מקדש מלך, פירוש הרמ"ז על ספר הזהר ג:תקמח

ופירוש הרמ"ז דא מני שופטים ושוטרים קשה למה לא אמר במצוה זו כמ"ש בכל השאר פקודא דא למנאה שופטים ושוטרים כדרכו של ר"מ. ועוד מקמ"לן שלא פי' בזה כלום. ועוד דקאמר בתר הכי נראה שהוא ענין אחר. ונראה שכיון למרז"ל שהמשפט לאלהים הוא. ומרוב אהבתו את עמו הפקיד ונתן הדין בידם וז"ש בפקודא דא מני וכו' ירצה ראה פלא זה שבמצוה זו שצוה את ישראל. בה מנה הקב"ה שופטים ושוטרים שיהיו הם ממלאים מקומו ית' מה שלא עשה כן לכל גוי דאע"פ שמצווים על הדינים. משפטים לא ידעום ואין דיניהם דין:

ועוד כי אלהים שופט נראה דג' מלי רמיז. הא' שאע"פי שה' נתן כח ביד עמו לשפוט מ"מ הוא יושב ביניהם כנודע ובזה יפה כחם לעשות משפט בס"מ כדמסיק. והג' והוא עיקר הכל שגורמים תיקון ובנין לרחל שנבנית בגבורות ועז"א כי י' מניה יו"ד דחושבניה כ' כתר. ופשוטן של דברים הוא שמלת כ"י יש בה כ' י' דהיינו שאות י' מתמלאת יו"ד גי' כ' שרומז כתר וגם מספרו עשרי"ם שעולה כת"ר. אמנם להבין סוד הדבר צריך להקדים א' מה שידוע שב' עקבי לאה נכנסים בכתר רחל ואז מתחברים צדק צדק עליון ותחתון לאה ורחל. וב"פ צדק עם כללותם גי' שפ"ט. הקדמה ב' שעקב סודו ב"פ אלהי"ם והם מסוד נ"ה דלאה ועל זה נאמר אלה"ים נצב שה"ס לאה ברגליה בעדת א"ל שהיא רחל. וכן לעתיד כתיב ועלו מושיעים "לשפט "את "הר ר"ת לא"ה:

הקדמה ג' היא הכתובה בסוד התרפים באוצ"ח שעניינו אורות היוצאים מיסוד אימא לעשות כתר רחל ונבלעים בשני עקבי לאה שהם בתוך כתר רחל ונמצא לפ"ז שבתחילה יש עקב ענוה ביראת ה' היא רחל שהם ב' אלהי"ם שבהם י' אותיות. ואח"כ נתוסף בהם אור התורה ובזה מוסיפים אורם כפלים ונעשים יו"ד וה"ס מלת כ"י וחושבניה עשרים הרומז לכתר והוא כתר רחל. וגם כל עקב ב"פ אלהי"ם הרי בשניהם ד"פ אלהי"ם שבהם כ' אותיות רמז לכת"ר.

הכא כי אלהי"ם שופט פי' בכאן שהוא הכתר הנז' ה"ס כי אלהי"ם שופט דהיינו שמסוד שמות אל"הים הרמוזים במלת כי משם בא הכח לשפוט ושם עיקר הדין. ואולם אם תשכיל בדבר זה ב' בחי' שונות. אחת בחי' ב' הנקבות שמתחברות. וב' שרשיהם שבזעיר שהם דעת שורש לאה ות"ת שרש רחל. ולכן היו בב"ד מזכין ומחייבין דהיינו זה ישפיל ה"א ה"א. כי מלת זה גי' ה"א ה"א שהן שתי הנקבות המתחברות. לכן עולה ישפיל ת"ל כמספר ה"פ אלהי"ם בסוד ה' גבו' אבל וזה ירים. דא ו"ו. שהם בסוד שני השרשים שהם של הזכר בעל הרחמים וזה ירי"ם לר"חם גי' ס"ר. וב' וו"ין הם דעת ות"ת. וקרוב לומר שבכאן סוד סנהדרי קטנה שהם כ"ג גי' ה"א ה"א וא"ו שנמצאו גם שם ב' סופרי הדיינים ועם כ"ג הרי כ"ה. עי"ל דרך אחרת בהקדים מ"ש בדרוש עמון ומואב שיש ג' בחינות של גבורות דא"וא המכוונות לתיקון הנוקבא יש התפשטותי' גבו' המתפשטות בזעיר עד שלא נכנסו בו השלשה אחרונות של א"וא ואח"כ מעלות מ"ן ונשאר הרשימו של י' ובאות י' אחרות מתוקות שבין כולם הם ל' וכולן מכוונות לתיקון רחל שעיקרה מאבא עד שלכן הקליפה שכנגדה נק' מואב ע"ש והרי אם כן שתחלה היו י' גבורות ואלו גרמו שתהיינה עוד כ' דהיינו י' דרשימו שהניחו וי' מתוקות שהמשיכו. והכל לתיקון רחל שהיא נבנית מאבא ר"ל מעטרת יסודו דאיהי צורת י' וגם סוד י' אחרונה דע"ב. ובצאתה מיסוד אימא היא מתגדלת כי יש לה מקום להתפשט ולהאיר באותן הגבו' לתקן המלכות בשלימות המיתוק. וז"ש כי י' מניה יו"ד בין בסוד י' גבו' הראשונות המתמלאות לסוד יו"ד שהם הכ' האחרות ובין בסוד עטרת אבא שהיא י' ומתרחבת. לסוד יו"ד וגם בסוד הנז' ונהר יוצא מעדן י' וגו' שמילוי יו"ד רומז ליסוד אבא שהוא י' המאיר בו' שהוא זעיר ומשם לנוקבא ד' והרי בכל זה מתחבר להיות כתר רחל וז"ש כ' כתר הכא כי אלהים שופט. פי' כי פעמים אל"הים שהן הל' גבו' הוא השופט והנה ידוע שהכתר כולל בו גם החב"ד והכל נרמז בפסוק זה שהרי כתר כבר נרמז ביו"ד. ואח"כ ב' מוחי חו"ב הרי ה וזה ירים הוא ו' היינו הדעת ודע שכל דעת רחל הוא מסוד יסוד זעיר. וכאן דקיימינן דווקא בכתר מלכות. הנה דעת הנכלל בו הוא בסוד בחי' היסוד שבת"ת זעיר כידוע מזווג ישראל ולאה. ודווקא ביסוד זה שייכי ב' ווי"ן דהיינו היסוד בעצמו הוא ו' ומקום ישיבתו שהוא בת"ת הרי ו"ו ונמצא שכל הפסוק סודו בכתר רחל ובמוחין דאבא הכלולים בו היסוד דאבא דאיהו חכמה המאיר בדינים וה"ס ב"ד של ישראל הנק' עיני העדה מסוד החכמה כנז' באוצ"ח בדרוש הנקודות ולכן תמצא שסוד צירוף הוי"ה הנז' בזה הוא יהה"ו שהיא בסוד אבא כנודע מסוד תפילין דר"ת ומכאן סוד ד' מיתות ב"ד. ובזה תבין טעם לסדר שסדר בתיקונים דף נ"ז ע"ב את הד' מיתות דהיינו שריפה סקילה הרג וחנק דאליבא דרש"בי תמצא שסדר התיקונים הוא בסוד יהה"ו. וכ"ש שלפי הנז' מדרוש מואב הגבו' קודמות לחסדים והיינו ה' על ו' וע"ש. וכל זה בסוד ד' מוחין הכלולים בכתר ונל"עד שה"ס שופטים ומצאתי כתוב כי שופטי"ם גי' ת"מר שה"ס לאה והיינו בסוד כתר רחל שלאה מתחברת שם. אבל שוטרים הוא ברחל שהיא הפועלת הדין ולכן בתיקונים הנז' מפרש ושחטתם בזה על י"ב אותיות אדנ"י שה"ס פרצופה הנכלל בד' מדות חב"תם שבהם ד' אותיות אד"ני וז"ש כאן:

פקודא בתר דא לדון וכו' כלו' אחר הנז' שהוא מקום המשפט מצוה לדון וכו':

ו' גופא דחרבא וכו' אמ"ז מצאתי כתוב לשון זה יו"ד בראש ה' ראשונה מימין ה' אחרונה משמאל ו' באמצע וזהו שהובא בס"ה רישא דחרבא יו"ד תרין פיות ב' ההי"ן גופא דחרבא ו' ומז"לן שה"ס הנז' בס"הכ בק"ש שעל המטה שהוא בסוד שם הוי"ה דמילוי ההי"ן. וידוע שד' מיתות הן בסוד ד' אותיות הוי"ה ולפי סברת רש"בי מיתת הר"ג היא אחרונה כמ"ש בגליון הנכחי. וכשתשכיל תמצא שציור החרב המצוייר בכאן הוא בסוד צירוף יו"הה וזה לשני טעמים א' שהרי קומתה של רחל היא כנגד תנה"י דזעיר ועיקר הארתה היא מקו האמצעי כנודע. מסוד אמ"ן ולכן עיקרו של חרב הוא י' ו' בסוד ת"ת ויסוד כנז' בסוד המילה בשם יוסף ולכן הברית נק' חרב כמד"א חגור חרבך על ירך גבור והה"הין הם בסוד נ"ה והרי א"כ סוד כחב"ד דנוקבא העומדים נגד תנה"י. ודעתה שכנגד היסוד הוא בגופא כנודע. וממנו בנין גופא אבל ב' הה"ין. שהם בסוד חו"ב שלה שאין לה בהם אלא הארה וכח לחתוך הילך והילך. והרי טעם א' לסוד סדר צירוף זה והב' הוא כי סוד חרב זה הוא בציורי הההי"ן שכל א' מארבעתן היא בג' ציוריה דו די ווו וכל א' מהם גי' מ"ב וד"פ מ"ב של ב' ההי"ן ומילואם גי' ב"פ פ"ד וע"ה פ"ה והיינו פיפיות דילה. ולפי שהכל בסוד שם מ"ב שה"ס ג' ידות לכן נאמר וחרב פיפיות בידם:

ודע כי כן נסדרו ד' מיתות אליבא דרשב"י בריש פ' ד' מיתות שריפה סקילה הרג וחנק ומ"ש לדון לס"מ נלע"ד שהכוונה שהדין הנעשה בחייבי מיתות הוא להכניע צד החומר שבו ישלוט ס"מ המחטיא שאז נפרדת הנשמה ועולה למעלה שכל מומתי ב"ד מתודין ונשא השעיר את חטאתם. ונשאר רק בלי הארת אור הנשמה ובזה נכנע כחו. והכא נקט לד' מיתות מתתא לעילא בסוד צירוף הוה"י שהוא שורש הדין. וגם לפי ערך החטאים כי בודאי יותר קל לתקן עון של חיוב הרג משל חנק וכו'. ועוד לפי מה שנודע שבחי' פעולת הדין היא בנקבה ולכן דידה גבר. אבל בחי' גזרות הדין והמשפט הוא בסוד הגבורות דאינון בדכורא ולכן כתיב ושפטו את העם משפט. זה הוא בת"ת זעיר המאיר בכתר שלה במקום גילוי יסוד אבא ולכן כתיב ושפטו את העם מש"פט צד"ק כי משפט הם גבורות זעיר השופט צד"ק היא הנוק' שיוצאת במקום יסוד אבא דהיינו פק"ד עם י' אותיות. ואמרנו שה"ס צירוף יהה"ו וידוע שכל הארות המאירות לנקב' הם בבחי' ריבוע ואם תרבע צירוף זה י' י"ה יה"ה יהה"ו יעלה ע"א שהוא ב"ד הגדול. וגם ה"ס מקום המשפט שהוא ת"ת זעיר בסוד מ"ה והוי"ה וכנז' בסוד אלהינו אל ה"ינו. וכאן תמצא סוד סנהדרי גדולה וקטנה כי הנה בהיות יסוד אימא בדעת זעיר אז מאיר כל ת"ת שלו בסוד יסוד אבא ואז היא סוד ע"א דהיינו כל בחי' מ"ה וכ"ו דהוי"ה שבת"ת. והוא גם הוא החסד שבת"ת שידוע שסודו ע"א. וגם ידעת שחסדי זעיר דמצד אימא הם גבורות דאבא ולכן הוא נק' משפט ואז מאיר כל הע"א בכתר רחל. אבל כשאין לה אלא שליש א' אז הוא כ"ג כי ב' השלישים הם סוד כ"ד כ"ד: ועוד יש לפ' כי ירמוז לכל ד' בחי' דא"וא וז"ון הנמצאים כנגד קומתה של רחל י' יסוד אבא. ו' קו אמצעי דזעיר מהחזה ולמטה. ואלו הם עיקר החרב. וידוע שהארת אבא המתגלה בתוך זעיר היא בסוד פק"ד שה"ס אחורי ע"ב ויש בו י' תיבות וגם כ"ו אותיות הרי חר"ב. א"נ פק"ד אבא הוי"ה זעיר וז"ס יפקוד ה' בחרבו הקשה. ה' ה' תרין פיפיות. ה' ראשונה יסוד אימא המסתיים שם. ה' אחרונה שורש רחל אשר שם והיינו צדק צדק עליון ותחתון ב"ד עליון ותחתון. וכאן יצדק לקראן בשם צדק שה"ס פק"ד עם י' תיבותיו עולה צד"ק. והוא אחורי יסוד אבא המתגלה במקום ב' ההי"ן הנז' ב' פיות החותכות כל דין ומשפט:

ומהכא אשתמודע' וכו' פי' מכללות ענין זה שאנו בו שהדינים והגזרות הבאות על האדם כל מגמתן להכניע כח ס"מ מכאן מובן יפה מר"זל אין אדם נוקף אצבעו וכו' שאפי' נקיפה שהוא צער מועט וידוע שכל המכאובי' והיסורים באים ע"י ס"מ וכוחותיו. אבל אין לו כח לעשותו עד שתנתן לו רשות מן הדין העליון המשגיח:

נרתקא דחרבא אדנ"י ה"ס רחל בהיותה לבדה ברשות עצמה בנויה בתיקונה ואז היא מלבשת את אור הזעיר מהחזה ולמטה כל הבחינות הרמוזות בחרב הנז"ל והיינו נרתק שלה.

תמן אשתכח דינא ירצה שכאשר אין החרב מתלבש בה שם הוא בחי' דין וכמש"ה והריקותי אחריכם חרב וזש"נזל משם התיקונים ושחטתם בזה שהם י"ב אותיות אדנ"י. כי לבד בפעולת הרקת החרב מנרתקה בזה נעשה הדין ואז אדנ"י הוא בצירוף דינא. פי' שלפי סדר התחלקות ד' אותיות אד"ני בפרצוף רחל הם א' בחכמה ד' בבינה נ' בת"ת י' במלכותה ולפ"ז צירוף דינא הוא התגברות ב' הנקבות על ת"ת וחכמה ולכן פועלת דין אבל כשנעשית נדן להלביש ההוי"ה וה"ס הזווג אז הוא השם ביושר ומשולב עם ד' אותיות ההוי"ה וכמו שאנו מכוונים בקבלת ד' מיתות:

בק"ש יהו"ה חרבא דקב"ה מלמדנו כי יש כח בישראל להרוג את ס"מ תמיד והוא בק"ש ובזה תבין כי עצות רז"ל להכניע יצה"ר א' שיקרא ק"ש שה"ס חרב ה' וכמו שנפרש. ב' שיזכור לו יום המיתה כי כן עד שם כחו של ס"מ הוא מ"ה. וממילא כשמת האדם מיתתו כפרתו ונחלש כח סמ"אל ממשול בו והיינו מיתתו שלו בבחי' אותו הניצוץ שהיה בקרבו ובמיתה תנצל ממנו ודוק. ואמנם צריך שנפר' איך הק"ש סודה הוי"ה. ובתחלה נראה לומר כי ידוע שבק"ש נכנסים בזעיר ו"ק דאימא והם בב' בחי' הא' י"ה מאה"יה והב' ו"ה מהוי"ה כי נודע ששם ס"ג הוא בתבונה והרי הוי"ה שלימה א"נ יותר בפשיטות כי ידוע שזעיר בעת ק"ש הוא בעל ו"ק דהיינו ו"ה ועם י"ה דאהי"ה הרי הוי"ה:

אבל איך הוא בחי' חרב ויובן בסוד הייחוד שאנו מייחדים בק"ש והוא הוי"ה כנודע אצלנו והוא סוד שם יי"אי שבו אנו מעלים מ"ן והוא גי' א"ל וז"ש רוממות א"ל בגרונם שמתרוממים למעלה בכח שם א"ל ומעלין מ"ן ואז מורידין מוחין מצד אימא משם אהי"ה דיודי"ן שעיקרו הוא אי"יי העולה גם הוא א"ל. אך ב' אותיות א"י הן נשארות עדין על ראשו שה"ס ג"ר דנ"הי דאימא. וב' אותיות י"י שהן ממילוי יו"ד ה'. הן נכנסות בחב"ד חג"ת דזעיר. והנה אם תכה א' בי' הרי י' כי ב' אותיות אלו עדיין ביחודן בסוד מקיפי זעיר וב' היו"דין נחלקו בחב"ד וחג"ת ולכן תכה כל א' בעצמה יפ"י יפ"י הרי חר"ב. ולפי שמגיע עד חג"ת שה"ס הידים לכן נאמר בידם. ומלת פיפיות תרמוז לב' החלקים שנבחן שם זה חציו על ראש זעיר וחציו בתוכו. כי כן מלת פי תאמר על שיעור הדברים וכמ"ש בס' השרשים ולפ"ז פיפיות ר"ל שני שיעורי' אי נמי יותר בפשיטות כי אותיות י"ה נכנסות בזעיר עד ת"ת שלו שהם ז' מדות ועדין הוא בעל ו"ק ואין בכל מדה שלו רק ו"ק דהיינו שני שלישים לגבי גודלו והרי הוא י"ד שלישים שבהם מאיר שם י"ה אמור מעתה י"ד פ' י"ה גי' חר"ב וז"ש וחרב פיפיות בידם ופיפיות ר"ל ב' שיעורים היינו שני שלישים הרי בכמה בחי' יש שם הוי"ה בק"ש ושה"ס חר"ב:

בצדיק חי עלמין וכו' ירצה הלא ראינו כי ק"ש הוא חרב ה' להרוג את החיצוני בל יקרב אל הקודש והנה אחר זה שכבר נתגרש החיצוני אנו עסוקים לבנות נוקבא דזעיר ולזווגם וזה כי מתפשטים האורות למטה לנה"י דידיה שמהם כל בניינה בסוד שי"ח השדה ש' ח"י ר"ל שג' הוו"ין שהם סוד נה"י מתקבצים ביסוד וזהו ח"י והוא חי עלמין בסוד החו"ג שבו וגם אורות נ"ה שהם ליעקב ורחל דאיהו בנצח ואיהי בהוד וח"י ברכאן ששם מקור הברכים כמ"ש הר"ב על פסוק ברכות לראש צדיק ולכן העמידה על הרגלים ולפי שכל תכלית העמידה הוא לבנין רחל ולסוד הזווג לכן מתחלת בשם אד"ני. וגם ר"ת אדנ"י שפ"תי תפ"תח ופ"י. הוא אשת"ו שהוא תכלית העמידה ואז נכנס החרב הנז"ל לנרתקו כי כשנכנסים כל המוחין אז מוחי ו"ק דגדלות הם לצורך רחל והבן היטב ומתמתקים הדינים ונעשה החיבור כראוי:

זר"קא תמן קו וכו' הנה לפי הסדר הנז' חנק הוא בסוד ו' של הוי"ה ועיקרו בת"ת דזעיר ששם יוצא כתר רחל מבין דרועהי דמלכא והוא הנק' זר"קא מפני שהוא העולה בעת תיקון רחל עד הכתר שלו כנז' בסה"כ והוא עטרת תפארת. ואמר שצורת הזר"קא היא קו וי' כרוכה בו:

וקו ו' וכו' נלע"ד שהכוונה שהזרק"א תמונתה נעשית משני אותיות ו"י ונודע שזרק"א צורתה שני יוד"ין עם ו' כזה #יַי. ועולה כ"ו גי' הוי"ה החונק את ס"מ כמ"ש בס"ד. והסוד הוא כי י' הא' היא הנקוד' הפנימית שהוא שורש הכתר דהיינו בכמה בחינות. בין ששם מסתיים נקודת יסוד בינה. בין ששם מתגלה יסוד אבא דאיהו י' בין ששם בחי' לב זעיר שהוא כמין י' אמנם משם מתפשט האור לרחל בכעין צינור שה"ס הקו של הזרק"א. והיו"ד השנית הפונה למטה ה"ס כתר רחל שבו שורש כל הי"ס. וגם יו"ד גי' עשרי"ם כת"ר כ'. ואומרו וקו ו' דאתפשטא מניה. ר"ל שהו' מתפשט לחוץ מן הו' עצמו שהוא ת"ת וגם ירמוז מניה מאות י' האמור י' כריכא ביה. והכוונה על היו"ד הראשונה שהוא השורשי. אבל לא גלהו יותר בפי' משום שעיקר עניינו הוא באור היוצא לרחל שהוא הקו והיו"ד דשייכי בה ביה תפיס לס"מ. כבר ידעת כי מבחי' זו מתחיל עה"ד טו"ר וממנו אחיזה לחיצונים אבל זה הוא כשלא יש ייחוד מחמת העונות ב"מ. אבל כשישראל עושים רש"מ וממשיכים האור מלמעלה. אז הוא חיים לישראל ומיתה לסמא"ל כדמסיק לקמן. אמנם להרחיב הדרוש יפה חוזר ומפרשו היטב באומרו וישאוהו במוט בשנים. ודע כי סברת הזוהר הוא שנושאי אותו אשכול היו יהושע וכלב וכמ"ש בפ' שלח לך ושבתחלה הכורתים היו המרגלים אלא שלא יכלו אפי' להגביהו מהקרקע ובאו יהושע וכלב ונשאוהו. והענין נלע"ד שידוע מסוד התרפים שהוא יציאת האור מיסוד אימא שבחזה זעיר לעומת כתר רחל. אבל תוך כתר רחל יש רגלי לאה שהם דינים גמורים וכשאין זכות בישראל אז אלו הדינים מפסיקים שלא יאירו פני רחל והחיצונים יונקים מאותם הדינים וזו היתה כוונת המרגלים שרצו להמשיך דינים קשים להאחז הקליפות ברחל שלא תוכל להבנות וממילא לא יזכו ישראל להכנס לארץ שלא יוכלו לכבוש הגוים. והיתה כוונתם זו הרעה מפני שידעו שבבואם לארץ יתמנו אחרים כנז' בפ' שלח לך דף קנ"ח ע"א ולכן כרתו זמו"רה גי' חר"ן ג' אלהי"ם שהורידו הג' דינין שבגרון זעיר אל יסוד אימא שאז יצאה משם לחוץ ויתערבו עם רגלי לאה. ולכן נקראו מרגלים שרצו להמשיך דיני הרגלים לחיצונים בהיותם בתוך כתר רחל שאז נחשבים לא' כמ"ש הר"ב על פ' עקב ענוה. וז"ש ואשכול הוא יסוד אימא שהכל בה:

ענבי"ם ב' אלהי"ם אבל א' שהוא בתוך כתר רחל דווקא: אבל השני הכשיל כחם שלא יכלו להגביהו שהיו רוצים לסחוט הענבים ולנסך יינם: מה עשו יהושע שהוא פני לבנה וכלב שעולה ב"ן נתחברו שניהם שהם מושרשים בזו"ן והכניעו כח הדין החיצון והגביהו הדינים לשרשם למתקם שישארו בקדושה ובזה נתנו מוט ועול על צוארי ס"מ ולכן שאל מאי מוט דההוא רשע.

והשיב אדם וכו' פי' שידוע שבפרצוף ישראל אין שליטה לחיצונים שה"ס עץ החיים ואמנם ידעו שישראל זה הוא בעל ו' מדות חב"ד גג"ת שה"ס ו' וגם המוט הוא צורת ו' אבל כשבאין לו המוחין דק"ש שהם מנה"י דאימא ואז הוא אד"ם שלם שם מ"ה משם בא האור לכתר רחל שסודו ד' אותיות הוי"ה כידוע מדרוש רפ"ח ניצוצין שכל בחי' פני כל כתר ה"ס ד' אותיות הוי"ה שהאחוריים שלו הוא מספר ההוי"ה דהיינו כ"ו ומ"ה ו"ד הוא מ"ט. ונמצאו פני רחל מאירים שזהו תכלית הכנעת ס"מ והבן היטב. ואח"כ מפרש עוד בחי' מ"ט ואמר שהם מ"ט אתוון וכו' וגם בו סוד ו' דהיינו צורת המוט שהוא ו' אותיות דשמע ו' דבשכמ"לו שיהושע וכלב העלו נשמתם על קידוש השם ועשו ייחוד שמע כמ"ש בס"ד ובכח ייחוד זה הורידו אור לישראל ולכתר רחל ובזה נתנו מוט על צוארי ס"מ וניקביה והעלו הדינים לשרשם שלא יצאו לחוץ ולא יתפשטו לחיצונים כאשר היתה המחשבה של המרגלים. ונבאר כוונת הייחוד שעשו והוא בשית תיבין דייחודא עילאה. ה"ס ו"ק דגדלות דאימא שבאים לישראל והם מושפעים ע"י יחוד או"א כנודע בכוונ' א:

ובשית תיבין דיחודא תתאה הוא הארת האור מזעיר לו"ק של רחל וכמ"ש בסה"כ. דאינון ו' ו' וה"ס המוט וצורתו כנז"ל.

ודא איהו וישאוהו במוט בשנים ירצה שכיון שנעשה הייחוד העליון בשני בחי' הו' כאמור זה גרס פירוד לס"מ ונוקביה הפך כוונת המרגלים שרצו להאיר מאשכול ענבים אחד הנז"ל ולהפריד בתגבורת הדינין לרחל מבעלה. אבל יהושע וכלב המושרשים בזעיר ונוקביה נתייחדו יחד ועשו הייחוד העליון והפרידו זעיר ונוקביה דקליפה:

וזהו וישאוהו פירוש את אותו האחד שנתייחדו בו ב' ענבים ובכח ייחוד במוט כמ"ש חלקוהו לשנים שחלקו כ"כ אחיזתם בכתר רחל והעלו הדינים למקורם שהם ב' רגלי לאה שגם הם ב' ווי"ן בסוד ווי העמודים ובזה נפרדו זה מזה בפרודא:

מנייהו בלא א' באמצע ו"ו ירצה שהפירוד הוא בא מהם מעצמם ששרשם מעולם התהו שלא היה בו אחדות וזהו טעם א' לפירודם. ועוד טעם ב' שאין להם אחיזה רק מב' קוי ימין ושמאל ולא באמצע ששם א' דיסוד אימא שאז הוא וא"ו גי' אח"ד בכח א' שהוא אח"ד. וטעמו דלית יחודא לס"א:

כי היחוד הוא השלמת הנגדיים כמו שהוא החו"ג שהחסדים החפצים להיטב ממתיקים את הגבורות עד שתהיינה להם לעזר להשפיע שפע מוגבל ומתוקן. אבל בס"א כולו גבורות קשות ואין קשה מתייחד בקשה. א"נ שז"ון דאצילות יש בהם ייחוד עצמי מפני שהם מיוחדים בשורשם בא"וא ולכן גם שיוצאים למטה במקומם מתייחדים מכח ייחודם העליון באור ישר הבא עליהם משא"כ בס"א. ואקדים מ"ש בס' א"י בדרוש הקליפות שאבי"ע דקליפה בחינתם ממטה למעלה. ר"ל שבעשייה דקליפה יש בה כל הפרצופים אפי' דעתיק וביצירה שלו חסר עתיק ולא יש כי אם מאריך ולמטה ובבריאה שלו חסר אריך ולא יש כי אם מא"וא ולמטה ובאצילות שלו אין בו כי אם ז"ון ושם עשו ואשתו. ולפ"ד גם בזה יבואר מ"ש הסבא שארי ביחודא ומסיי' בפרודא כי תחלתו הוא ממטה ואז יש בו כל הפרצופים שהוא ענין ייחוד שהעליון משפיע בתחתון. ומדי עלותו עד סופו הולך ומתמעט עד שבסיום שלו לא יש ענין ליחוד שאין שם רק זו"ן ובמי יתייחדו וז"ש דלית יחודא לס"א אלא וישאוהו במוט בשנים ס"מ ובת זוגיה עולם הנפרדים שבזכות מ"ט אותיות הייחוד דק"ש שהוא בז"ון דאצילות הכניעו את ז"ון דקליפה דאצילות ששם ממש עולם הנפרדי' שנהם. דזה הפך הקדושה ממש:

שבאצילות הקדוש הוא עצמות הייחוד ומשם יפרד ומכללם של דברים למדנו שכשיש זכות בישראל אז יגבר כח אותו הייחוד שיש באותה הבחינה הנק' זר"קא שהוא יציאת אור דרך אותו קו מזעיר אל כתר רחל שהוא י' וכאמור. ואם יש עונות ב"מ יינקו משם החיצונים ואמנם עונות אלו הם אותם שחייבים עליהם חנק כי אז פוגמים בכתר מלכות דנפקא מבין דרועו"י דמלכא. ולכן מתעוררות הגבורות הקדושות לטהר אותו פגם. וידוע שיש בגרון זעיר ג' אלה"ים ובעת הכעס ב"מ גוברים ונאמר נח"ר גרוני שמעכבים הנשפת הרוח שבקנה. ולכן משם פי' מגרון זעיר מתעוררים הדינים לחייב החוטא באות ו' שבשם שהוא מושרש בדעת. ואלו הג' דינים ברדתם מתפשטים בחג"ת שבהם תיקון המלכות לעולם דהיינו שמן הת"ת יוצא האור למ' כנז' וח"ג הם מאירים על ראשה וכמ"ש בס' א"י בשער טנ"תא בסוד שב"א סגו"ל. ובזה תבין מ"ש כאן:

אחידן ה"א ה"א וכו' והגיה הרב ז"ל דיד ימינא ויד שמאלא. מפני שאין הכוונה עכשיו בה' חו"ג המיוחדים בדעת ובת"ת רק בשני הידים ממש ח"ג ואלו מחזיקים באות ו' שהוא החבל המאיר מת"ת למ'. וכתר שלה הוא י' שבו נגמר הדין כי כך היא המדה שהמ' היא הפועלת והמוציאה מן הכח אל הפועל ונמצא כללות הענין שמגרון זעיר מתעוררים הדינים ומשפיעים כח גבורה במ' ע"י חג"ת לפעול גזרת החנק בגרון החוטא. ובחרטתו ווידויו וקבלת עונשו כלה ואבד ממנו צלם שהיה מלביש נשמתו והיא מזדככת ויוצאה לחירות והקליפה נפסד' וז"ש שמא דהוי"ה מיתה לס"מ וכו' פי' בפועל אחד נעשות ב' הפעולות מיתה לס"מ וחיים לישראל וזהו שאמר הכתוב אחרי הודעת היסורין שעתידין לבא על ישראל בעונותם פן יחשבו שהיסורין לנקמה ח"ו אלא ראו עתה כי אני אני הוא ירצה אין שום שינוי בעצמי ואין אלהי"ם עמדי. פי' אם בעונותיכם אתם נותנים כח לס"א להאחז בקדושתי. אין אחיזה זו דיבוק בעצמי ולא תאמרו שכיון שאין ישראל מוכנים לקבל שפע אורי שדעתי נוחה להשפיע בחיצונים ח"ו ולקיימם זה אינו. כי אין אל"הים שהוא הס"א אינו עמדי במקום קרי. אלא הכח המושפע אליו הוא בריחוק מקום אחרי התפשטות כל ק"ך צירופי אלהי"ם ואינו יונק ח"ו ממקום גבוה מקרוב והראיה כי אני אמית ואחיה בפעם אחת. מיתה לס"מ וחיים לישראל ולכן לא אמר אני אמית ואני אחיה:

בסקילה לס"מ באבן וכו' הנה לפי הסדר שכתבנו לפי דעת רש"בי בד' מיתות זו הסקיל' היא כנגד ה' ראשונה של שם בסדר הו"הי כנז"ל והחייב בה פוגם בבינה ולפיכך דיניה מתעוררי' ומתפשטי' עד מלכות שהיא המתקנאת לנקום עלבונה. ולמחות הס"א המתלבשת באותו חוטא שפגם במ"ן שלה. וצריך להקדים תחלה שידוע שד' הם כללי הנמצאים חי מדבר חי מרגיש וצומח ודומם שהם כנגד ד' אותיות הוי"ה ובסדר התחלקותם נמצא הדומם כנגד ה' אחרונה והרי שהמלכות היא אבן. ועוד נודע שבדעת מלכות יש שם ב"ן וזה מצד בעלה אבל כשמאיר בה אור אימא בשם אהי"ה או שם אלהי"ם אז היא יו"ד ה"ה וא"ו ה"ה והיינו אבן א' ב"ן. ואמנם אל"ף זו ציורה א יו"ד והרי אבן יו"ד. ולפי שיש בחי' שונות שהן א' דאהי"ה או דאלהי"ם או דאדנ"י שהן ג' שרשי הדינים כנודע מכוונת נוצר חסד לאלפים לכן כתיב וסקלתו באבנים וכתיב באבן ירגמו אותם. ויתר ע"כ דעת דנוקבא הוא סוד י' של תש"י כנודע שהוא של עור להיותו סוד גבורות שמקבלתן מיסוד זעיר שהוא כנגד דעתה וז"ש זריק לה צדיק לגביה. פי' שיסוד מציע ומחזיק היו"ד הנז' לזרק"ה לגביה והמ' יען כי היא לבדה אין בה כח שמפני העון נאחזים בה החיצונים וצריכה לסיוע מן הגבורות העליונות. ותחלה הצדיק מקבץ כל הה"ג לעורר דעת המלכות וגבורותיה. וה' גבורות הך סוד ה' ראשונה ממש שמתפשטת בחגתנ"ה דזעיר. דאימא עד הוד אתפשטת וה"כף הוא הצדיק הכופל את ה' אצבעות ובקנה דדרועא דאיהו ו' הרי זו מעלה יתר עליונה להמשיך ממנה הגבורות והיא מאימא והענין מובן במה שנודע שח"ג דאריך מתלבשים באו"א וא"כ זרוע זה הוא גבורה דאריך המתלבש באימא. ואיתא בס' א"י שאו"א המלבישים ח"ג דאריך היינו שח"ב שלהם נעשים מב' פרקי זרועות דאריך. מן הידים חכמה שלהם ומן קנה הזרוע בינה שלהם. וב' כתפין הם חו"ג הנק' ב' עטרין באופן שקנה זרוע האמצעי של גבורה דאריך ה"ס בינה שבבינה והוא קנה גי' ה"פ א"ל בסוד א"ל זועם והוא ו' בצורתה דהיינו בינה דאימא המתפשט' בה' מדות שלה חגת"נה:

ובכתף דתמן ה' זהו כתף השמאלי דאריך סוד הגבורות והוא הסוד הנזכר אצלנו בסוד חמש עשרה אמה קלעים לכתף שהם ב' שמות י"ה דיו"דין וההי"ן יו"ד פ' ה"י ש' יו"ד פ' ה"ה ר' הרי כת"ף והוא ה' גבורות בכללות מאה והם ה' זוגות של ב' אותיות כזה יי וו דד הה הי וגם בכתף זה גובר מילוי הה"ין על של יודי"ן והרי עד כאן נשלמה ההוי"ה ממטה למעלה בסוד הדין שנתייחדו הגבורות הקדושות להחזיק את השכינה שתכניע ותמחה את סמ"אל האחוז ומתלבש באותו החוטא וזה בכח ייחוד הגבורות עד מקום ראש שרשן הנגלה ומתפשט שהוא הכתף השמאלי כאמור ועל זה רומז שם סקילה דהיינו ק"ל של הנקודות שבשני שמות י"ה הנז' וס"ה של מספרם במילוי יו"דין וההי"ן וי' אותיותיהם (הרי ס"ה וק"ל) הרי הכל סקי"לה שבכח התפשטות שרש הגבורות על האבן נעשה פועל הסקילה. האמנם עוד צריך דבר אחר והו' כח המחשבה לחשוב ולכוין אל המקום הוא ראש האויב שאליו תזרק האבן. ועומק הסוד הוא שצריך לעשות בירור גמור דהיינו לכלות הפשע ולקיים ניצוץ הפושע אין זה נעשה אלא בכח המחשבה וז"ש וזריק לה לגביה פי' לגביה דסמ"אל דווקא ולא לגבי הניצוץ העשוק וזהו ענין כפל אומרו וזריק לה לגביה אחר אשר כבר הקדים ואמר זריק לה צדיק וכו'. אלא שזריקה ראשונה לתת כח באבן שתזרק ע"י ה' אצבעות והזרוע והכתף וכשתשכיל היטב תראה שפעולה זו סודה הו"הי שהוא כשנלקחה האבן להזרק אז הזרוע נשפל ונמתח למטה ונמצא שהעליון הוא הכתף והוא ה' אחרונה ותחתיו הזרוע היא ו' ותחתיה ה' חמש אצבעות. ותחתיהם האבן היא י' והרי זה פועל דין גמור. אבל אח"כ צריך להגביה היד עם האבן ואז ה"ס הוי"ה ביושר והענין שצריך להמשיך כח ממוחא סתימאה שהוא שמא מפרש יו"ד ה"א וא"ו ה"א שידוע מדרוש תלת רישין שבמוחא סתימאה יש שם מ"ה שהיא חכמה כ"ח מ"ה ושם הוא שורש הדין במיתוק גמור ולכן בכחו נעשה הבירור להשליך הקליפה האחוזה במוח דהיינו שסובבת את הניצוץ שבתוכה. וגם מחיה את הניצוץ בט"ל שב"מה המחיה את המתים. והבט נא שיש בכאן בחי' ב' הוי"ות הפוכה וישרה. ההפוכה לפעול דין בסמ"אל בכח הגבו' הנז' והישרה להציל את הנשמה השקועה בידו וזה בכח המחשבה העליונה. ואם תשלוט הישרה על ההפוכה כזה יה"וה ותכה י' בה' ה' בו' ו' בה' ה' בי' יעלה ק"ס גי' ע"ץ שכל הנסקלין נתלין על הו"הו העץ. ואם תצרף לעץ מ"ה שהוא המחשבה הנז' יעלה הכל גי' סקי"לה. והנה ידעת שאימא מושרשת במוחא סתימאה ולפי זה תשכיל כל ענין זה ביושר שהכל מיוסד על גבורות דאימא מתחלה ועד סוף:

לדון בשריפה לס"מ בתיקונים דף נ"ז דורש גם ענין השריפה בסוד ד' אותיות הוי"ה י' גחלת. להב ו'. וב' גווני הלהב ב' ההי"ן. וי"ל במ"ש הרמ"ק ז"ל בערכי הכינויים שגחלת ה"ס המלכות כשמקבלת גבורה מן החכמה והענין יתברר לך בדעתך דרוש כי אש יצאה מחשבון שהוא בל"ת בפ' וירא. ולפי דרכנו מיתת שריפה היא בחכמה וכנז"ל ורמז הי' נכון כי הוא י' עילאה המשפעת בחכמה תתאה שהיא י' תחתונה. והנה יו"ד משפיע ביו"ד הרי ת' וב"פ יו"ד והתכללותם הרי גחלת. הלהב ו' ה"ס הגבו' המתפשטים בגופה כי בדעתה הן קבוצות. ודעתה סודו י' כדאיתא בכוונת קשר של תפלה של יד ומשם מתפשעות בו"ק שלה ופ"ו ע"ה גי' לה"ב. וכשתעיין בדרוש הנז' של פ' וירא תראה שבהכנס הגבו' בתוך זעיר בונות תחלה את לאה ואח"כ את רחל רומזים ב' הגוונים ב' ההי"ן גוון גי' אדנ"י שכן בו נקראים ב' הנקבות. באופן כי י' מורה שורש הגבור' וה' התפשטותן. והב' ההי"ן ב' מקומות מושב שלהן. וכל זה מן הגבו' של אבא שבתוכו בוצינא דקרדינותא שמושפע עליו מח"ס כנודע ודוק שכל ג' המיתות הם בחיצוניות הגוף ושל השריפה בתוכייותו ושורפת איברי הנשמה והחיות שכללותם בסוד החכמה תחיה בעליה. והא דלא אמר כאן בפרשתנו ציור ההוי"ה בדין השריפה. אפשר דכיון שזה הרמז הוא פשוט ואחר שכבר קדם לדרוש בג' מיתות הקודמות מהם יש ללמוד בנקל לשל שריפה. כי כבר אמר בשקילה שהאבן רומזת לאות י' ומינה דגם הגחלת כך וממה שהקדים בדין ההרג לומר שגוף החרב היינו הלהב שלו ה"ס ו'. וממנו נלמוד לגוף הלהב דשריפה. וכמו כן שרומז ב' פיפות לב' הה"ן. וכן לב' גווני האש אבל שם בתיקונים מקדים השריפה לכל האחרות וכיון שהוא הקודמת צריך לפ' הרמז שלה כי מיד בתחלה אמר והא כולהו באתוון ולכן צריך לפרש של השריפה אבל כאן אין צורך לזה כאמור ולא הזכירו אלא בכללות לדון בשריפה לס"מ כדי להקיש אליו מה שנמשך שכמו שה' תקן שריפה לשרוף טומאת תוכיות החוטא. כך היטיב לעמו בסגולת מצותיו שבה יבער אש קדושה בפנימיותו שישרוף הכח הכולל שיש לס"מ על כל אדם בין מצד עון אדה"ר שבו נפלו זרעיותיו ביד החיצונים. ובין מצד סתם חומר האנושי הנוטה למותרות. והתחיל ואמר עצים לאדלקא בהון נורא וכו' ירצה שכמו שהאש שהוא היסוד העליון יש לו התייחסות להדבק בעץ הצומח מן היסוד התחתון שהוא הארץ. כך ישנו לאדם הצדיק שתחול ותאיר בו אש רוחניות וקדושה מפני ששורש גוף הצדיק אחוז בקדושה ומושפע ממנה. ולכן יש כח ברמ"ח מצות לזכך חמ"ר שלו מן הסיגים הדביקים בו הוא כח ס"מ כנ"זל ולחול בו אש הקדושה ע"ד חום טבעי הדוחה את המותרות ומקיים את הגוף בבריאותו. ומפני זה דורש הענין במציאות חום נר מצוה. ולא דרשו בפשיטות בסגולת התורה הנמשלת לאש. כי אין הכוונה על לימוד ועיון התורה שהוא חלק הנשמה. אלא בשל המצות הנעשות ע"י הגוף ואיבריו בעוה"ז שבו גוברים הקליפות המתאוות להאחז בגוף האדם. ובאש המצות שורף אותו ומתקיים וז"ש גופא דאיהו עץ וכו' ירצה שיש לאדם ב' מיני שלימיות. הא' כולל את כולו בכלליות כל רמ"ח איבריו המתחברים להעשות גוף שלם. והב' פרטיות כל אבר ואבר בפני עצמו וכן הוא כח כללות כל המצות ושל פרטיות כל מצוה ומצוה. והיינו דקאמר גופא ואיברים לאוקדא בהון אשא וכו' כי מלבד כללות כל הגוף שיש לו רמ"ח נרות וירבה הלהב לשרוף את ס"מ. אף כל אבר ואבר שכל מצוה ומצוה היא מיוחדת לו בפרטיות ונרה דולק ושורף. ואם תצרף מצו"ה לע"ץ יעלה א"ש להורות שהתחברות המצוה לאבר שהוא עץ תתלהב א"ש הרוחניות ומקודשת לאוקדא לס"מ וא"ת ומאין תתהוה האש הזאת כי המצוה היא פועל גשמי והיא בבחינת הנפש שעיקרו של ס"מ אחוז בה וכמ"ש נפש כי תחטא. לזה אמר בשכינתא עילאה בעץ:

וירצה שבכח המצוה מתעוררת אימא ויורדת לתוך זעיר ועיקרה דווקא אל ת"ת שלו דהיינו חדוהי דמלכא ות"ת לשון פארות וענפים על שם שממנו מסתבכים שאר קצוותיו והיינו גופא ואיברים:

והנה שכינתא עילאה היא בינה שסודה שם קס"א שפנימיותו הוא אי"יי כנודע ואל"ף ה"י יו"ד ה"י אם תחשוב האל"ף לאל"ף יעלו אל"ף ונ' ובהצטרף לו אי"יי יעלה הכל תפאר"ת. וגם לכך נקרא ע"ץ שה"ס קס"א חסר א' הוא שורשו המושרש בבינה. ואמנם סוד הפנימיות אי"יי הוא א"ש. אפ"א יפ"י יפ"י יפ"י וידוע שיסוד בינה מסתיים בת"ת זעיר ושם הוא תחלת היניקה לחיצונים ושם סוד ראש מלכות שהיא מצוה. והנה אם תסיר אי"יי משם קס"א ישאר ק"ל דהיינו מ"ץ המאיר בו"ה יעקב ורחל. והנה כשמתגלה שם האש הזאת הקדושה בכח המצוה אז ישרף כח החיצונים והוא ממש דוגמת הקרבנות:

דבזמנא דאש של גבוה וכו' שגם אותה האש היתה מג' יודי"ן וא' דשם ס"ג העולה א"ל ולכן שמו אורי"אל ובו היה נשרף החיצוני שעליו רומז הפסוק והזר הקרב יומת שלא אמר וזר אלא והזר רמז לאל זר הנודע העומד תמיד להקרב אל הקודש:

הה"ד והאש על המזבח וכו' דדייק כמה דברים א' הכפל שבפסוק והאש על המזבח ואח"כ אש תמיד ועוד דאיפכא מבעי ליה בפ' א' ואש על המזבח. ואח"כ והאש. ובפ' א' נאמר תוקד בו ולא כן בשני. אך הכוונה בפ' א' לאש גבוה שהוא היה נמצא תדיר וגם נגלה לעין בצורת אריה. שע"כ תצדק בו ה' הידיעה. משא"כ באש של פ' הב' שהוא המתחדש בכל יום מחדש. ולפ"ז יאמר הפ' והאש הידיעה תוקד בו במזבח באופן שהיה כל המזבח רותח באש הקדושה ולכן הקרב אליו יומת ונשרף:

זכאה איהו מאן דאחיד וכו' עד עתה דבר בסגולת פועל המצוה שסודה ברחל מן החזה דזעיר ולמטה ושם סוד עה"ד טו"ר ובסוד שני לבבות אשר שם. ועכשיו ידבר במי שזוכה לכוין בעשיית המצוה בכוונה הראויה שזה מתעלה לעץ החיים שה"ס חב"ד ששם עיקר שני יסודות דא"וא ע"ב קס"א שהוא עץ החיים ואז יש ייחוד מוחין וגופא ג' היחודים הנודעי'. והנה שנים מהם דהיינו הוי"ה אלהי"ם הוי"ה אדנ"י שה"ס גופא בגי' אב"ר. וכשמשפיע בם הוי"ה אהי"ה אז הוא נ"ר:

כל ענפא שכל ענף מעץ החיים מסתעף בכל מצוה פרטית בכח הכוונה מאיר בייחוד נ"ר. ויתר על כן נר מצוה ברמ"ח פקודין וכו' פי' פקודין של עץ החיים המאיר בר"מח איברי' ובהצטרף כללות הכוונה אל כללות המעשה יעלה רמ"ח נ"ר ואז ישתלמו הגוף והנפש ויתקיים הגוף לעולם כי כח ס"מ ישרף לגמרי וז"ש כד אחידן ביה וכו' פי' ב' הנרות שיתאחזו באדם הצדיק מן הפועל והכוונה אז יתקיים וירא והנה הסנה וכו' שלא אמר בוער באש ואיננו אוכל שאז היה נשמע הכל במקום אחד. אלא חזר ואמר והסנה להורות שר"ל ב' חלקי הסנה א' המזיק שהם הקוצים. וא' המועיל שהוא הענפים והפרי והעלין וזה הראה ה' שם למשה והודיעו שישראל הנמשלים לסנה כמרז"ל ישרפו ויכלו מהם הקוצים והם ישארו קיימים וזה בזכות התורה שיקבלו בהר סיני שהסנה שלו דוגמא לישראל. ומזה נקח המשל שגם הגוף והנפש יתקיימו לעולם: ובדרוש ד' מיתות ראיתי להקדים ענין כולל ובו יובן כל הנז"ל:

איתא בתיקונים דף נ"ז ע"ג וז"ל יהו"ה איהו דין בתוהו ובהו וחשך ותהום ודן בהון ד' מיתו' ב"ד ע"כ ומז"לן שפי' ענין זה מובן במה שידוע שרפ"ח ניצוצין נשארו בתוך הקליפה והם מבחי' ז' מלכין דמיתו. מרחפת מ"ח רפ"ח דאתלבישו בתוך ד' קליפות הקודמות בפסוק והן מבחי' עס"מב כי בחי' ע"ב ס"ג דשייכי לחו"ב דנקודות ירדו אל חסד וגבו' וכנז' באוצ"ח וז"ש לעיל בב' מיתות סקילה ושריפה לדון בדין סקילה וכו' מה שלא אמר בדין הרג וחנק שהן מסוד ז"ון ממש שבהם היתה השבירה בעצם. משא"כ בשנים האחרות שהן בסוד הדין המשתלשל בהם בבחי' התלבשותן בז"ון:

והנה החוטא בא' מד' מיתות פוגם באותם הניצוצות שמובלעות באותה הקליפה המיוחדת להן כגון העובר עון הרג פוגם בניצוצות שבתוך הקליפה הרביעית שהיא תהום ואותם הניצוצות הם מבחי' ע"ב האחרון של רפ"ח שהוא דשם ב"ן וכן בכל השאר. ואמנם לתיקונה מושפע בה מבחי' גבו' ב"ן לתת רשות לאותה הקליפה לשלוט על החוטא להורגו ולכלות סיגי אותו פגם וזוהי ההוי"ה הדנה ע"י תהום וכן בכולם והוא ממש ע"ד הוא שטן הוא מ"ה שנמצא שבהמיתו את האדם הוא ממית את עצמו שכן בכלות אותו החומר כלה כנגדו כח הניצוץ שבלע ממנו והוא ממש ע"ד שאז"ל שבהיות האדם בגיהנם באים אותם הקטיגורים שקנה בעוניו ונפרעים ממנו כדי רשעתו ומיד נמסים וכלים. וכל זה הוא בכלל שלט האדם באדם לרע לו. ובזה מובן מ"ש לדון למאן לס"מ כי הוא כנגד זעיר דקדושה שנוקביה הקדושה כלולה בסוד מילוי מ"ה וכן מאדם בליעל יצאה חוה ראשונה היא לילי"ת וזהו ששאל לדון למאן כלו' לא תחשוב שכוונת הדין תהיה על היהודי החוטא בעצם וראשונה. אלא על ס"מ שנתלבש באותו החוטא וכל כוונתו לבלוע את נשמתו הה"ד כי רותה וגו' שהפסוק מתחיל בלשון עבר ומסיים בלשון עתיד על אדום תרד אלא הכוונה שכמו שלשעבר בכל דיני מיתה רותה בשמים בשמי תהו ששם ס"מ ולילי"ת ששניהם עולים תרי"א גי' רות"ה שבדמם היתה רוה חרב ה' כן לעתיד על אדום תרד. גם אדום במ' רבתי דאי"ק בכ"ר גי' תרי"א מפני שאדום הוא ב"ן ס"מ ולי"לית. ובענין זה תבין מ"ש בירושלמי פי"ו דמסכת שבת שרבינו הקדוש אם היה נוקף אצבעו היה אומר רבים מכאובים לרשע ר"ל לס"מ שהוא הנכאב בעצם. שעל הבוטח בה' שהוא הנדון ובוטח בה' בין בכללות ד' אותיות שבהם דן בד' קליפות ובין בפרטות הוי"ה שבכל מיתה כנז' כאן י זה חסד יסובבנו שהרי נפשט מצלם צלמות ומתלבש בחסד אלהי"ם: