מקדש מלך על ספר הזהר א:תנו

דאתכוון בכל אינון רזא מהימנותא דכלילן באמת פירוש שחזקיה היה מכוין להמשיך המוחין דאו"א שנקרא רזי דמהימנותא לזעיר שנקרא אמת. והטוב בעיניך עשיתי דסמיך גאולה לתפלה. פי' גאולה היא מ' ותפלה הוא זעיר ופי' הכתוב והטוב שהיה מושך טוב שהוא היסוד למ' הנק' עיניך:

ואתכוון מתתא לעילא פי' שהעלה יעקב מ"ן ברחל וזהו ויברך את ועי"ז נזדווגו ז"ון ועלו בסוד מ"ן לאו"א וא"וא גם הם מזדווגים ואימא המשיכה מוחין לזעיר וז"ש כדין אמשיך מעילא לתתא ובספר חמדת ימים דף ק"ט בסוד המגילה כתב וז"ל ויושט המלך לאסתר ה"ס סמיכות גאולה לתפלה כי גאולה מוריד הארה מלמעלה ומעלה את התפלה סוד המ' באצילות כי על כן לא אמרו הסומך תפלה לגאולה כי כן ראוי שנסמוך ונעלה התפלה אל הגאולה:

אלא הכוונה היא שאנו מורידין הארת הגואל לתתא אל המ' וזהו סמיכות גאולה לתפלה ואח"כ עולה התפלה עם הגאולה עצמה ולא בסוד סמיכות לבד שהיא הארה לבד אלא עצמות גאולה וזה"ס ויושט וכו' עכ"ל. פרושי לא כתיב אלא פורשי גרסינן. כחיזו רביין. פירוש מט"ט וסנדל. והרמ"ז כתב וז"ל פורשים לא כתיב המבין החילוק שיש בין התואר לבינוני הוא יבין זה בעצם כי ההוא לא יאמר רק על מי שפועל באותו זמן המעשה ולשון לעז אז"יין. אבל התואר הוא שם הקנוי על עשיית המעשה שכיון שעשהו ישאר לו אותו התואר גם שעכשיו לא יעשהו כי קנה תואר זה מצד המעשה שעשה משא"כ כשהוא מתעסק בהווה שהרי עדין לא השלימו כדי שיקנהו תואר עושהו. ועד נאמן עושי מלאכה במים רבים המה ראו שנקראים עושי מלאכה ע"ש שכבר עשהו. המכוון מזה שהתואר יתואר על המלאכה שנעשית גם שכבר פסקה עשייתה ועושי מלאכה יתורגם לו"ס אזיינ"טיס וכן בכאן תאמר איספאנדידו"ס ור"ל שיש להם זה התואר מפני שעושים אותו לפעמים ודייק והיו. שאם הדבר כפשוטו:

הו"לל ועשית הכרובים פורשים שיעשם שיהיו תמיד כך אבל והיו הוא תולה הפועל בהם שיעשו אותו לזמנים:

ודע שאין הראיה מהפסוק שזכר ר' אלעזר שהרי בין במלכים בין בד"ה כתוב פורשים אבל ראייתו מפ' דתרומה והיו הכרובים פורשי:

והתחיל בפ' דפורשים דבתריה כתיב ויסוכו הכרובים להורות שהכרובים עשו הפועל מעצמם אח"כ:

וקבע פתיחתו על פ' דמלכים להקיש דבר לדבר כי אותם הכרובים דמלכים אינם אותם של הארון כדמוכח מהפ' וכן הסכימו כל המפ' ומאומרו ויסוכו הכרובים ולא אמר ויתן את הארון ובדיו תחת הכרובים משמע שהם התנועעו ממש כבדי הארון ויאריכו הבדים וכדרז"ל. וכשהם סוככים על הארון ועל בדיו היו ממלאים כל חלל הבית והיכן היו הן עומדים וכמ"ש בבתרא גופא היכא קיימא וכו' וז"ש כי הכרובים פורשים כנפים אל מקום הארון דוקא שכן עשאם שלמה. אלא שאחר כך הכרובים מעצמם ויסוכו על הארון וגם על בדיו. וכדי שלא תאמר שהבדים לא היו ארוכים בכל חלל הבית לכן אמר ויאריכו הבדים עד שהיו נראים מבחוץ כשני דדי אשה בולטים:

וכוונת שלמה בעשיית הכרובים בדביר יובן במ"ש האר"י ז"ל באוצ"ח שער ארון וכפורת שהארון הוא יסוד אבא וכפורת לבוש אימא החופף עליו אחרי יוצאו מיסודה ואיתא בל"ת בפרשת תרומה שמה שנמצא במקום א' שהכרובים הם או"א ובמקום אחר הם נ"ה ובמ"א הם זו"ן הכל אמת שהם נ"ה דא"וא שנכנסים בתוך ז"ון. וידוע שבזמן מר"עה לא היה תיקון לרחל והיה חבור ביעקב ודור דעה ששניהם מצד אבא והם פרצופי הארה ולא צריך לעשות להם פרצוף קיים אבל בב"ה שהוא בית עולמים אז קיימא סיהרא באשלמותא לכן עשה שלמה כרובים גדולים שהם כנגד פרצופי זו"ן שאז היו בקומתם ממש והיו מאירים בשוה מהארת נה"י דא"וא הנכנסת להם ולזה אמר בכרוב השני מדה אחת וקצבה א' לשני הכרובים כלומר ראה זה חדש שאור הלבנה כאור החמה ב' מלכים משתמשים כאחד ולכל א' מהם ב' כנפים כי היו חו"ג בכל א' ולכן כל כנף ה' אמות ונודע שא"וא הם י"ה ושניהם בסוד יו"ד ה"י דע"ב וס"ג יו"ד פ' ה"י גי' ב"פ כנף של כל אחד. והנה הכהנים שושביני עליון הביאו את הארון אל תחת כנפי הכרובים. ודוק שבכרובי מרע"ה כתיב סוככים על הכפורת שאז היה יסוד אימא יורד אל תוך זעיר. ויסוד אבא מלובש בכפורת. ובשל שלמה כתיב ויסוכו הכרובים על הארון כי אז היו נה"י דא"וא נכנסים בזו"ן בשוה וכמו שזעיר היה מאיר מהם כן רחל. וכן דייק הזוהר שכאן אמר וסמכו על ארונא. ובפ' אחר אמר וחפיין על כפורתא עכ"ל הרמ"ז. הגואל אותי דנטיל ברכאן מגוונין דלעילא גרסינן והם שש קצוות דזעיר: