה כמבואר כל זה בזוהר חדש דש"ה וז"ל בגין דכל רחימו דעלמא תתאה לאו איהו אלא לאתחברא בעלמא עילאה עלמא דאתי ועל דא כל תושבחן איתע' עלמ' תתאה לגבי עלמא עילא':

ובזה מובן מ"ש הזוהר בסמוך דף קמ"ד ע"א וכלא אתער לגבי מלכא דשלמא דיליה ובהאי אסתלק רעותא לעילא לעילא עד רז"א דא"ס ויובן במ"ש בזוהר ש"ה וז"ל שיר רזא דיחודא הכא שיר דא איהו ישראל. השירים ה' אלהינו ה' אחד וכולא חד ביחודא חד והכא יחודא דעלמין כולהו. ופי' הדבר כיון שמ' נתעלית ברזא דבינה סוד מקדש ראשון וזעיר עלה לאבא. כי שלמה הע"ה עייל חתן וכלה לחופה שלהם והיו מתייחדים במקום א"וא. וידוע בכתבי האר"י ז"ל כיון שאחד עולה כל הפרצופים עולים למעלה ממקומם ונמצא שכאשר ז"ון עלו למעלה ממקומם למקום א"וא ואז או"א ג"כ עלו למקום ח"וב דאריך ששם עיקר מקומם ונמצא כי כל העולמות נתקרבו אל הא"ס והיו אליו מרכבה שלימה. והנה ידוע שיסוד עולה למעלה בסוד ז' פעמים הכל דתפילת שבת. וסוד השיתין הם ביסוד שבו נפתח ברוחניותו מקורין עילאין. ובזה תבין ג"כ מ"ש בזוהר ש"ה בשעתא דאתפתח האי שית ר"ל יסוד. נפקין ברכאן לעלמין. אימתי אתפתחת כד אעדיעו מינה חד עקים דיתיב לרגלו ומן שית אתעביד שיר פי' מגודל העלייה שנתעלו העלמות בימי שלמה כי היסוד הקדוש יוצא ממנו צינור השמאלי וממנו משפיע לחיצונים וזהו חד עקים דיתיב לרגלוי. ומכונה היסוד לבחי' רגל בסוד דרוסת איש. וכמ"ש ואץ ברגלים חוטא זה הבועל וכו': כיד נאחזים בו החיצונים בסוד הערלה על הברית ויונקים מצינור השמאלי. משא"כ בזמן שנתעלו מהעולמות בימי שלמה ואז היה כמו סוד שבת שאין לחיצונים אחיזה בו:

הא לך ראיה שהיו אז ז"ון בתמידות פנים בפנים ואז אין יראה מהחיצונים ואז מן שית אתעביד שיר וס"א ירדה לנוקבא דתהומא רבא ואז גם הצינור השמאלי נמתק ועלה בסוד שיר שעולה תמיד למעלה כנ"זל וזהו ישראל עלה במחשבה כי שם אל מישראל אין צורך לרמוז אותו כי מכיון שהדין נימתק ועולה מכ"ש אל מישראל שהוא החסד פשיטא שעלה. ואין כסף נחשב בימי שלמה כי גם הגבורות שבצינור השמאלי היו מים מתוקים וצלולים ומן שית נטשה שיר וזה השיר הוא מישראל. הרי שנרמז ישראל שהוא ת"ת בשיר. גם המ' נרמזה במלת שיר. כי הדינים שבה שהם רמוזים בשמות אלהים במילוי יו"דין גי' ש' ואלהים בריבוע ר' והיו"ד רומז כי שם מ"ה בעשר אותיותיו המתיק אותם וז"ש הזוהר שיר רזא דיחודא. כי בשיר שהיא אומרת מתקרבת אל מקורה ומתייחדת עמו. השירים רומז על ה' אלהינו ה'. כי בתיבת השירים נרמזו אותיות מ"י וי"ש שהם חו"ב. גם השירים גימ' תק"סה ת"ק הוא בסוד ה' חסדים היוצאים מדעת דא"וא והם מתפשטים בזעיר כי זעיר עיקרו חסדים. וס"ה היא מלכות הרי בתיבת השירים נרמזו כל יחוד א"וא. וז"ון כי מכיון שז"ון היו במקום א"וא מה שהיו ה' אלהינו נעשה ה' אחד הכל ברזא חדא חו"ב ות"ת ומ'. וע"דז נוכל לפרש למלך שהשלום שלו בדרך עמוק יותר והוא כי מכיון שז"ון עלו למקום א"וא בהכרח שא"וא ג"כ עלו למעלה כנ"זל ועולים לחו"ב דאריך והוא המלך שהשלום שלו:

וצריך להציע לך הקדמה רבת התועלת הובאה בע"ח שער הולדת א"וא כי כל אצילות חו"ב דאצילות נעשה מח"וג דאריך והנ"הי שלהם נעשו ע"י כפיפת שני המזלות נוצר ונקה וע"י הכפיפה מתרבה הארתם עד שנעשו הנ"הי לא"וא עילאין. ובזעיר נתהוה היסוד שלו ממזל הי"ג שהוא ונקה סוד קונה הכל כי מן קונה שהוא אותיות ונקה נעשה הכל שהוא יסוד זעיר. הרי נתבאר שהיסודות וזעיר דאו"א שמהם בא קיום והעמדה לכל העולמות אינם בסוד עיקר כי אם בסוד תוספת הארה שבא להם מאריך. ובזה מיושב מ"ש בתיקונים שגם ה' עילאה אתתרכת מאתרהא ופסק הזיווג מא"וא:

האר"י זל"ה זיווג פנימיות שיוכל לפסוק בעת החורבן כמו שתירץ עם שהוא "הימ"מ קשה להבין טעם לזה כי הלא אין הפגם מגיע שם. אך בזה תבין כי כיון שהיסודות דא"וא באו בסוד תוספת אף שאין הפגם מגיע שם מ"מ יוכל להסתלק כשאין העולם כדאי לקבל הארתם. כמו ג' ראשונות דזעיר שאין פגם מגיע שם ומסתלק. כי כל מה שבא בסוד תוספת הוא מסתלק ואינו נשאר כי אם מה שצריך להכרח קיום העולמות. וגם פשיטא שמסתלק מזעיר סוד בחי' אב"ר ח"י לשרשו מזל הי"ג כיון שהוא בסוד תוספת משא"כ באריך שהיסוד שלו סוד צדיק כתמר יפרח דלא סליק דכר בלא נוקבא ושם הזיווג מניה וביה ואינו פוסק שהוא כנהר שאינו פוסק כי היסוד שלו הוא מעצמותו ואינו בסוד תוספ' רק מהארת עיקר פרצופו. וזהו מלך שהשלו' שלו שהשלום שהוא היסוד הוא שלו ואינו בסוד תוספת. ומכיון שעלו או"א עד מוחא סתימאה דאריך שהוא נקרא אין סוף כמ"ש בכתבי האר"י ז"ל עפ"י דברי הזוהר לכן אמר הזוהר דסליק רעותא עד א"ס ודוק עכ"ל. בית ראשון אחרא אתבני עמיה עיין מש"ל בפ' שמות דף ט' בשם הרב למה בית א' היא כנגד ה' ראשונה ותבין. ומ"ש דמנגנן לקב"ה. פי' ת"ת כמ"ש לקמן למלכא דשלמא וכו':