מקדש מלך, פירוש הרמ"ז על ספר הזהר ג:ו

לאו רישיה קושיותיו הן ב' שהן ד' א' שהתחיל לדבר עם כלתו בראש הפסוק. וסיים בדברו לאחרים וזהו לאו רישיה סיפיה. ב' שבסוף מזמין ריעים ודודים לאכול ואת הכלה לא יזמין וזהו ולאו סיפיה רישיה. שענין ההזמנה שהוא בסוף לא ישנו בראש. ועוד יש ב' קושיות אחרות מן האמצע אל הסוף וז"ש כתיב אכלתי וכו' כלומר הבט לסדר הפסוק שאומר אכלתי ולבסוף אכלו שהוא קשה כי מאן דמזמין וכו'. פי' דרך ארץ לזמן אורחים קודם האכילה: והשנית שאם אחר שאכל הכל איך יזמין לאחרים כי מה נשאר להם לאכול:

אלא זכאין ישראל וכו' הרי זו הצעה כוללת לסוד הקרבנות שתכלית כוונתם להעלות ניצוצי טהרה המתבררים מפנימיות הטוב שבקליפות נוגה ועולים בסוד מ"ן וזהו אומרו בעא לון שה"ס הבירור המתברר מסיגי הטומאה ומתעלה לקדושה ממעלה למעלה ומתעוררים האורות העליונים להשפיע למטה. וז"ש ואיתרעי בהון. פי' שממשיך שפע הרצון העליון ששם מקור השפע וזה דוקא בישראל אבל לא שאר או"ה שנשמת ישראל מהפנימיות ויש לה כח לעורר ולקבל אור הקודש. משא"כ שאר הגויים שנפשותם מהחיצוניות:

ומדאיתרעי בהון וכו' ירצה כיון שהוא יתב' משפיע בהם שפע רצונו לכן משתדל שלא ידבקו בהם החיצוני' ולא יקבלו חלילה מאור המושפע על ישראל. וזה נעשה ע"י הקרבנות וכוונתם. שמקשרי' העולמות והתחתון מתעלה לעליון והעליון לעליון ממנו עד א"ס כנודע. ואחר שהציע ענין זה הכולל נמשך לפרטו בפרטות. ואמר ת"ח בתר דאיתעביד וכו' אית' בזוהר הרקיע בפ' כי תשא שהמשכן סודו בבריאה והענין שקודם לכן היה השפע בא ע"י התלבשות בריאה ביצירה. אבל כשנעשה המשכן בעו"הז שה"ס ה' אחרונה שבשם אז ניתקן עולם הבריאה ה' ראשונה וכדי להרבות האור והקדושה האיר אור הבריאה על המשכן התחתון שלא ע"י אמצעות היצירה וז"ש אתתקם אחרא לעילא עמיה דייקא עמיה שר"ל שאור המאיר במשכן היה של המשכן העליון והוא ע"ד מה שאנו מכווני' במ"ש במלת כוננהו כונן הו' שהה' היא למעלה מהו' וידוע שאז תקן משה מזמור ויהי נועם הנק' שיר של פגעים שהרי בהמשך אור הבריאה על האדם כל החיצונים נכנעים דיש בה רוב טוב על הרע. כי בפסוק ויהי נועם יש ה' פ' נ"ו שהוא סנ"דל וסמיך ליה יושב בסתר גי' אכת"ריאל שהוא בבריאה וידוע שבבריאה מאיר אל שד"י ובעשייה אל אד"ני. ואם תחבר אל שד"י אל שם אד"ני יעלו משכן לרמוז להתחברות שני העולמות יחדיו ועליהם נאמר הוקם המשכן סתם ואחר כך ויקם משה את המשכן שהוא התחתון ומינה דמה שאמר הוקם המשכן סתם מיירי בעליון וזו היתה שמחתו יתב' התקשרות העולמות ועילויו של העולם התחתון שבו עמו ישראל אשר נשמתם חוצבה מכסא הכבוד הוא עולם הבריאה ועל כן גדל האור מאוד עד שנאמר ולא יכול משה וכו' כי היה מופלא אור המקיף הוא ענן ואש ששניהם משם יי"אי כנז"ל ועוד וכבוד ה' מלא וכו' הוא יתר אותיות שם ס"ג ו"ד ה' ו"ו ה' ובסוד כבוד אל והוא אור מקיף ואור פנימי דבריאה שהאיר בעשייה. ונל"עד מש"ה ולא יכול משה אינו מקוצר רוחניות וקדושה של מר"עה אלא ע"ד לא תוכל לאכול וכו'. כמ"ש בדף שאחר זה לא איתחזי למיעל אלא ברשותא. והשתא א"ש מה שהיה קשה שהרי למוד היה משה לבוא אל תוך הענן וכל ק"ך יום ישב שם אפי' אחר מעשה העגל. וא"כ מאין בא לו חוסר כח. אלא שפירש עצמו מענוה:

חנוכא דביתא במאי ירצה שבנין המשכן ודסמיך עליה הוא בבחי' תיקון העולמות אבל התכלית בכוונה הוא תיקון הפנימיות כמעשה הקרבנות ובכוונתם. והוא ע"ד אכילת האדם שמתקן הניצוצות שבתוך המאכל כנודע. וכן נק' הקרבן קרבני לחמי ועליו רומז פסוק באתי לגני שאף לפי הפשט מדבר בקרבנות וכמ"ש רש"י והתרגום בשיר השירים וכן במדרש חזית שאמרו באתי לגני לגינוני:

אבל באתי לגני וכו' כללות הענין שידוע שבהתעלות ניצוצי אור מלמטה בסוד מ"ן אז מתעלים ז"ון למעלה לא"וא אך זהו כאשר תהיה הכוונה לתיקון ז"ון אז יעלו שניהם מ"ן. אבל כשהוא לתיקון מ' לבדה אז לא יעלה מ"ן אלא זעיר לבדו ועי"כ מזדווגי' א"וא ומתקנים את המ' שתהא שוה לו ובזה תחזור פנים בפני' כמ"ש בס"הכ בכוונת ר"ה עוד שם בכוונת ק"ש שהעלאת מ"ן דאימא הוא בסוד ס"ל ושל מ' בשם ב"ן ומעתה נבאר המאמר שתחלה אמר הא אוקמוה האי קרא וק' דמעיקרא הרבה להקשות דלאו רישיה סיפיה ועכשו אמר הא אוקמוה אלא אין כוונתו עתה ליישב הקושיות הנז"ל. אלא ר"ל מה הם אלו הו' דברים מורי ובשמי וכו' וע"ז אמר הא אוקמוה כלו' ענין גופו של פסוק זה והוא על ו"ק וכנז' בר"מ בשני דרכים. ואח"כ אמר אבל באתי וכו'. פי' מה שאני מחדש שזעיר אומר למ' אני באתי לגני לצורכך ולכן באתי לבדי אל גן עדן דלעילא. פי' נתעליתי לאימא עילאה שה"ס גן עדן של מעלה: ר"ל למעלה מג"ע עליון שהוא תבונה. ולהיות מ"ן דידה שם ס"ג לכן גנ"י גי' ס"ג ודוק גני שלי בסוד בינה ב"ן י"ה כי תבונה היא של שניהם בן ובת ו"ה. ואז נתקנת להיות שוה לי וזהו אחותי. ואח"כ באת לצד פנים והיית כלה. ולעומת כן אמר דא כ"י שה"ס רחל וישראל בכל קומתם והנה היא שם ב"ן אבל בהזדווגה לבעלה מאיר אל"ף בו"ו שלה והוא נ"ג ולכן ר"ת באתי לגני אחותי כלה גי' ג"ן ולהיותם בי"ס שלימות י"פ ג"ן גי' כנ"סת. וכן גני ר"ל גן י'. ישראל גי' כח"ב גג"ת נ"הים הרי שמלת כנסת רומז עשרה אורותיה שמכנסת לתוך עשרה ספירותיה שהן סוד ישראל שהיא שוה אליו שנתחברו א"וא ויש"ס ותבונה יחד. וכן ישראל ויעקב בלאה ורחל וזהו בכולא זווג כולל בשלימו ואמר עוד אזדווגו זווגין בההוא גן עדן. ירצה שנתעלו ז"ון למקום א"וא ושם נזדווגו וזה היה השינוי המופלא של אותו ר"ח. שהרי בסתם ראשי חדשים הוא זווג יעקב ורחל בכל קומת זעיר. ואותו היום היה של ישראל ורחל למעלה במקום א"וא דוגמת זווג של מוסף שבת. ולהיותו זווג נעלם לכן לא קראה אחותי כלתי אלא כלה סתם להיותה במקום הנעלם סוד י"ה. ובהיות אורותיה מילואים וריבועים הלא יו"ד יו"ד ה"י גי' כל"ה. ואמר סיבת זווג זה היא מפני דאיתברכו:

כולהו משקיו דנחלא הם מימי החסדים היוצאים מיסוד אימא שה"ס נחל שבג"ע וממנו ישבעו עצי ה' שהם ו"ק שלו והוסיף עוד ואתקשרו וכו' ירצה שדרך החסדים להיות חלק סתומים וחלק מגולים ואז נחלקים גג"ת מנ"הי אבל בגדלותו של זעיר שמתעלה יסוד אימא. אז כל הו' חסדים מגולים ומחוברים יחד. ואל זה רצה באומרו אריתי מורי וכו' שהוא ממש ייחוד הקצוות. ואמר כולהון אישתקיין. והוסיף ואתרוו ממבועא. והענין ממה שנודע מגדלות החסדים שנוסף בהם כח להתרבות ולעלות לראש זעיר. וכח זה בא להם מהחסדים המקוריים. שהרי המתפשטים בקצוות זעיר הם ענפים. אבל למעלת הגדלות צריכים להוסיף כח ממבועא דייקא. ואל תתמה על אומרו כולהון דמשמע הו"ק הנז'. שהרי בגדלות זעיר חג"ת נעשו חב"ד ונה"י נתעלו לח"גת. אכלו ריעים וכו' ה"ס היכלות של הבריאה דא"וא שהם ריעים שאין פגם מפסיק ביניהם. דודים הם היכלות ז"ון וכולהו ענפין בחי' המסתעפים כמו בחינות שלמטה מהם:

כד אלין איתברכו וכו' ובזה מתורצת קושית מאן דמזמין אחרא שהרי הנאת התחתונים תלויה בחיבור ז"ון ולכן לא שייך להזמין כלתו שהרי כל טובתם הוא היותה אחותו כלה. פירוש אחותו שוה לו כלה שמזדוג עמה: