מקדש מלך על ספר הזהר א:לט

נקודה קדמאה הוא אבא זכיכו ודקיקו ונקיו ג' לשונות נגד ג' כלים שיש לכל פרצוף פנימיים אמצעיים חיצוניים זכיכו נגד כלים הפנימיים שהם זכים. דקיקו נגד אמצעיים ונקיו נגד חיצוניים. שאעפ"י שיש יניקה לקליפה מכלים החיצונים הנה בכאן אין לה יניקה ח"ו וז"ש ונקיו דיליה. אי נמי נגד ג' פרצופין שתחתיה אימא וזעיר ומלכו':

ההוא היכלא אתפשט וכו' פי' אימא הוציאה חסד דזעיר וההוא פשיטו וכו' כתב הרב שאימא נתלבשה בחסד דזעיר ואח"כ הוציאה ה' קצוות האחרים כדי שיהיו כולם נוטים לצד החסד. וז"ש ההוא פשיטו איהו לבושא לההוא היכלא. דא לבושא לדא ודא לדא דא מוחא ודא קליפה ואע"ג וכו' גרסי' ופירושו כמ"ש הרב שחיצוניות פרצוף העליון נעשה פנימיות לפרצוף שתחתיו אזעירת נהורא ואתברון קליפין: מכאן נראה שע"י מיעוט הלבנה נתגלו הקליפות וכתירוץ ראשון שנז"ל דהא והא גרמו להם:

ה' אלהים אע"ג וכו' פי' שלא אמר הכתוב בהדיא שזו"ן נקראים ה' אלהים. אלא מדקאמר המאורו' הגדולים משמע שנקראו שמא שלים ה' אלהים:

בשמא דא כדא וכו' כתב הרב באוצ"ח כי שרש זו"ן מחו"ג דמוחא סתימאה ונודע כי השערות ממותרי מוחא נפקו וא"כ חו"ג דמוחא סתימאה פאה הימני' נעשית מהחסדים והשמאלית מהגבורות והם ב' שמות מצפ"ץ מצפ"ץ כי פאה גי' אלהים ולהיות שלא נתגלו הדינים באריך לכן אין לעשותם ב' אלהים. וגם לעשותם ב' הויו"ת אי אפשר כיון שפאה גי' אלהים לכן היו ב' שמות מצפ"ץ שהוא ממוצע כי אלהים דיודי"ן גי' מצפ"ץ והוי"ה בא"ת ב"ש מצפ"ץ וזו"ן יונקים משני הפאות דאריך זעיר מפאה ימנית ונוקביה מפאה שמאלית עכ"ל וז"ש הגדולים דאתבריאו בשמא דא כדא. ר"ל כיון שיוקנים משני פאות דאריך אזי נקראים בשם אחד זה כזה ששניהם מצפ"ץ ואינם זה הוי"ה וזה אלהים כי זהו בחינת מאור גדול ומאור קטן. אמנם שרש זו"ן בהיותם פה באלו הב' פאות הם שוים מאורות גדולים שניהם מצפ"ץ ואין ביניהם הפרש זולתי זעיר מימין ונוקביה שמאל כי נוקב' בשמאל אתקשרת:

שמהן עילאין י"ג מכילן דרחמי כתב הרב כי ב' הפאות שהם מצפ"ץ הם משפיעים בי"ג תיקוני דיקנא שהם י"ג מכילן דרחמי שהתחלתם מאל רחום וחנון. ולכן נזכרו ב' הויו"ת קודם אל רחום וכו' כי ב' ההויו"ת ההם הם שני שמות מצפ"ץ שהם ב' הויו"ת באת"בש ומשם נמשכו י"ג מכילן דרחמי שהם אל רחום וחנון וכו' כמבואר בדרוש א"א פרק י"ג ובזה מובן הכל:

הגדולים אילין אתרביאו פירוש שני שמות הם נגדלו' ונתוסף בהם אור גדול. בגין דאינון עילאין וכו'. פירוש לפי שהם מאריך:

כגוונא דא ב' המאורות וכו' הם זו"ן שיצאו מהם אלא דקשה דלעיל אמר ב' המאורות הגדולים הוי"ה אלהים הוי"ה בזעיר אלהים בנוקבא ולבסוף אמר הגדולים דאתרביאו בשמא דא כדא מצפ"ץ. משמע שאין נקראים גדולים אלא כשיונקים משני פאות אריך שאז נקראים שניהם מצפ"ץ ואפשר דמ"ש שמא שלים כחדא ה' אלהים קאי על מ"ש הפסוק את שני המאורות שאינם נקראים מאורות אלא כשהם שמא שלים ה' אלהים. ומ"ש הפסוק הגדולים היינו כששניהם נקראים בשם אחד מצפ"ץ. ולכך בסיפא אמר הגדולים דאתרביאו בשמא דא כדא:

ועי"ל דהא והא איתנהו כשנקראים בשמא שלים ה' אלהים דוגמ' או"א שנקרא ה' אלהים כנודע אז נקראים זו"ן שני המאורו' הגדולים. וכשיונקים גם כן משני פאות אריך שהם מצפ"ץ והם גם הם נקראים מצפ"ץ אז נקראי' ג"כ המאורו' הגדולי' וכוונת הזוהר שעל בחי' ה' אלהי' וכן על בחינת מצפ"ץ מצפ"ץ על שניהם נקראים המאורו' הגדולים:

ופשוט הוא שמ"ש הזוהר לבסוף את המאור הגדול הו"יה ואם המאור הקטן אלהים אינו אלהים דלעיל. דהא אלהים דהכא הוא בבריאה כשמתמעט' ויורדת לבריאה להיו' ראש לשועלים נקראת אלהים גימטריא הכ"סא שהיא הבריאה. ואינו אלהים דלעיל שהוא בגדולתה דוגמת אבא ואמא שנקרא ה' אלהים:

דא אכסיף וכו' חז"ל אמרו שהלבנה היא שקטרגה ואמרה א"א לב' מלכי' וכו' וכוונתה שתמלוך היא ותתמעט השמש. וחזר הדין ונתמעטה הלבנה. אבל השמש לא אמרה כלום. וכאן נראה ששניהם קטרגו זה על זה. ויובן במ"ש בפרדס בשער מיעוט הירח וז"ל בשיר השירים מהזוהר אמר ויברא אלהים את שני המאורו' הגדולים בקדמיתא תרין נהורין הוו דבוקין כחדא והוו בשיקולא חדא לאתקרי תרווייהו גדולים לאו דהות סיהרא בקדמיתא רב ועילאה אלא כל זמנא דסיהרא בשמשא ברזא חדא בגינה אתקריא' גדולה זנבא דאריה אריה. אמרה סיהר' קמי קב"ה א"א למלכא חד לאשתמש' בתרין כתרין כחדא אלא דא בלחודוי ודא בלחודוי אמר לה חמינ' לך דרעותא דילך למהוי ראש לשועלים זיל ואזעיר גרמך ודא הוא דאמרת סיתר' הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה. איכדין אפשר לאנהגא בתרין כתרין כחדא איכדין תנהיג בצהרים דהא סיהרא לית הוא כדאי לאנהרא. דמה נהורא אית לה בצהרים. שלמה אהיה כעוטיה איכדין אהא מתעטפא בצהרים כד נהירו ותוקפא דשמשא ליהוי אזיל ואתתקף. הא אנא מתעטפא בכסופא קמיה ולא איכול לשמשא קמך:

א"ל קב"ה זילי ואזעירי גרמך ותהוי רישא לשועלים עכ"ל ובזה יובן הלשון שסברת רשב"י ע"ה שקטרוג הלבנה הוא מפני שא"א שישתמשו שמש וירח בכתר אחד ביחד שאין ללבנ' אור בפני השמש דשרגא בטיהרא מאי מהני וזה שאמר לא אתיישיב סיהרא לגבי שמשא דא אכסיף מקמי דא פירש הלבנה אכסיף מקמי השמש:

סיהרא אמרה איכה תרעה פי' איכה תרעה כלתך לפכי השמש: אי נמי איכה תרעה אומרת לא"ס ב"ה איכה תרעה אתה בשני כתרי' כא' כיון שהלבנה אין לה הארה לפני השמש:

שמשא אמרה איכה תרביץ שרגא וכו' פי' השמש אומר שטענה זו של הלבנה אמיתית כיון שהי' שרגא זעיר' איכדין נהיר בצהרים שבודאי הלבנה אין לה הארה בפני השמש. ולכך א"ל הקב"ה זילי ואזעירי גרמיך. ואעפ"י דלעיל אמרנו הגדולים דאתבריאו בשמא דא כדא מצפ"ץ משמע שתחלה היו שקולים כאחד וקרויים בשם אחד מצפ"ץ. אפ"ה כיון שהזעיר יונק מפאה ימנית והנוקבא מפאה שמאלית והשמאל אינו כלום לפני הימין. לכך אמרה שרגא בטיהרא וכו'. רקיע השמים חי העולמים דכתיב ויתן אותם אלהים ברקיע השמים להאיר על הארץ דא מלכותא דדוד גרסי' כבזוהר מדוייק. ופירש דכולהו תליין ממשלת היום וממשלת הלילה והככבים הנזכר בפסו' כולם חיותם תלויה ביסוד וזהו ויתן אותם אלהים ברקיע השמים ופי' להאיר על הארץ: רקיע הנזכר שהוא יסוד דזעיר מאיר לארץ שהיא מ':

אתתקן ביומא דא רגלא וכו' פי' כי ג' ימים הראשונים הם חג"ת ויום ד' היא מ' רגל ד' של הכסא. אתתקנו אתוון פי' ד' אותיות הוי"ה. כי יה"ו הם זעיר וה' אחרונה מלכות: דאתתקן דיוקנא דאדם: פי' אע"פי שאמרנו שיום ד' רומז למ' עכ"ז רביעי חמישי וששי הם נה"י ג"כ ולכ' ביום ששי שנשלם פרצוף זעיר אזי נשלמה המ' וז"ש ועכ"ד עד יום ששי דאתתקן דיוקנא דאדם שהוא זעיר. לא אתיישב בדוכתיה. פי' המ' לא נתיישבה עם זעיר. כרסייא עי לאה פירוש. זעיר. תתאה מלכות: