מקדש מלך, פירוש הרמ"ז על ספר הזהר ג:נו

אמאי הכי מלבד מה שהוקשה לו ביתור המאמרות גם ליצחק היה די שיאמר ויאמר יצחק אל אביו הנה האש והעצים וכו' ואביו ישיב לו אלהים יראה לו. עוד הוקשה לו למה ליה למימר אל אברהם אביו. ומה ר"ל הנני בני. ותירץ אלא ג' למעשה בראשית וכו' לפי' המפורש למטה. אלה הג' הם סוד גג"ת ג' ימי בראשית. והד' הוא במ' באחורי זעיר וכנזכר בזוהר הרקיע דף ד' וז"ל. מארת חסר כתיב הכוונה תגבורת הקליפה כי אור העליון רחק ממדה אחרונה ואע"פי שגם ביום ג' יש מאמר תדשא הארץ הדומה למ'. שם הוא בסוד שרשה שבתוך ת"ת. ולכן לא הזכירו בכאן. אבל מאמר דמאר"ת הוא יום ד' דהיינו כשהיא כבר מתהוה ונתונה באחוריי' ושם יש כח לדינין ולכך אמר הנני דחיקא הוא הד"גש המורה דחוק והוא מפני שיציאת ראש מ' היא במקום גילוי החסדים שסודם באברהם אלא שרואה עצמו בדוחק שאין לו כח להאיר במ' כשהיא באחוריי' ואע"ג שבימי בראשית הוא מאמר ד' וכאן בא שלישי י"ל שהוא ע"ד במה שמקדימים למוקדם מה שצריך להיות מאוחר כמו וכל הארץ באו מצרימה לשבור אל יוסף ודרך זה נקרא בלעז פארינ'טיסיס אך מ"מ צריך ליתן טעם למה נכנס של יום ד' בין הדביקים בין יום ב' וג'. ונ"ל כמ"ש בזוהר הרקיע דף י"ז ע"ב שביום ב' היתה המחלוקת דהיינו התחלקות נוקבא דזעיר מזעיר ע"ש באופן שתכף ביום ב' שנתגלתה הגבור' ונחלקה מהגדולה. שביום א' היתה כלולה בה מיד נתהוה המציאות לתוקף הגבורות ולהתחלק רחל מזעיר והבן היטב:

ואי תימא וכו' פי' ולמה נתחיל מיום א' באלו המאמרות דיצחק והיינו מהגדולה והלא יש עוד למעלה מאמרות דחב"ד. ותירץ אלא אינון סתומין וכו'. פי' שהג' שהם למעלה דרכם להיות סתומים כי מושב יסוד אימא הוא בדעת זעיר: ונשארו חב"ד סתימין במחשב' דייקא דאינון המוחין חב"ד ואלין איתגליין וכו'. הם גג"ת שהיו מכוסים ביסוד אימא הנק' חשך שכל נקבה נק' חושך כמ"ש ובורא חשך שהיא הבריאה על שם דתמן מקננא אימא כמ"ש בס"הכ. והנה כשנתעלה יסוד אימא אז מתגלים חג"ת מגו חשוכא:

ויאמר יצחק וכו' ענין אלו המאמרות יובן בהקדים מה שידוע שכל עיקר העקיד' היה למתק הגבור' ועוד ידוע שבג' מדות גג"ת יש התכללות ימין בשמאל ושמאל בימין שסוד התכללות זה הוא מ"ש בס' א"י שיש י"ס דרוח וי"ס דנפש. ושהחסד של הרוח הוא בכלי הגבורה. והגבורה של הרוח הוא בכלי החסד: ושזהו התכללות ימינא בשמאלא ושמאלא בימינא הנזכר בכל הזוהר והתיקונים. וכ"ש שיש ייחוד זה בת"ת שבו שורשי ג"ג באופן שחו"ג מתייחדים ונכללים זה בזה בגג"ת האמנם פשוט הוא שכל מקום שיש התכללות ימין ושמאל תמיד הימין גובר כמ"ש ימין ה' רוממה. ועל כן בב' המאמרות הראשונות נק' אברהם אביו של יצחק. אלא שהא' הרומז לגדולה ממש נאמר אל אברהם אביו שהרי הכלי הוא דאברהם. ובשני לא נאמר אלא אבי בסוד הרוח של החסד הנכלל בגבורה ואמנם במעשה בראשית נאמר יהי אור ויהי אור ואמרו בפ' בראשית דף י"ו ע"ב וז"ל ויהי רזא דחשך. אור דאתכליל שמאלא בימינא שהוא ממש רוח הגבורה בתוך החסד:

