מקדש מלך, פירוש הרמ"ז על ספר הזהר ג:תקנה

ובזה מובן מ"ש כאן ועולמתאן י"ב הוו שהן י"ב מלאכים משמשי השכינה ונחלקים תחת ממשלת מג"אר ושמותם תמצא בפ' ויצא דף קמ"ט ע"ב בסתרי תורה. ולפי שהם מעולם הבריאה ומשמשי השכינה לכן נקראו בסוד נערות:

וכולא איהו רזא דשנה כי ד' מלאכים הראשים משמשים בד' חלקי השנה ניסן תמוז תשרי טבת. והח' האחרים אשר תחתיהם בח' חדשים אחרים: בג"כ וכו'. חזר לשנות דברים אלו ללמד שלכן כתיב שנה אחת. ולא סגי ליה אומרו נקי יהיה לביתו שנה. משום דמצינו שנים בתורה שהולכים בהם אחרי שנות עולם כשני ערלה וכיוצא. לכן טרח וכתב שנה אחת להורות שתהיה מיום ליום שנ"ה ימים דהיינו שנים עשר חודש. מכל הטעמים האמורים:

דחדוה דא וכו' הענין שיש ב' מיני שפע א' שיורד בכל המדות והן מסתפקות כל א' חלקה הראוי והנותר על הצריך לכל אחת תשפיענה בחברתה שלמטה ממנה. וכן האור מתמעט ומתעבה ממדרגה למדרגה. ויש שפע אחר שעובר דרך מעבר לבד ואינו מתמעט וזו היא המעלה הנזכר כאן. כי השמחה המושפעת לכלה מאת אימא ע"י זעיר בעלה. אין הכוונה על זעיר לצורך עצמו אלא לכלה לה לשמה כי אליה מושפע האור מאימא ע"י בעלה. וישמח את אשתו וכו' שאז היה פועל עומד וירצה לומר שהוא ישמח ויעלוז עמה והיא תהיה תלויה בו אבל ושמח הוא פועל יוצא והכוונה שהיא תהיה העיקר:

כגוונא דא כלומר כיון שהוא באופן זה העיקרית בשמחה. א"כ צריך שתהיה השמחה שלימה. כמו שהוא ענין פועל הדגוש שהוא פועל חזק כנודע לבעלי הדקדוק. והיא גילה אחר גילה מבית ומחוץ:

וזהו בגופא ותיקונה בגופא בכל מיני ידידות חיבוק ונישוק וזווג וכן במלבושיה ותכשיטיה:

ומאן חדי לון צדיק הוא יסוד עולם שבו נתקנת גופה ופרצופה כידוע כי הוא כנגד דעתה ליתן לה ה' גבורות ממותקות לבניינה. ואח"כ משפיע בה השפע בפנימיות בסוד הזווג. ולכן נאמר במרדכי הצדיק לקחה מרדכי לו לבת וארז"ל לבית. וכולא ביה כי תחלה הוא בתו ואח"כ ביתו:

וע"ד נקי יהיה לביתו רמז ליסוד שתיקונו תלוי במדת ונקה כנזכר בכוונת קונה הכל וגימטריא יהו"סף והבן. ונק' נק"י על שם שזרעו בו נקי וברור מכל סיג. ולעומתו הבעל התחתון יהיה נקי מכל עמל ויגיעה:

לית ליה מדיליה פי' שא"א שלא יהיה לו שפע להתקיים אבל אין לו מחלק הפנימיות הנוגע לו משלו מעולם האצילות:

אלא מאי דיהבין ליה בצלותא שאז כל העולמות של בי"ע נתעלו ראשיהם לאצילות ואז מאיר במט"ט אור משורשו. בהתעלות שמה פנימיות שלו: צלותא תפלה דיליה: כי שם נפשו מתפללת בעטיפת ציצית. שסודה אור היוצא מיסוד אימא שבחזה מכנגד הלב ושמשם אור העינים כמד"א וראיתם אותו ואז יש עי"ן לענ"י וזאת התפלה הנזכר בפסוק זה:

תפלה של יד איהי שסודה מוחין דנוקבא מנ"ה דבעלה כנודע שהיא נקרא יד כהה וזה מחמת מיעוט אורה כנודע: ועי"ל שידוע שהציצית סודה במט"ט וכנזכר בדרוש השמות ולכן עטיפת הציצית הוא תיקון ליצירה כמ"ש בסה"כ ותפלה של יד הוא תיקון לבריאה ומט"ט נקרא נער וזקן כמש"ה נער הייתי גם זקנתי ולכן ציצית ותפלה של יד שניהם תיקון לנוקבא:

תפלת ערבית דאיהי וכו' כי מדת יום חכמה זעיר סוד הרוח ומדת לילה ה"ס הנפש זו הנוקבא ואיתא בפ' תרומה דף קמ"א ע"א איברים ופדרים דמתאכלן בליליא לאתזנא זינין אחרנין וכו' בגין דלא תשלוט ס"א כי בזה הם מסתפקים ואין מזיקין וז"ש שירי מצוה מעכבין וכו' שמעכבים ממש את החיצונים שלא יצאו ויזיקו. וכן בפרט הכרם והפאה שנעשים הפקר שממנו נהנים השדים. וכמ"ש התוס' פ"ק דתענית דף מ' על מעשה של אותו השד דפרק כל הבשר שחייבו רב אשי לשלם אותה החבית שהפקיע.

ועי"ל שמ"ש דעלייהו אתמר קאי אשיורי קרבנין. ומ"ש כגון פרט הכרם מפורש בסמוך במ"ש לעני ולגר וכו'. וכללות הכוונה שגם הם תיקון להגן בזמן הגלות כשזעיר משפיע דרך מט"ט הנקרא אז עני כנז"ל ואז הזעיר נקרא גר שהוא חוץ ממקומו והוא בקטנות בבחי' יניקה דהיינו ו"ק המקננן ביצירה וחסר ממנו סוד המוחין. וידוע שכשהוא בגדלותו יש לו ג' היחודים הוי"ה אהי"ה. הוי"ה אלהי"ם הוי"ה אד"ני. אבל בגלות אין לו הוי"ה אהי"ה. והנשאר עולה ג"ר הייתי בארץ נכריה. דק' והלא כל ישראל היו אז גרים במצרים בחיוב. אלא שיכוין לפרטות מדתו שהוא זעיר שאז היה בבחינות הקטנות:

דאיהו בגלותא וכו' פירש עמודא דאמצעיתא הוא גר בגלותא רביעאה בשביל ישראל שנצטוו מצות הפרט והפאה:

מקיימין ישראל וכו' וא"כ מאי אירייא לגלות בעודם בארצם:

על אינון דמתרבי הם היהודים שהיו בזמן הבית יוצאים לח"ל וכההוא דשנינו סוף פ"ק דמכות סנהדרין נוהגת בארץ ובח"ל שכל הדרים בח"ל נכנעים תחת ממשלת הע' שרים ונקרא גרים וצריכים רחמים כ"ש על נשמתין וכו' שהן גולות ממקומם העליון לחזור לעוה"ז:

בגינייהו ר"ל שיש נשמות הגולות ג"כ לצורך הדוד ואלו אינן צריכות לסיוע שלנו כי רב חילן אבל הנשמות החוזרות לעוה"ז בעבור עצמן שהן ערטילאין מן המלבושים הנתונים לנשמות בג"ע לחזות בנועם ה' וחוזרת לתקן להם בגדי ישע. והן כפרט הכרם הנושר והמתפזרות בפאות העולם ועליהן היו מגינות מצות הפרט והפאה הניתנים לעניים שבזה נותנים כח לשכינה להגן עליהם ולעוזרן לצאת מגלותן מתוך הקליפה. וענין זה היה נוהג גם בהיות כרם ה' צבאות במקומו שהנשמות החוטאות היו כפרט הכרם הנושר ממנו. ואם תשכיל תמצא שבענין אלו הגולין יש מציאות גלות שכינה ובעלה שצריכין לצאת חוץ למקומם להגין על הגולין וז"ש דהאי איהו דאמר קרא וכו' שלא נאמר יוצאת מקינה אלא נודדת ע"ד דאמרינן בב"ב המדדה אין מדדה יותר מנ' אמה כן הנשמה שהולכת גולה בעונותיה היא ממש כניפול הנז' בפ"ב דב"ב שבעוונותיה חוזרת לקטנות ואינה רחוקה מקינה היא השכינה לפי דלא זזה מינה וכמ"שה לא מאסתים ולא געלתים. ולערך נדודה כן איש נודד שהוא זעיר שבקטנותו נק' איש ולא אדם כמ"ש בפ' תזריע דף מ"ח ע"א ואפשר שדורש נודר נדוד כפול נע מאתריה ונד וכו' וכן הוא בנשמה:

הה"ד ביומו תתן שכרו דלפי הפשט הפסוק מדבר בשכיר לילה כמ"ש בפ' המקבל וא"כ הו"לל ביום תתן שכרו אלא רומז למ"ש בפ' קדושים דף פ"ה ע"א לית לך יומא ויומא דלא שלטא ביה יומא אחרא עילאה וכו' והיינו ביומו. פי' ביום שלו שהשפיע עליו כח לפעול ובזה יכון סודו על עבודה שבלב זו תפלה שבכל יום בא השפע מאחד מו"ק. וה' מזהיר לא תעשוק וכו' הוא מט"ט כדבסמוך.

מארי מתיבתאן וכו' ידוע שיש ב' ישיבות למעלה כנז' בפ' בלק דף ר"ג ע"ב והן מתיבתא דקב"ה והיא בבריאה ששם ג"ע העליון. ומתיבתא דרקיעא שהיא ביצירה. וגם נודע שמט"ט נקרא שר הפנים שיש לו ב' פנים שנק' נער וזקן כמש"ה נער הייתי גם זקנתי ואר"זל זה הפסוק שר העולם אמרו. ולכן להיות שעכשיו מדבר על מט"ט לכן קרא לראשי ב' הישיבות ויתר ע"כ גם מרע"ה בתחלתו היה בבחינת נער שהוא מט"ט עם ו' אותיותיו ומשה נוטריקון מט"ט שר הפנים. אבל אחר כך זכה לבינה ה"ס בריאה גימטריא א"ל שד"י השולט בה:

מט"ט איהו שכר שכיר וכו' אקדים מ"ש בס"הכ בסוד ישמח משה שהוא זעיר במתנת חלקו שהם המוחין שקונה בשבת ואמנם בחול אינם כך אלא בסוד עבד מט"ט כי ע"י מזדווגים בחול וזהו כי עבד נאמן קראת לו ע"כ. ור"ל עתה ישמח באורותיו בשבת קודש ולא ביום אחר מפני שבשאר הימים קראת לו עבד נאמן. וגם איתא בס"הכ בסוד רצה והחליצנו בשבת ה"ס בריאה פי' שהשפע הנשפע בשבת ה"ס אור הבריאה כי משם תוספת הנשמה. ואמנם ידוע שו' ימי החול נק' ימי המעשה וכנז' בדרוש שביעית שהוא לסוד בירור הרפ"ח ניצוצין שבעשייה. ולכן נק' מט"ט עבד שעובד עבודה ובכחו מתבררים ד' ע"ב וזהו עב"ד ע"ב ד' שהם רפ"ח. וכל זה עושה בקבלו כח מו"ק דמקנני ביצירה וכנגד ו' אותיותיו. והנה עיקר פועל זה הוא או בקרבנות הנק' עבודה. או בתפלה הנק' עבודה שבלב ולזה כוין באומרו מח"י עלמין שכנגדו מיוחדת תפלתנו על ח"י ברכות בשחרית וח"י הוי"ות בפרשת יהי כבוד וכן בשירת הים וח"י ברכות העמידה. והם ד"פ ח"י גי' ע"ב. וגם ז"ס עב"ד ע"ב ד' פי' ע"ב הנעשה מד' בחי' ח"י בכל ד' עולמות אבי"ע אבל בודאי שהעיקר הן של העמידה שאז נעשה הזווג ומתקבצי' אורות של כל הו"ק ביסוד חי עולמים. והוא שם ש"די רבו של מט"ט וז"ס יוסף ב"ן י"ז שנה יוס"ף גי' ו' הוי"ות בסוד ו"ק אבל אז היה בן י"ז גי' הוי"ה במ"ק וזהו נע"ר ר"ל שבחינה זו של י"ז הוא בחי' נער שהוא מקבל מח"י עולמים וז"ש שליח דיליה לקבלא וכו'. פי' שמיסוד האצילות מושפעים הי"ח אורות שנזכיר לקמן. וכבר ידעת שיש ב' מיני שפע א' שאינו מתעבה ולא מתמעט בעוברו דרך הצינורות. והב' שמתעכב במקום קיבולו ומתעבה לפי בחי' המקום. וזוהי הבחי' הנז' כאן שלכן לא אמר לאשפעא או לאחתא. שאז היתה הכוונה לבחי' הא' והיא היא של זמן ההצלחה שאור אצילות היורד דרך בי"ע אינו משתנה וכעין שהיה בימי אד"הר שבאותו האור היה צופה מסוף העולם וע"ס. משא"כ בזמן הגלות שהאור נזער ונעלם במדרגת יצירה ולזה אמר לקבלא ח"י ברכאן וה"ס ט"ט ממט"ט שפירש עליו בליקוטי יחזקאל פ' והחיות רצוא ושוב. ואמר שבשם מט"ט יש שני מדרגות דהיינו ט"ט העולה ח"י ושהוא הפנימיות שלו שאין בו אחיזה לקליפות כלל. והנשאר הוא מר"ון גי' נורי"אל והוא בחי' טו"ר ועליו אר"זל רמ"ון מצא תוכו אכל קליפתו זרק. ונל"עד שנק' מלאכי היצירה חיות לפי שתוכיות פנימיותם הוא מן ח"י הנז"ל. ולפעמים מתעלמות ב' אותיות ט"ט שהוא ח"י ונשאר רמו"ן כמנין ר"צוא. אבל כשבא השפע חוזרות להתגלות ואז הוא ושוב גי' מט"ט:

והנה סוד ט"ט שהוא הפנימיות כתוב באו"צח שהוא ח"י אותיות ו' צירופי יה"ו ושהם ט' מלמעלה למטה וט' ממטה למעלה וגם לענ"ד שה"ס ב' המדרגות בח"גת ט' אותיות ובנה"י ט' אותיות. והנה הם במילוי עס"מ עולים ב"פ קד"ם דהיינו רפ"ח ובסוד עב"ד הנז"ל. וידוע שכל עיקר הכוונה היא לחברם אל ה' אחרונה כנז' בסוד הלולב באופן הסוד הוא לעשות הוי"ה שלימה ולכן רפ"ח והוי"ה גי' שד"י שממנו מקבל מט"ט ח"י ברכאן דצלותא.

דצלותא דווקא לאפוקי ח"י ברכות של שחרית מן נט"י עד ברכת התורה מפני שאלה הברכות הן על סדר תיקון העולה אבל של העמידה הן בסוד אור המושפע בזווגים העליונים המושפעים ע"י ח"י העולמים:

תלת זמנין שהם בסוד ג' אבות שתקנו התפלות. ושרשם בחו"ג שבדעת ובבחי' ת"ת שביניהם כנז' בכוונת השופר. וידוע ששורש ו' צירופי יה"ו הם בדעת ומהם מסתעפים ששה הענפים בחג"ת נה"י:

ביומו תתן שכרו דא וכו' מפני שהיא בעיקרו של יום ושזה היא תפלת אברהם בעל החסד מדתו של יום לכן נרמזה ונאמרה במצות עשה שהיא בחסד:

ושל יצחק בלא תעשה כידוע ודוק דבשל שחרית שהיא עיקר השפע אמר תתן שכרו שהוא הניתן ממש בעצם אבל במנחה שהוא מרושם של אורות הבקר הוסיף לומר ולא תבוא עליו ירצה שיעשנו קודם שקיעת החמה ומלת עליו מדוייק שהרי אור הבקר אינו מתקיים בפני זעיר אלא עד ג' שעות. ואח"כ מתעלה להקיף עליו כל היום דאי עבר יומו בטל קרבנו כי זה נאמר דווקא על קרבן המנחה כי בשל הבקר תנן לא הקריבו בבקר יקריבו בין הערבים ובודאי דאיירי במזיד דאז הוי מעוות לא יוכל לתקון ואין לו תשלומין שעשה פגם ממש באותה בחי' של אותה תפלה. אבל אם שגג או נאנס לא נפגמה בעצם אותה הבחי' ומקבלת תיקון קצת בזמן תפל' הסמוכה לה דווקא ולכן חייב להתפלל תחלה לשם תפלת אותו הזמן והב' לתשלומין. כי מקבלת הארה מן העיקרית הקודמת לה. כי נל"עד שהמנחה היא מן הרשימו הנשאר מן השחרית. ולכך עבר יומו בטל קרבנו פי' היחוד שעשה ביום היינו כי אור דשחרית הוא מתקיים ברשימו שלו עד הלילה. והמתפלל מנחה נותן בו כח לעמוד ג' שעות ומתייחד עם של הלילה הבא. ואז מתייחדת מדת יום במדת לילה. ואם אינו מתפלל מנחה בטלה אותה הבחינה:

עני הוא עני ודאי בגלותא כי בגלותא מתלבשת בו השכינה ואין לה אלא בחי' אחוריים של מ"ה העולים ענ"י וגם מט"ט ה"ס נעל של השכינה שם אהי"ה דהה"ין. ובגלות אין לה אלא המילוי של קנ"א העולה ענ"י. אבל בזמן המקדש מט"ט מתעלה עד ת"ת דבריאה. וסתם כל ת"ת נקרא עשיר וכמ"ש בזוהר בפ' כי תשא. ואיתא באוצ"ח שגוף שש קצוות דזעיר דבריאה נק' מט"ט לית ליה מדיליה וכו':