מקדש מלך, פירוש הרמ"ז על ספר הזהר ג:ח

דהא בחד ארץ סגי ולמה כפל בארצנו ובכינוי:

אינון נטיען וכו' הם סוד נה"י דזעיר שנעקרו ממקומם ונשתלו במקום חג"ת ואח"כ פרחו משם במימי החסדים והנצו נה"י החדשים ונקראים ניצנים שהם פרחי האילנות העליונים חג"ת. דהיינו נה"י שנתעלו לחג"ת ומהם הנצו נה"י:

נראו בארץ ששם החסדים המגולים במוחי מלכות ועל זה אנו אומרים גומל חסדים מלשון ויגמול שקדים והוא הוא ענין אלו הניצנים שבהם מתפשטים החסדים וגם שם מאיר אור יסוד אבא כנודע ועל ב' אורות אלו של החסדים דאבא נדרש יפה אל ה' ויאר לנו. ששם אל ה' הוא בחכמת זעיר כנז' בס"הכ בכוונת האל הגדול וגם הוא בזעיר שסודו יצירה כידוע:

אל הוי"ה במילוי יו"דין גי' נר"או:

ואמרו ארץ קדישא הוא בסוד אור אבא וארץ עילאה בסוד חב"ד שלה שהם עליונות שלה: א"נ לאפוקי ארצנו הנז' אח"כ שהיא ארץ ישראל למטה ולכן אמר עילאה על מלכות הקדושה ארץ ודאי שכן היא מקום רגלי זעיר כמש"ה הדום רג"לי ובגי' נצ"ח הו"ד יס"וד ולכן ארץ גי' ג"פ מ"ה ב"ן שהם נה"י דידיה מאירים בחב"ד דידה. והנה גדלות זה היה בזמן יציאת מצרים כמ"ש התרגום וגם שם אמר שהניצנים הם משה ואהרן וידוע שהם בנ"ה. עת הזמיר איתא בפ' פקודי דף ר"מ ע"ב שס"מ היה מעכב הקמת המשכן ומשה הכניעו והבריחו לנוקבא דתהומא רבא והוא הוא הטעם למש"רזל שלא היו ישראל יכולים להקים את המשכן והוכרחו להביאו למשה להקימו והענין כמ"ש שס"מ היה מתעצם לעכב. ורק משה היה בו כח להשפילו ולכן אז תקן י"א מזמורים לזמר בהם כח אחד עשר כוחות הקליפה שמשם הוא סמ"אל גי' יו"ד אל"ף. והרי זמן ההצלחה השנית שירדה שכינה לשכון בישראל אבל היה בבחי' לאה דור המדבר בסוד "למשה "איש "האלהים וכן "להקים "את "המשכן ר"ת לא"ה. אך אח"כ בא זמן ההצלחה הגדולה שהיא בבחינת רחל שסודה בא"י:

דא ארץ דלתתא שירשו אותה ע"י יהושע שסודו פני לבנה ושם נקבעה דידת השכינה לעולמים וזכו ישראל למעלה העליונה דלבנה באשלמותה שאז נאמר ותרב חכמת שלמה שגדלה עד למעלה והאירו אורות חכמה דהיינו חסדים שלה שהם ד' שמות אהו"ה עד"ז אל"ף ה"י וי"ו ה"י קס"ג אל"ף ה"י וא"ו ה"י קנ"ד. אל"ף ה"א וא"ו ה"א קל"ו אל"ף ה"ה ו"ו ה"ה קמ"ג וג' הראשונים הם ע"ד עס"מ והאחרון הו' בן ט' אותיו' כשם של ב"ן וארבעתם הם בסוד חו"ב חו"ג של מוח החסד דאבא ועולים תור והוא יסוד אבא שהוא התייר הגדול המבריח בכל זעיר בגודלו והוא נזדווג עמה בבה"מק ולפי מה שנל"עד דמילוי אל"פין הוא העיקר שהו' חסד והוא אור השמשיי המושפע. כי של חו"ב הם נעלמים ושם זה דאל"פין עולה קו"ל וזהו וקול התור נשמע. ואומרו אתעטר בעטרוי הם תרין עטרין חדא ליה וחדא לכלה:

בספרא דאגדתא וכו' מובן במ"ש הרב שקריאת התורה שבכתב הוא בעשייה ומשנה ביצירה ותלמוד או מדרש בבריאה. וקבלה באצילות. ולפ"ז ג' מדריגות הן בעולמות הזכרים והיינו תור. אבל שבכתב הוא בעשייה שהיא נקבה. ולפ"ז וקול התור שהוא אור אצילות בריאה יצירה יה"ו שבשם. נשמע בארצנו היא עשייה ה' אחרונה. וא"כ יהיה וקול התור נמשך אחר עת הזמיר הגיע שהוא יום הקמת המשכן כנז' ואז קול התור שהם ג' עולמות עליונים נשמע בארצנו הוא כללות עולם זה התחתון לאפוקי נראו בארץ שהיא העליונה:

כד"א ויקרא ירצה ששמע קול העליון שקראו:

דא שלימו ודא וכו' ר"ל שכשנאמר ויקרא בשלימות כל המלה אז הוא ענין שלימות גדול אבל דא לאו הכי פי' ויקרא של פסוק זה אינו כן שהרי הא"לף זעירא מורה חסרון. וכל זה הוא מספרא דאגדתא אבל אר"ש ואנא אוקימנא וכו'. פי' אני פירשתיו כמ"ש שהוא על זמן שלמה וכן הוא שבזה מדוייק אומרו בארצנו. ועוד שכיון שאמר עת הזמיר הגיע על הקמת המשכן לא היה צריך לפרש ענין ויקרא שכבר נכללת בכללות עת הזמיר הגיע. ולר"ש א"ש שתחילה אמר הניצנים על גילוי שכינה במצרים שאותו הלילה היה הגדלות הגדול כמ"ש הרב ואח"כ מדבר בשני זמנים אחרים שירדה שכינה לדור עם ישראל. הראשונה במשכן והאחרונה במקדש:

כד נחתת שכינתא וכו' מובן במ"ש בפ' נשא דף קמ"ח ע"א וז"ל וביומא דנחתא שכינתא ההוא יומא דמתנסבא במשה נחתת הה"ד כלת משה כלת משה ממש. ומזה נשכיל שאז נתייחד משה יחוד פנימי וקבוע תדיר עם השכינה ובסגולת ייחודיו העצומים הורידה למשכן: חסר ו' עיין מ"ש בפ' חקת בדף קפ"ג ע"ב ובפנחס דף רנ"ד ע"א. וכלת משה זו סוד דור המדבר שהי' למטה מז' מדות דזעיר כנודע וזהו רמז חסרון ו' כלת משה ודאי שכן מקורה מיסוד אבא וגם התפשטותה מת"ת דזעיר ולמטה מאור יסוד אבא דמתמן משה:

אבל רזא דמלה מ"ש שכלת משה היא דור המדבר היינו בבחי' כללות ישראל שבאותו הדור שהיו מושרשים בה אמנם לגבי משה דהיינו שורשו בבחי' עצמו: דא כנסת ישראל ה"ס שכינה הפנימיות שבתוך זעיר שיוצאת בתוכייותו מיסוד ישראל סבא ומכונסת בתוך פרצוף זעיר הנק' ישראל וגם שיעקב זכה לה כשנקרא ישראל. וכולא חד מלה ר"ל שהיא וגם דור המדבר הן דבר אחד שכן דור המדבר החיצונית מושפעת מכנסת ישראל הפנימית: ולמלכ' עילאה איתמר הוא יסוד אבא בבחי' שונות דהיינו הנגלה והנסתר דקי"ל משה משה לא פסיק טעמא והבין: ההיא דביתא ה"ס דור המדבר שהיתה שוכנת על המשכן: ההיא כלה היא הפנימית שכל הבית התחתון ועליון שלה הוא ההוא דאיקרי קול הוא הפנימיות ששם מקורו של משה וינעם משאר"זל מדבר אליו שהיה ה' מדבר בינו לבין עצמו וזהו וידבר ה' אליו פי' אל עצמו: קב"ה אשתכח עמהון וקב"ה וכו' הכפל רומז לשני עניינים א' הוא שב' אורות עם ישראל אור מקיף ואור פנימי. והענין השני הוא אור החצונייות להגין מן האומות ואור הפנימיות ביניהם של ישראל ומתפאר ומתגדל ביניהם שבכחם הוא מתפשט בענפיו ומתפאר בפארותיו שהוא ענין גדלותו:

ולא עוד אלא וכו' ירצה שלא לבד מתקן העליונים למעלה אלא שממשיך המהימנותא שהוא אור האצילות בארץ הלזו וכמ"ש במצרים אני הוא ולא אחר:

וישראל שלימו וכו' חזר והזכיר שם ישראל לרמוז לסוד המופלא הנרמז בשם ישראל והוא שעיקר האור העליון הוא של קו האמצעי שהוא אור עצמי וה"ס החו"ג. ועוד ירצה שידוע ששם הוי"ה מתפשט בכל האצילות י' וקוצו כ"ח. ה' בינה. ו"ה ז"ון ור"ת כל הספירות כח"ב גג"ת נהי"ם גי' ישר"אל וז"ס שלימו דשמא קדישא אינון. והענין שהם מושרשים בכל המדות ולכן אמר וכד ישראל אישתלימו וכו' ידוע ששלימות התורה והמצות הוא בג' עניינים מעשה דיבור וכונה. הלא המעשה והדיבור הם כנגד נפש רוח ו"ה שבשם. והכוונה היא בשני בחי' כונה פשטיית וכונה ע"ד הסוד והם בסוד י"ה וז"ש שכשישראל משתלמים במעשיהם שהם ד' עניינים שזכרנו אז כביכול משתלם השם הקדוש לתתא בעובדייהו. ר"ל שהבחינה היותר תחתונה היא של המעשה לבדו וכאשר זו אינה שלימה שהוא הקצה האחרון מהפחיתות שבזה מגורשים מא"י מאת פני ה' ומתחייבים גלות:

שמא קדישא לא שלים דוק שלמעלה אמר אישתלים וכאן אמר שלים. והענין שיש ב' בחי' באור השפע א' מה שנעשה על ידינו ע"י התעלות מ"ן. והב' מה שבא מעצמו לקיום העולם והוא מחצוניות כי הא' הוא מהפנימיות וה"ס שם הוי"ה כנודע: וכאשר הוא מאיר ומשפיע כ"ש שמושלם החצוניות ולא יתכן לומר אישתלים שהו' פועל נכון ושם מלא הוי"ה אל"הים ועיין בדרוש קן צפור:

דא סליק ודא נחית וכו' ישראל דלעילא ה"ס י"ס בפנימיות זעיר ונקרא דלעילא לגבי ישראל נער וסליק לעילא שמתעלם בתוך הדעת וכמו שהיה בגלות מצרים:

כ"י נחתא לתתא כלת משה שהיא שושנה הפנימית יורדת למקום החיצונה והחיצונה אל תחת היסוד וכמ"ש בזוהר הרקיע בפ' בראשית דף א':