ויאמר אבי וכתיב וכו' זה מובן דמיירי בגבור' והכי אית' בזוהר שיר השירי' בדף כ"ג ע"ג ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המי' דא נקוד פ"תח פשיטו דנהירו דא נהיר בסטרא דדכורא בסטר שמאלא ואנהיר לההוא סטרא ע"ש:

ויאמר הנה האש וכו' ידוע שמאמר יקוו המים ה"ס יום הג' שהוא הת"ת שבו ודאי מתייחדי' החו"ג בין מצד יסוד אימא שהוא שם ובו מתאחדים שרשי החו"ג. ובין מצד הת"ת בעצמו שהוא יושב אהלים. ועל הכל מפני ששם תחלת גילוי החסדים. ועל כן לעומת מאמר זה יש מאמר תדשא שה"ס כתר רחל הכלול בת"ת ומפני כל אלה הבחי' אמר יצחק הנה האש והעצים. ויובן על נכון כשנעיר תחלה למה לא הזכיר יצחק בשאלתו זו את המאכלת כמו שהזכיר האש והעצים. ועוד מה ר"ל אברהם באומרו אלהים יראה לו השה וכו'. ועוד למה אברהם העלה את יצחק על המזבח קודם ששחטו שהרי שנינו בפ"ט דזבחים עולה שעלתה לראש המזבח תרד וא"כ הו"ל לשוחטו למטה מן המזבח אחר הבערת האש כדי להעלות איבריו על האש כמשפט העולה: וי"ל בהקדים מ"ש בל"ת על פסוק ויקח את המאכלת לשחוט את בנו שאברהם חשב שהיה צריך לתקן גבורות פנימיות ושהיה צריך להוציא דם ושאח"כ אמר לו ה' שהיה די לו בתיקון חיצוניות והוא האיל שסודו אהי"ה פשוט ומלא ומלא דמלא שעולה אי"ל שה"ס לבושי הגבורות עכ"ל לענייננו. ואע"ג דבס"הכ בסודות פסח אמר שלבושי החו"ג ה"ס אהי"ה בריבוע העולה ד"ם. נל"עד דהיינו בהיותו בתוך הגוף ואז נק' פנימיות. ובחי' זו חשב אברהם שהיה צריך למתק ולכן העלה את יצחק ע"ג המזבח כדי שכל דמו ישרף ולא תאבד טפה ממנו. ויצחק סבר שהיה די בשחיטתו. אף כי יחמיר שיוציא דמו ויקבר ויכוסה. כי דוקא גוף עולת בהמה צריכה הפשט וניתוח וכליל לאישים לשרוף כל חלקי החומריות. ולזה אמר תינח המאכלת שצריך לשחיטה. אבל כיון שאתה מביא אש ועצים א"כ צריך לשריפה וזה לא שייך אלא לבהמה וא"כ איה השה לעולה. והנה כשראה יצחק שאביו הניח את נעריו עם החמור והתחיל להכניעו למעמסת העצים אז הבין שבזאת תגבורת אברהם היתה עליו ולמיתוק וכפיית דיניו. ואז תמה וסבר דאין צורך לשום פועל שהרי הוא היה נכלל בחסדים בכל ג' קוי האצילות דהיינו גג"ת שבכולם היה ייחוד פנימי לחו"ג. והנה הוא אז בזמן ההוא עברו עליו ל"ז שנה שבחי' בהם היתה בכל מקום התפשטות הנוקבא שעד אז היה נק' בן לשרה שחייה האמתיים היו כמנין ויהי"ו חיי שרה. אבל עכשו כבר היה נכנס בשליש העליון דת"ת זעיר ששם יסוד אימא שהיא מקו"ה המים גי' קנ"א ושם שם הוא מקום רביעית דם שבלב ולכן אמר לאביו אפילו לסברתך דצריך להוציא דמי. הנה כיון שכבר יצאתי מבחי' הנקבה שבה הדינין תקיפין והיא סוד ב"ן דמשם בהמה. אין צורך לשריפה. וא"כ איה השה לעולה. ואברהם השיבו אלהים יראה לו וכו' וירצה דע לך כי גם אנכי סובר כסברתך ואני מצפה אשר "אלהים "יראה "לו ר"ת אי"ל שהוא סוד החיצונייו' ואם ככה יגזור הרי טוב: ואם לאו "השה "לעולה "בני ר"ת הב"ל וה"ס גלגול הב"ל ביצחק כמ"ש בל"ת בעקידה. ורמז לו שנגזרה עליו מיתה על עון הב"ל: