מקדש מלך, פירוש הרמ"ז על ספר הזהר ג:תקכ

דצלותא קיימא וכו' חילוק ב' הגירסאות יובן במ"ש הרב שלא די שבשעה שמתפללים ממשיכים השפע. אלא אפי' אחר שכבר התפלל המוחין מתקיימים בזעיר עד ג' שעות. וזהו רמז ב' הנוסחאות.

כי סיימא פי' אחר סיומא שכבר נגמרה בתיקונה וקיימא ר"ל כל זמן קיומה: כל אינון מלין וכו' האריך כ"כ ולא קצר לומר סלקא לעילא ובקעה. ללמד ב' ענינים א' שצריך לומר כל תפלתו בלי דילוג. ב' שצריך לחתוך המלות ולא לבולען. והוא בסוד קול ודיבור שה"ס הזווג הפנימי: ובקעי רקיעין הם יסודות עולמות אבי"ע. כי כולן עולות דרך שער השמים הוא לבנת הספיר המכוון לנגד בה"מ ומשם עולות דרך ישר עד דמעו וכו' הוא יסוד או"א הנק' עמיקא דבירא ששם הוא עיקר הכוונה כנז' בסה"כ: ומתעערי ברישא. ה"ס קול ודיבור ששם חו"ג ב' עטרין. ובתחלה הם בבחי' מקיף שאז הם חלוקים לשנים ואח"כ נכנסים בדעת ונעשים עטרה אחת.

והא אוקמוה וכו' זה נמשך ממ"ש שצריך לכוין בעמיקא דבירא ולכן צריך שתהא תפלתו תחנונים שהוא שם כי אין כח מעשינו אלא עד זו"ן ומשם ולמעלה הוא מתנת חנם וכמרז"ל מיום שחרב ב"ה דיו לעולם שישתמש בשני אותיותי וע"כ ואתחנן גי' תפלה. וכל ענין התפלה הוסד על שם י"ה. שהנה הקול יוצא מחיך וגרון שה"ס חו"ב. ואיתא בס' עץ חיים שהמלאכים המעלים התפלה הוא בכח שם י"ה שבו צייר הקב"ה עולמו. ושעל אלה המלאכים נאמר ורגליהם רגל ישרה גי' תפל"ה. וגם המקום שמגיע שם הקול שהוא בירא עמיקא הוא י"ה. ותרין עטרין. שהם חו"ג המושפעים הם סוד י"ה כנודע מסוד ט"ו אמה קלעים לכתף דהיינו חמש עשרה הם י"ה וכתף ת"ק. ולזה נמשך לכוונה רגלוי שהוא מה שנז' בדרך ישר"ה שרי"ה. ועוד נלע"ד דקי"ל איהו בנצח ואיהי בהוד. וידוע מדרוש רפ"ח ניצוצין שנ"ה הם בסוד י"ה ושלו יו"ד ה"י ושלה יו"ד ה"ה. ולפי שבזווג מתחברים יחדיו לכן רגליהם רגל ישרה. ומלבד זה ידוע שמנ"ה נעשים חו"ב שלה שהם ב"פ י"ה. ונודע לבקי בחכמת הרב טעם היות תפלה של יד בית א' ואותו טעם צודק בכאן:

ובעי לחפייא רישיה הוא כסוי ראשו בטלית שהוא אור המקיף הגדול של זעיר וכל אור מקיף נק' מורא שמים:

דלא יסתכל בשכינתא הוא מעין הצצת הבל שהענין הוא שהשכינה מתלבשת בכמה מלבושים ובפרט בזמן הגלות מתלבשת בקליפת נוגה ואסור להסתכל דוגמת הקשת האמור בתיקו' דף ל"ב. ולכן המסתכל ממשיך לעצמו כח הקליפה. ולכן אמר בספר' דרב המנונא מאן דפקח או שלפחות אינו משפיל עיניו הלא בשעת פטירתו מקדים קודם מותו לראות מ"ה שהוא מלא עינים מפני שנהנה מן הקליפה. ועוד שברגע יציאת נשמתו שבהכרח צריכה שכינה להראות לה וכמרז"ל אין הנשמה יוצאה מהגוף עד שתראה פני שכינה. ואז לפי זכותו זוכה לאור הפנימי. אבל זה לא יסתכל בנהירו דשכינתא. לא אמר בשכינתא כמש"ל אלא בנהירו שהוא אור הפנימי שלה. ולא ימות בנשיקה שהוא התדבקות רוחא ברוחא אלא ע"י חרב מ"ה היא לילי"ת צרת אמנו הקדושה:

מאן דמזלזל וכו' כי זלזול גדול הוא להסתכל בה חוץ למקומה כמש"ה ויסתר משה פניו וכו' דייקא מהביט שההבטה מלמעלה למטה. שנראית לו מתוך הסנה הנמוך והשפל. ולכן זכה אל ותמונת ה' יביט. דהיינו שזכה לאספקלריא המאירה שהיא למעלה משאינה מאירה והיינו יביט:

מאי שירותא הכא ומה עניינו לתפלתו שיעבור לא"י ולפי' רש"י אתה הראיתני מלחמת סיחון ועוג הראיני ל"א מלכים קשה שרש"י ז"ל עצמו פי' ד"ה בעת ההיא וכו' דמיתי שמא הותר הנדר וא"כ כיון שהדבר היה בספק אצלו שמא לא הותר לא היה לו לייסד תפלתו עליו. ועוד לא יכון לפרש את גדלך וכו' כל השבח האמור בפסוק על נצחון ב' מלכי גוים דכלא חשיבין. ועוד כי בפ' לא נזכר נצחון המלכים אלא לעבור את הירדן לראות את הארץ. ועוד למה לא ישבח לו ית' בפלאי מצרים ומעמד הר סיני ולכל זה כיון באומרו מאי שירותא הכא. ותמצית התשובה היא שכיון שמרע"ה היה הראשון והמתחיל להיות שלם בכל וכדבסמוך לכן היה רוצה לסיים שלימותו בהכנסו לארץ לבנות פרצוף רחל שעד אז היתה אחור באחור כנודע. ואמנם שלימות משה היתה כי היה מיסוד אבא ולכן נקרא ראשית כמרז"ל בראשית בזכות משה שנקרא ראשית שנאמר וירא ראשית לו. וידוע שראשית תוא אבא שהוא ראשית האצילות כי אריך שהוא כתר האצילות נחשב משל עולם העליון כמ"ש הרב ז"ל בכל בחי' הכתרים וכן חי"ת כ"ף מ"ם ה"י גי' מש"ה ר"בינו. והענין שהוא מיסוד אבא כולו שבכל אורך זעיר:

ואי תימא יעקב שלים וכו' שגם הוא זכה לכל קו האמצעי כי על כן נקרא ישראל מן החזה ולמעלה כי קודם לכן שנקרא יעקב היה בסוד מהחזה ולמטה.

ואילנא אשתלים לתתא וכו' ירצה שידוע שבזעיר ב' בחי' עץ דהיינו עה"ד טו"ר שהוא מהחזה ולמטה וז"ס יעקב שלכן כל עוד שנק' יעקב היה נרדף מעשו ומלבן ששם אחיזתם. והב' עץ החיים שהוא מן החזה ולמעלה ואולם כשנקרא ישראל אז נשלם עץ התחתון באותו של מעלה והיה הכל בסוד טוב וחיים כי לכך היתה מטתו שלימה:

אבל מה דהוה במשה וכו' הכוונה כי כל שלימות יעאע"ה היתה מבחי' זעיר בעצמו וז"ש אילנא אשתלים וכו' פי' גוף האילן שהיא זעיר. אבל משה היה מבחי' או"א שבתוך זעיר כנודע אצלנו בסוד פק"ד קס"א. ועוד שידוע שיש ב' בחינות דעת בזעיר כמש"ה כי אל דעות ה'. הא' הוא שבין בחי' חו"ב שבנ"ה דאו"א הנכנסים בחו"ב דזעיר וזו נקרא אחסנתא דאו"א שאינה מתפשטת בגוף זעיר רק נשאר נעלם ומאיר בראש זעיר. וסודו מתרין תפוחין דאריך תיקון ז' שה"ס ז"פ ס"ג. וממנו נמשכים ז' הבלים שעולים ס"ר ולהיות שאינם מתפשטים בזעיר לכן לא יש שייכות לאדם תחתון בהם רק למרע"ה וז"ש לא הוה לבר נש אחרא. אבל יעקב היה בסוד הדעת התחתון המתפשט בגוף האילן והוא בסוד י' הויו"ת שהם ה' חסדים וה"ג העולות ס"ר ולפי שמשה היה כולל לשניהם לכן נק' בשם סרס"ר. ועל זה נדרש וירא ה' כי סר לראות. וכלפי כן אמר אתה החלות להראות. וידוע מ"ש בתיקונים דף קכ"ו ע"ב וגבותם מליאות עינים כגוונא דא יהו"ה שישבה ע"ב תגין וכ"ד עיגולין (הציור תמצא בסוף הספר) וה"ס עייני"ן שכל כחם מאבא וז"ש את עבדך ע"ב ד"ך:

דהא אתעטר בשלימו יתיר וכו' זו הוראה על תכלית שלימותו כי נודע ליודעים שכתר זעיר יש בו ג' בחינות א' מאימא. וב' מלמעלה הימנה מאבא. וג' שהיא הגדולה שבגדולות היא מאריך. וגם ידוע כי ה' בחי' במספר אחדים במלכות עשיריות בזעיר מאות באימא. אלפים באבא רבבות באריך. והנה מפשוטה של תורה לא נראה שיעקב ראה ריבוי זרעו כי אם איזה מאות. והוא בסוד היות לו כתר משל אימא. אבל מרע"ה זכה לאלף ורבבה דהיינו המשכת כתר שלם לזעיר כת"ר גי' ג"פ אור. ואל זה רמז באומרו.

אתעטר בשלימות יתיר בכמה אלף וכו' והעיקר שירמוז למ"ש בס' הגלגולים ח"א פ' ט"ו שמשה זכה לב' מעלות מעולות על יעקב חוץ מאדה"ר והוא כי אדם לא זכה כי אם לק' כתרים. וקודם חטאו היו בבחי' כתר ממש ואח"כ נשארו הכתרים כשיעור אור מלכות לבד. אבל משה זכה לכל ק"ך כתרים ובבחי' המעולה דהיינו כתר שבכתר וכתר חכמה וכו' המעולה שבמעולים. וכל שאר הבחינות שתחתיהם לקחום ישראל שנים עשר שבטים כנגד י"ב פרצופים דבי"ע וז"ש אתעטר בשלימו יתיר בכמה אלף ורבבן. פי' כיון שכולם היו מתוקנים וזכו לשלהם לכן משה שהיה על גביהם זכה ליותר שלימים ועוד הוסיף שלימיות אחרות שזכה להשפיע אור התורה שהוא מאבא. לבנות משכן היא לאה מיסוד אימא. ותיקן מוחין דזעיר כהנים לויים וישראלים עם ראשיהם. היינו סוד חו"ג והדעת שביניהם. עוד הוא אשתלים בגופא שלים אהרן וכו' יכוין לשלימותו בג' קוי זעיר. אהרן בחכמת זעיר. נחשון בבינתו:

הוא בינייהו פי' הוא מאיר בתוכם. ועי"ל שירמוז שזכה לגדלות שני דזעיר כמו שהוא בפסח והיינו אומרו אשתלים בגופא כי זכה לגדל גופו דזעיר עד תכלית גדולתו. אהרן לימינא היינו אסד דאו"א נחשון לשמאלא גבורה דאו"א. איהו בינייהו בקו הימין שהוא עיקר ושממנו הכח והעוז אל הזרועות. כי הן מושרשות בת"ת: בג"כ משה הוה שירותא שכל כחו מראשית חכמה והיה מוקדם לאדם וליעקב מאן הוא סיומא נלע"ד ששואל הרי עד עתה לא הגיע אדם בעולם אלא למדרגת י' שהוא בחי' חיה ומוכרח שיהיה מי שיזכה לשל יחידה שה"ס קונו של יו"ד. כי לא תוהו בראה חלילה. וקורא סיומא ליחידה מפני שעיקרה מפנימיות עתיק שבתוך זעיר. וידוע שבחי' עתיק הוא סוף עולם א"ס. ואמר שהוא המשיח שכתובים בו ה' מעלות ישכיל ירום ונשא וגבה מאד. וזה אצלי סוד יבא שילה כי שילה זה משה שהוא מסוד אבא. אבל היינו מחיצונייותו כנודע מסוד פק"ד קס"א. אך פנימיותו של אבא חשוב כאור עתיק שבתוך אריך כמ"ש בסה"כ בסוד ק"ש. באופן שאז יזכה להעלות זעיר עד אריך. כמו שהיה במ"ת שאז נדמה לזקן ויהיו לו י"ג תיקוני דיקנא בשלימות. והיינו יב"א גי' י"ג שיל"ה מש"ה:

ויהון עלמין בזיווגא חדא שכל בי"ע יתכלל בתוך האצילות כמו שהוא במנחת שבת. אלא שעכשיו אין עולה כי אם הפנימיות ואז יתעלה גם החיצוניות וז"ש שיהיו כל העולמות בזווג אחד כלו מסוד אצילות.

וזהו יהיה ה' אחד ושמו אחד פי' הוי"ה הוא הפנימיות ושמו החיצוניות שלא יקרא עוד עולם הפירוד. א"נ ידוע שיש בי"ג מדות פנימי וחיצון כמ"ש בל"ת בפרשת תולדות ע"ש. ואז יהיה ה' אח"ד גי' י"ג בסוד הפנימיות של כל האצילות שיאיר מפנימיות הדיקנא. ושמו הוא עולם האצילות הכולל אז כל בי"ע גם זה יהיה אחד ליהנות מחיצוניות י"ג. והבן כי קורא הוי"ה בפי' לתוכיות האצילות שכן הוא הוי"ה שלימה באחדות עצמי. וקורא שמו לד' חלוקי אבי"ע מפני שבהם אין עתה הוי"ה שלימה. אלא ד' אותיות שבשם מחולקות. ואז יהיה הכל אחד: אמר הקב"ה למשה וכו' לגודל זכותו לא הניחו בפחי נפש אלא אמר לו מאמר נפרד מהראשון מאמר של ניחומין.

רב לך דאזדווגת בשכינתי ואקדים לפרש מ"ש בזוהר בראשית דף כ"ב ע"א וז"ל משה אתפרש מאתתיה ושמש כד איהו בגופא בההוא רוחא קדישא. לבתר אתדבק רוחא ברוחא עילאה עמירא דלעילא עכ"ל. וכללות הענין מבואר בס' א"י והוא שיש שני דיעות בזעיר א' עליון המכריע בין חו"ב שלו. והב' תחתון מכריע בין תרין עטרין חו"ג וזה התחתון הוא המתפשט בענפיו בגופא דמלכא. ובו מושרש יעקב כי כל עצמו להוליד ולהמשיך נשמות לבני ישראל. וזה ע"י זווג תחתון של ברית המעור ברחל עקרת הבית היא המלכות. אבל מרע"ה זכה לדעת העליון שהוא רוחא ונשמה לתחתון ואינו מתפשט למטה בגופא דזעיר רק שרשו בתיקון ז' דדיקנא דאריך שני תפוחין סוד ואמת שה"ס ז"פ ס"ג ומשם נמשכים ז' הבלים עד אימא ועד יסודה ונכנס בין חו"ב דזעיר ושם הוא זווג הנשיקין רוחא ברוחא קול ודיבור. והנה יעקב נזדווג בנשיו למטה שהן דוגמת רחל ולאה העליונים להוריד נשמות לבני אדם. אבל משה הסכים מדעת עצמו שהוא הדעת הנעלם ופירש מאשתו התחתונה. ושמש עודנו בבחי' גוף שהוא הנמשך מדעת התחתון בההוא רוחא קדישא הוא הנק' רוח פיו שהיה מעלה נשמתו עד שרשו הפנימי שהוא כח הזכר הנקרא קול וממשיכו על כח הנוק' הנק' דבור. ובזיווג זה יצאה תורת אמת מפי הגבורה הוא יסוד אימא שבדעת זעיר. וז"ס וישמע את הקול מדבר אליו וארז"ל שהיה מדבר בינו לבין עצמו שמשה היה שומע הקול בפנימיות וא"כ היה הדיבור יוצא לחוץ להמשיכו לישראל. וז"ש בתחלה מדבר אליו שהוא מתפעל וה"ס הפנימי ואח"כ נאמר וידבר אליו שהיא היציאה לחוץ. ולכן נאמר להם במ"ת אמור להם שובו לכם לאהליכם. פי' כשהיו מוכנים לקבל התורה פנים בפנים היו כולם ראויים לייחד יחוד הנשיקין לכך נאסר להם הזיווג התחתון. אבל עכשיו שאמרו קרב אתה ושמע התיר להם זיווג האנושי. ואתה פה עמוד עמדי ואדברה אליך בחי' הדיבור ולכן ארז"ל שהסכים ה' לדעתו לפרוש מן האשה כי היה בו כח וזכות להמשיך אור לייחוד הפנימי שלא ע"י כלי הדיבור רק בפנימיות הפנימי. וזהו פה עמוד עמדי כלו' בייחוד שלי ובזה אדברה אליך את החוקים וכו'. וז"ש שם בפ' בראשית ושמש כד איהו בגופא בההיא רוחא קדישא הוא שורש הדיבור בפנימיותו. אבל לבתר אתדבק רוחא ברוחא עילאה טמירא דלעילא פי' שבעה"ז זכה לבינה ה"ס הדיבור. שהרי דעת הנעלם מכריע בין חו"ב כנז"ל וחכמה הוא הקול ובינה הדיבור. ואם זכו ישראל היה משה מוכן לזכות אל הפנימיות הקול בעצמו אלא מפני שלא זכו נאמר ואת תדבר אלינו וארז"ל התשתם כחי שלא זכה אלא לאחורי חכמה בבחי' פק"ד. אכן בפטירתו נאמר וירא ראשית לו שזכה לחכמה. והטעם כי שם חלקת מחוקק ספון ששם שרשו ואז נדבק רוחא ברוחא עילאה הוא דעת העליון שכל דעת בחי' רוח אלא שזהו עליון על דעת התחתון:

והוא טמירא פי' לא בבחי' הדיבור המתגלה אלא בתוכיות הפנימי דלעילא שנמשך מן תיקון דיקנא עילאה הוא ואמת. ובזה נפרש מאמרנו שה' ניחם לב עבדו באמור לו רב לך דאזדווגת בשכינתי: לא כיעקב דאזדווג בנשיו להמשיך שמות אלא אתה יש לך הדעת הגדול והרב שבו הורדת התורה. וגם שסודו מכללות שם ס"ג של ואמת שממנו סוד הב"ל הרי ק' ואור זה יורד לאימא דאיהי ס"ג. ומילוי שלו נכנס בדעת העליון הרי עוד ק'. ונחלק לקול ודיבור ב' בחי' הרי רב:

מכאן ולהלאה אל תוסף פי' אין לך צורך עוד להמשיך בבחי' זו של הדיבור כי אתה מוכן לעליון שבעליונים הוא רוחא ברוחא וזהו רמז אל תוסף דבר אלי וכו' כלומר איני חפץ להמשיך עוד עמך במדריגה זו של דבור אלא שתתעלה לשל הקול:

רב לך בנהירו דשמשא ר' יצחק מוסיף טעם אחר והוא לתיקון רחל קדישא והענין יובן בהקדים מ"ש באוצ"ח שדור המדבר היה מצד אבא. ואז היתה ההנהגה ע"י יעקב ולאה בת זוגו ואז היתה רחל בבחי' אחור באחור כי אינה יכולה לקבל אור אבא אלא ברחוק כמ"ש על פ' מרחוק ה' נראה לי. וריחוק זה הוא כשעומדים ג' אחרונות דאבא בחג"ת דזעיר כמ"ש בסה"כ. ועוד צ"ל שאור הגנוז הוא אור פנימי דאבא.

ואור השמש הוא מה שמאיר אבא לזעיר פי' בתוך גופא דזעיר לתיקון פרצופו והוא בחי' האחוריים. ע"ב דריבוע הוי"ה. וגם ריבוע שם ע"ב דיודי"ן פק"ד ושניהם נרא"ה כנז' בסה"כ אבל הגנוז בתוכו הוא הנקרא רב טובך והוא שם יו"ד ה"י וי"ו ה"י מלובש בריבוע. י' י"ו יו"ד. ה' ה"י. ו' ו"י וי"ו. ה' ה"י גי' ק"ל ע"ב ק"ל גי' ר"ב וז"ש רב לך בנהירו דשמשא דהוה גבך פי' יש לך עתה כח לקבל אור ר"ב. א"נ ועיקר שדור המדבר שמשה רב שלהם נאמר עליהם כורתי בריתי וכו' שיעקב אותיות יבק"ע ומתוך הבקיעות היו מאירות ניצוצי אור הגנוז. וז"ש יש לך ר"ב בתוך נהירו דשמשא דהוה גבך פי' בתוך בחי' פק"ד שהוא שלך לכן אל תוסף:

דהא זמנא דסיהרא מטא היא מ' בהיותה בבחי' לבנה שאין בה כח אלא לקבל מן השמש. הוא אור אבא המאיר בזעיר:

וסיהרא לא יכיל לאנהרא עד דיתכניש שמשא שהאור שהיה מאיר אבא ביעקב שהוא כננד נה"י דזעיר צריך שיסתלק לחג"ת והוא מ"ש בזוהר בראשית דף כ"ב ע"א בענין פטירת מרע"ה ותמן אתדבק באינון ס' רבוא דהוו דיליה. והוא הסתלקות אותה הארה לעולם הסתום. דהיינו חב"ד חג"ת ומשם יאיר לסיהרא. אבל צו את יהושע. ואיתא באוצ"ח שיהושע הוא מבחי' אורות אימא המתרבות בזעיר והוא מבחי' ההבל היוצא מיסוד זעיר ולהיותו מבחי' אור אימא לכן היה נכנס לארץ לתקנה בכל פרצופה. דהיינו תיקון גופא שהוא ממש המאיר בז"ק שלה והנה הרב ז"ל רשם על וצו רפ"ד א'. ששם נראה שמפרש ואצוונו לשון צוות כמ"ש שם וזהו נמי וצו שתתחבר אל יהושע. וידוע מכוונת האל הגדול שיש בחב"ד דזעיר אל הוי"ה בחכמה ואל שד"י בדעת ואל אדנ"י בבינה וזהו צו אל אדנ"י. כי משה היה בו פני בינה ומשם יאיר למלכות וזהו וחזקהו ואמצהו.

אנת דהוא שמשא וכו' פי' המשך לה מרחוק בחי' ע"ב פק"ד בסוד נראה כנזכר וכנגד ב' ההארות אמר חזק ואמץ גי' ע"ב פק"ד. ולכן חזר ואמר אנת דהוא שמשא בעי לאנהרא לסיהרא. כלומר משלך:

ואתם הדבקים רבי יוסי אמר וכו' ולא אמר ר"י פתח וכו' כדרכו בכל ס' הזוהר ונלע"ד שיובן עם מה שציין הרב ז"ל בכאן בראשית נ"א שכונתו זלה"ה לפתוח פתח לביאור הענין. וכאן הוא א' מהם שהרי פ' ואתם הדבקים הובא בזוהר בכ"מ ומכולם לא ציין כי אם אותו דבראשית שבמ"ש מבואר בעצמו פ' אשרי העם. ותמצית הענין הוא שהשכינה נק' אש אוכלת מפני שאוכלת וקודחת בדיניה כל הסיגים. ואפ"ה ישראל שאדוקים בה חיים וקיימים והיא נק' ה' אלהיך ולא אלהינו מפני שמשה מושרש למעלה ממנה דהיינו באו"א שבתוך זעיר וכשהוא נכלל עם ישראל אומר ה' אלהינו. אבל כשמדבר עם ישראל לבדם אומר ה' אלהיך או אלהיכם. ואמר שם הטעם הוא מפני שהשכינה בלי חיבור בבעלה היא נק' ד' לשון דלות. אבל כשמקבלת מדכורא היא ה שהו' שבתוך הד' הוא אור זעיר שאז הוא מוכנת לקבל. וה"ס נער ונערה והענין שבתחלה היא בבחי' דינים חזקים וה"פ דין הוא גי' ש"ך ונער. אבל בכח תומ"ט של ישראל ממשיכים לה ה' אלפי"ן של ה' שמות אהי"ה ואז היא אדנ"י גברת ושולטת בכל וה"ס שם שכינה ש"ך ינ"ה גי' אדנ"י ר"ל ש"ך נעשה אדנ"י. וידוע שה"ס שם יהודה יה"ו או"א שבזעיר. ד"ה דל"ת נעשית ה'. ולכן בזמן הגלות שהיא באחוריים נק' ישראל יהו"ד כמ"ש בני גלותא ד"י יהו"ד. מפני שאין זכות לעשותה ה כלל העולה שהשכינה אש אוכלת את הרשעים ואפ"ה ישראל מושרשים בה והיא נק' אלהיכם וזש"ה כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלהיך מקרבך בכח גבורותיו הקשות. ובכל זאת ואתם הדבקים חיים. והתחיל בלשון יחיד כלפי שבט שמעון שממנו היו אותם החוטאים. ואתם בכללות הדבקים ומושרשים בה שיש בהם כח למתק גבורותיה שבזה היא מקבלת אתכם בתוך ה"ה שהמשכתם לה. שבעונות החוטאים היתה באחור ובפרט בעון פעור והבן. אבל אתם גרמתם נסירה גי' שכ"ה. ובאה לאור פני מלך. ולכן חיים כולכם. וכל סוד זה נרמז בפ' אשרי העם שככה לו פי' שגברה זכותם עד שמה שהיה ש"ך המשיכו לו ה'. שאז היא ה"פ אדנ"י שיש בהם כ' אותיות הרי שככה. ואז גורמים שמה שהיה אלהי"ם נעשה הוי"ה וזהו אשרי העם שה' אלהיו. ולכן ר' יוסי שהתחיל בפ' ואתם הדבקים אמר אשרי וכו'. כלומר הסוד הנרמז בפסוק ואתם הדבקים הוא כמוס באשרי העם שככה לו. ואח"כ נמשך לדבר בפרטות סגולת ישראל להוסיף כח בגבורה של מעלה ואמר זכאה עמא וכו' ירצה שבדור הפלגה שהיו כל העולם עע"ז בחר ה' בבית תרח הגם שאף הוא היה עע"ז ובקליפה שלו היו טמונים הניצוצות של שרשי ישראל:

וסליק לון לעדביה פי' שכל יתר ניצוצות קדושה שהיו בקליפות אחרות לא לקחם לגורלו ולכן גם שמתעלים ונכללים בקדושה ומתייחדים אינם עולות ממדרגת גירי צדק. שאין כחם אלא כמ"ש בפיקודיך דבראשית י"ג וכולהו עאלין תחות גדפוי דשכינתא ולא יתיר ע"ש.

אבל ישראל בריך לון בברכתא דיליה פי' שיש בהם כח וסגולה ושייכות עם כל פנימיות קדושת העולמות העליונים שמעלים מ"נ מנשמותם ומורידים מ"ד אור ישר לברך את כל המדות. ומאותה הברכה מתברכים גם הם:

בברכתא דשמיה פי' ששמו הגדול מתברך בזכותם וכנז"ל שמד' נעשית ה ואז השם שלם וזהו זרע בירך ה' ברך ה' ממש דאי הוה קאי אזרע הול"ל זרע ברכו ה'. אבל ברך ה' ר"ל שהוא מברך את ה':

ת"ח כל שאר עמין וכו' מוסיף במעלת ישראל מצד התנגדות ע"ד כיתרון האור מן החשך. ואמר שיתר האומות סלק הוא. יתב' פרטיות השגחתו מהם אשר היתה עליהם קודם מעשה הפלגה ונתנה לשרים שנתמנו במינוי חדש לפי טבע המקום שאמר להם ה' להנהיגו וזהו רברבי ממנן:

דשלטין עלייהו שכל אומה נכנעת וכפופה תחת שר שלה ולעומת כל זה וישראל אחיד לון וכו' גם שיהיו בח"ל הם חלק ה' שהוא ית' אוחז בהם שלא יפסיקו החיצונים ביניהם והם אחוזים בו כחלק בכל. ובכל מקום שגלו שכינה עמהם וזה היה אפילו קודם מ"ת כמש"ה אנכי ארד עמך מצרימה. ואחר שזכו למ"ת נתייחדו בשמו הגדול הכולל כל העולמות בפנימיותם וזש"ה ואתם הדבקים בה'. פי' ב' מעלות מופלאות א' דבקים ולא כפופים כאומות. ב' בה' ולא בשרים הממונים: