מקדש מלך על ספר הזהר א:שסא

ר' אלעזר אמר וכו' ס"ל כתירוץ ר' חייא כי פועל אדם ובגין לאעברא מניה ההוא זוהמא דקבילת בהאי עלמא דהיינו מה שעשה בגלגול ראשון ולכך נתייסר אפי' יהיה צדיק בן צדיק:

ר"ש פתח ס"ל כספרי קדמאי ולפי שספרי קדמאי ור"ח ור' אלעזר לא תירצו קושיא קמייתא דהא חמינן דשכינתא לא שרייא באתר עציבו וכו' לכך בא ר"ש ותירצה בסוף דבריו שאמר ואע"ג דנשמתין בעציבו ולא בחדוון רזא דמלה שריין כגוונא דלעילא וכו':

כולהו קיימין לגו בקורטא דלגו פסיטו קורטא פי' בתוך פנימיות יסוד ועטרת יסוד דמ' שנקרא ציון וירושלי' ולכך כפל לשונו בקורטא דלגו פסיטו קורטא.

כגוונא דלעיל' גופא אתפגים פי' כשם שלמעלה אין יניקה לסטרא אחרא רק מהכלים ולא מנשמת הפרצופים כך למטה גופא אתפגים ולא נשמתא:

ודא כגוונא דדא גרסינן

אהבה זוטא מלכות

מאהבה רבא זעיר שבניינו מהחסדים שנקרא אהבה

ובתוקפא דנהורין עילאין פי' בכח הארת מוחין שבזעיר:

והרמ"ז כתב וז"ל כד ברא קב"ה וכו' הוא ראשית הבריאה שהיתה בגבורות שבהם ניתנה מדה לעולמות ועל דא אתקיים באותה מדה שניתנה לו:

בר דקב"ה בגין וכו' איתא בדברי הרב ז"ל שבתחילת הויית העולם כשהיו שולטות הגבורות דהיינו בעולם התהו היתה בחינת יראה בין העלולים דהיינו ירא התחתון להדבק בעליון וזוהי יראת הרוממות. וכן ירא העליון להתיחיד עם התחתון וזוהי יראת העונש ועל סוד זה תמצא בפקודין דפ' בראשית מקדים מצות יראה לשל אהבה: אבל אח"כ הופיעה הארה באור החסדים ונעשו הפרצופין ולבושין דיקר לכסות האור ונתקנו העולמות ואלמלא התיקון היו העולמות נאבדין לגמרי כמרז"ל בונה עולמות ומחריבן. עכ"ל הרב זל"הה:

ואינון רחמי מעכבי לדינא זהו ביסום הגבורות שנעשה בכח התורה ומע"ט והאור הפנימי מבסם את הכלים והחיצונית שלא ישתרבבו ק"ך צירופי אלהי"ם בכח דין חזק עד למטה כי בזה יתחזק כח אלהים אחרים ויחרב העולם ב"מ:

ואי תימא וכו': פי' אם תאמר שעוד הדין החזק נוהג שהרי מצינו צדיק ורע לו והצדיקים מעונים ביסורין:

הא אתמר פירוש אדרבה זהו פעולת החסד שעל כן נקראים יסורין של אהבה והענין שידוע שהחומר הוא מהחצונית ומבחי' הכלים שכולם דין ובפרט כלים דב"ן דעשייה וכ"ש הגוף שהוא בתחתית העשייה ולכן הם מונעים את הנשמה שלא תוכל להדבק בפנימיות. ולכן כמו שהגבורות הקדושות מכניעות את הקליפות כך מכניעות את החומר: ועוד דקים לן שאחת מסגולת הדין היא להעלות התחתון לעליון ואז ודאי שמשתנה מדת התחתון להיות יותר רוחניות כדי שתוכל לעלות. כמו כן בסגולת היסורין שמכניעין החומר העכור ומשתנה עכירותו לגשם יותר דק וכמ"ש במרע"ה שהוצרך לק"ך תעניות להתעלות עד פנימיות בינה דבריאה שלמטה ממנה מתחילים ק"ך צירופי אלהי"ם דהיינו מזעיר דבריאה ולמטה כמ"ש באוצ"ח בדרוש השמות ונמצא תועלת יסורי הצדיק לזיכוך החומר כדי שלא ימנע הנשמה לקבל אור העליון בלי מסך העכירות גשמי וז"ש דהא קב"ה רחים עליה וכו' כדי שיהיה מוכן להתקרב ליוצרו משבר כחות הגוף כדי שתשלוט הנשמה ותוכן לקבל אור עליון המושפע אליה:

מתבר גופא ששני סגולות לדין א' הפרשת סיגים ב' התעלות הרוחני להדביקו בשורשו וכנגד זו אמר וכדין אתקריב שמתעל' למעלה ונדבק בעליונים והרי זה ממש כמו שאנו מכוונים בק"ש שבמלת שמע נמשיך אור עליון ובכחו נתעלה באחד ונעשה הייחוד וכל זה הוא בהיכל אהבה שבו נמסרת נפשנו על ק"ה ובזה נכנע כח החומר והוו להו יסורין של אהבה:

גופא חלשא ונפשא תקיפא שכל עוד שיחלש הגוף כך תחזק הנפש נפשא דייקא שהוא הסמוכה לגוף יתחזק כחה לסבול היסורין שלא יבעט כמרז"ל אם תשים אשם נפשו וכו':

כמה דאמרי חברייא רומז הסוד הנודע שגוף צדיק זה יהיה כגופות המלכים הראשונים שבשעת מיתתם נזדככו וזכו לאור הפנימיות. וכך הצדיק בעל יסורין יזכה למדריגת עוה"ב מיתוק הגבורות דב"ן שהוא יהיה אז השולט כנודע ליודעים:

שנאיה דקב"ה כי הרשע כשעושה איזה מ"ט פוגם בשפע החדש המושפע בסגולת אותה המצוה שנבלע באיברי קליפת נוגה וע"ד שכתב הרב ז"ל על בעל העבירות שלא עשה תשובה ועושה איזה מצוה:

אי חדוה לית ביה וכו' כלומר אפי' יהיה איש צדיק וכדמייתי ליה מאלישע ויעקב והשמחה ה"ס גבורות מתוקות יין המשמח שמעלה הנשמה למעלה לקשרה במקורה. אבל העצבון הוא יין המשכר. ומקשה כיון שאין השכינה שורה שם איך יקראו יסורין של אהבה. ועוד דהא חמינן וכו' ולמה לא ישוה ה' את המדות בכל הצדיקים: ומתרץ שיש יסורין הנמשכים בהשגחת ה' ובחפצו ולא זו בלבד אלא שתלויים ברצון הצדיק עצמו וכדאמרינן חביבין עליך יסורין ואמר לא הן ולא שכרם ויש שאומר בואו אחי ורעי לקבולנהו בשמחה וכמ"ש בירושלמי שרע"ק שחק ושמח כשהיו סורקים את בשרו שאין העצבון שולט באלו שעושים מאהבה ושמחים ביסורין ושכינה שורה עליהם. אמנם יש אחרים ביסורי יגון ואנחה ואינם באים להם בשליחות מיד ה' רק נכללים ביש נספה בלא משפט ומ"מ אין לבטל בזה עין ההשגחה כי ע"כ הקדים כי פועל אדם ישלם לו וזה שאם יש איזה עון ביד האדם הוא מעורר כח תאותו לבא על אשתו בימי הרעה ויולד בן המוכן למועדי רגל. ומפרש הדבר בפרטות חד דאיהו תרין ר"ל חד הוא מ"ש זמנין דסיהרא קיימא בפגימו. ותרין הוא הנמשך מהולדת הבנים באותו זמן. עכ"ל הרמ"ז זלה"ה.