מקדש מלך, פירוש הרמ"ז על ספר הזהר ג:נא

והר"מז כתב ריש פרשה זו וז"ל: ת"ח האי עולה וכו' יובן במ"ש בס"הכ בסוד פרשת התמיד שכל סור עולה ה"ס לאה שהיא עליונה ושם הדינים הקשים כולם ולכן באה עולת התמיד כנגדה למתק דיניה. וקשה לי שהרי בכמה מקומות למדנו הרב זל"הה שעיקר זווג של שחרית הוא דיעקב ורחל. אכן נ"ל שלעולם כן הוא שזווג הבקר עיקרו ברחל אבל הוא לא לבד כנגד נה"י דזעיר. אלא ג"כ עולה עד כנגד הדעת שלו ותופסת מקום לאה שהוא כנגד חג"ת כמ"ש בסוד חזרת עמידה ולכן צריך מיתוק לדיני לאה כדי שלא תהיה שום מניעה לרחל לתפוס מקומה וז"ש כאן סליקו וקשירו דכ"י לעילא היא רחל העולה מעולמות התחתונים ומתקשרת באצילות. והיא דבקה גו עלמא דאתי היא לאה הנעשית ממ' תבונה. ואז קשר זה הוא בחדוה שגם לאה נהנית מעליה זו שנמתקו דיניה. וגם כי בסגולת הקרבן מאירים כל המדות. ולאפוקי בלילה שאז לאה תופסת מקום רחל ומתלבשת בכליה ורחל יורדת לבריאה בזמן הגלות בסוד גלות. ובזמן בהמ"ק לתת טרף לביתה כי כך נגזר עליה לכי ומעטי את עצמך. ואז התפשטות לאה במקום רחל אינו בחדוה. אבל בשחרית הוא קשר של אחדות ושמחה מפני שהוא התקשרות כל העולמות עד א"ס כנז' בסמוך והוא הנרצה בכאן באומרו ובגין דסלקא וכו' והענין במה שהודיענו הרב ז"ל שיש לא"וא ב' בחי' זווגים א' בסוד החיצוניות לחיות העולמות והוא בבחינת יש"ס ות' ולזה אין צריך העלאת מ"ן אלא מעצמו נעשה שאם יחסר רגע חלילה יחרבו הנמצאות. והזווג השני הוא בסוד הפנימיות והנשמות להוריד שפע חדש מלמעלה ולזה צריך שיעלו מ"ן ז"ון זעיר לאבא בסוד שם מ"ה ונוקביה לאימא בסוד שם ב"ן. והדברים ערוכים בפרטות בכללות ליקוטי הר"חו ז"ל סימן ל"ד ומ"ה. ואז מתחברי' יחד א"וא עילאין ויש"ס ות' ונעשים ב' פרצופים וגם הם מעלים מ"ן לאריך והוא לעתיק וכן עד ראש המעלות. וכלפי ענין זה אמר כאן. ובגין דסלקא לעילא לעילא. פי' אל א"וא עילאין כתיב זאת תורת דכר ונוקבא כי צריכים ז"ון להעלות מ"ן ואי איפשר אם לא ע"י שניהם יחד וז"ש לסלקא בחביבותא וידוע שעיקר הכח להוליד הוא סוד הנשמה לנשמה י. דהיינו בבחי' חיה כידוע וזו באה מאבא לכן פי' ואמר תורה שבכתב ותורה שבע"פ שהם סוד אור אבא שבז"ון ודע שאי אפשר לז"ון להעלות מ"ן עד שיקבלו כח מלמעלה לעלות והנוקבא קודמת לקבל הכח שה"ס מנצ"פך שמקבלת מאימא. ונל"עד שה"ס מ"ש במלת שמע שם ע' ופי' שמ' הנק' ש"ם מקבלת מז"ק אימא וידוע שה' גבורות הם בקצוות אימא סוד נ' שערים ובכללות דיסוד ומ' הם ע'. והנה בסוד העולה אז מעלה המ' מ"ן דילה מתוך הקליפות אשר מושבם בצד צפון כנז' בפ' תצוה דף קפ"ד ע"ב והיא עולה דרך צפון הקדושה מעוררת ומקבלת סוד הגבורות דאימא. וז"ש כד איתער סטרא דצפון וכו' שמתעוררות גבורות להעלות המ"ן שגם הן סוד גבורות ודיני מלכי קדם וידעת שסודם ש"ך ניצוצין: וגם ידעת שרחל נק' תמר בסוד ב"פ ש"ך דידיה ודידה כי המלכים דמיתו ה"ס ז"ון וז"ס כבש התמיד כבש בצירוף ב' ש"ך ואלו נכבשים עתה בסוד הקרבן אל הקדושה ובכח מ"ן אלו עולה למעלה היא ובעלה וזה שרמז במלת חביבותא ולפי שהיא העיקר בהעלאת מ"ן לפיכך תלה בה העלייה שאין צריך לחזור ולהזכיר עליית זעיר שכבר הזכירה לעיל בסוד תורה שבכתב ושבע"פ. ועוד רמז סוד אחר במלת חביבותא והוא מ"ש בברכת אהבת עולם ובלמען שמו באהבה כי בברכת אהבה שם נכוין שז"ון בהיותם בהיכל אהבה שבבריאה מעלים מ"ן לעורר זווג העליון דא"וא בסוד יחוד ק"ש כדי שיורידו המוחין לז"ון שהם מזדווגים אח"כ בעמידה. ובק"ש נכנסים בזעיר סוד ו"ק דגדלות ובברכה ראשונה דעמידה נכנסים בו כל המוחין. ורחל הולכת ומתתקנת על ידו עד אומרנו למען שמו באהבה שאז הוא סוד אהבה שנייה שבהיכל קה"ק שבבריאה והענין הוא שאז צריכה העלאת מ"ן פעם אחרת כדי שיזדווגו א"וא לסוד הנסירה כמ"ש ויבן ה' אלהים את הצלע. ואז נכנסת רק בינה בתוך רחל לגדלה ובכניסה זו מחברת את לאה ורחל יחד לפרצוף א' ואח"כ חוזרת פנים בפנים עם זעיר ומזדווג עמה בעמידה באופן שיש ב' בחינות היכלי אהבה בא' מקבלים ז"ון הארות שלמעלה והוא מה שרמז באומרו דב' התורות מתעלים בחביבותא פי' בהיכל אהבה ע"י הכהן שושבינא דמטרוניתא. ואולם לעילוי העצמיי של רחל שהוא בהיכל אהבה השני לגדלה בכל קומתו שהוא ככר גדל לכ"א:

כד אתער סטרא דצפון ה"ס אימא שהיא הנכנסת אז לבדה בתוך לאה ורחל הכוללת כל צד צפון ושאזמבריחין נה"י דאימא ע"ס קו שמאל והיינו תחת לראשי שהוא עד הוד שהוא המקום שהיתה בו ראשה קודם עלייתה ואז איהי לבדה סלקא ומתגדלת בחביבותא הוא היכל אהבה השני. ואח"כ חוזרת פנים בפנים והוא התעטרה בימין ומזדווגת עמו והיינו ואתחברת באמצעית' שהוא קבלתה טיפת מ"ד מיסוד זעיר תוך יסודה ואח"כ הודיענו מעלת זווג זה שהוא הורדת האור מדע' אריך. דקה"ק הן תלת רישין. קדש רישא עילאה קדשים הן תרין רישין אחרנין דא לגו מן דא וזה נגמר ונעשה בכח כוונת העומדים על הקרבן. כהן בעבודתו וכוונתו וישראל במעמדו ותפלתו. ולוי בדוכנו ושירתו שידוע דאינון בסוד חג"ת וכן תלת רישין דכתרא ומוחא אינון כתר וחכמה דאינון נתקנים בחסד וגבורה דעתיק. וקרומא דאוירא נתקן בת"ת עתיק. א"נ קרומא דאוירא שה"ס דעת עתיק הגנוז בין כתרא ומוחא והוא ממש כהן ישראל לוי. ועוד הוסיף טעם אחר להקראות העולה קה"ק וה"ס קשירו דג' רוחין וה"ס ג' דעות דהיינו דעת אריך הנקרא רוחא דכל רוחין כמ"ש הרב ז"ל ריש פר' לך לך וממנו המשכת האור לדעת ז"ון וידוע שחכמה סוד חיה ובינה נשמה. ודעת רוח ודעת אריך איהו קדש בסוד טיפת הזרע דאיהו ע"ב שבו ד' יו"דין וד' כוללים גי' קד"ש וטיפה זו בהכנסה ביסוד א"וא היא קדשים. אך העיקר הוא אבא שיסודו מבריח כל הזעיר מדעתו עד יסודו ויוצא גם לדעת נוקבא בסוד רוח הקדש. אבל רוח הזעיר דנפיק מגו שופר כליל אשא ומיא חו"ג משא"כ רוח תתאה דדעתה ק"ל כידוע. ומשם דהעולה סוד קשר ג' רוחין. לכן כתיב והעולה על רוחכם. עלה חסר כתובה בתורה ובמילואה עי"ן למ"ד ה"ה גי' רו"ח. וז"ש אהדרת עולה רוח ממש פי' שבסוד כוונת העומדים עליה מתעלים מ"ן דמ' מתוך הקליפה שהם מלכי קדם בחינת שם ב"ן גי' בה"מה ואז מתבסמן בסוד הדר המלך החדש ועולים לבחינת רוח אדם. ומעכירות התחתון יש קצת חיות לחיצונים בסוד בהמה ולדעתי ז"ס רוח האדם העולה למעלה ורוח הבהמה היורדת למטה. וה"ס מוחא אחרא הנזכר לקמן. ונל"עד שהוא משם אלהים ורוח האדם הוא משם הוי"ה ואם תרבע הוי"ה בנקודות שבתוכה יעלה רוח ואיתא במרכבת יחזקאל פ"ג שמסוד הקרבנות ניזונית קליפת נוגה כי משם נפש הבהמית של האדם ולדעתי היא הארה גשמית לחומר. ונפש הבהמה הטהורה וז"ש מרזא דבהמה שהוא סוד נפש הבהמה ונפש הבהמית והענין הוא שנפש הבהמה הטהורה היא מחלק הטוב שבקליפת נוגה מצד החיצוניות ונפש הבהמית של האדם היא מן הפנימיות ובתוכה מתלבשת נפש העיקרית של האדם שהיא נפש דאופנים מסוד קדושה שבעשיי' ולכן נר"ן של אדם עולות למעלה בסוד מ"ן. אבל סוד ב' נפשות הבהמיות הן מסתפקות ומתזנות לקשר אל צד הקדושה הטוב שבקליפת נוגה. ונדחה ונשרף צד הרע וז"ש בסמוך ולבתר מפני ומעביר רוח דמסאבא: ולכן עולה היא ק"ק שמיחדת כל בחי' הקדוש' אפי' התחתונים שבכולם והכל נמשך לרוחניו' ואין בעולה חלק לגוף כלל כבשאר הקרבנות. שכיון שיש בם חלק לגוף אוכליהם אין בה ביטול גמור לחיצונים ולא מיתוק לכל הגבורות כסגולת העולה שלכן היא ק"ק ושחיטתה בצפון. אבל השאר הם קדשים קלים כי אינם ממשיכין הקדוש' בכל המדות והעולמות ושחיטתן בכל מקום. ואע"ג דאיכא חטאות ואשמות לא מיירי כי אם במיני זבחים הבאים בלי קדימת חטא. כי אף חטאות י"ט ור"ח באים לכפר כדתנן פ"ק דשבועות אבל העולה הית' באה נדבה ואפ"ה היתה מסוגלת להעלות מ"ן דמ' ולתקן כל הגבו' ולהאיר לכל העולמות שבה עיקר הקדוש' ולכן נזכרו דווקא בה לבושי הכהן לבוש בד שהוא לבון וזכוך הניצוצות דמלכין קדמאי וה"ס ב"ד שהוא בא"ת ב"ש ש"ק שה"ס הקליפה רמז שהשק נהפך לב"ד וגם בד פירושו מיוחד לבד. ועוד בד הוא פשתן הוא גבו' קין ומשום הכי בעי:

מ"ט דא קדש ר"ל ולמה לא ילבש בגדי צמר שהוא חלקו של הבל ותירץ דאדרבה זהו הסוד שכל צד הס"א נדחה וכל ניצוץ טוב נדבק בקדושה. אפי' מבחי' גבו' של קין דאיהו קינא דמסאבותא. וגם מטעם זה אין איסור כלאים בבגדי כהונה כי קדש הם והו"ל כתכלת בציצית שאין למעלה קטרוג אלא הכל אחדות וקדושה וכן סוד העולה מיחדת כל בחינות הקדש מכל צד טומאה למדנו מכל האמור שיש כמה בחינות בענין הקרבן שיכון עליהם סוד אדם ובהמה זו מצד האדם המקריב ובהמה הנקרבת: ב' שבסגולת הקרבן מתעלים במ"ן ז"ון ב' דתורות הנז"ל זה לאבא וזו לאימא ג' שמאירים ומתקשרים חסדים וגבו' רוח האדם ורוח הבהמה. ד' שאחר תיקון העולמות אין לך דבר שאינו כלול מן מ"ה וב"ן. ה' והוא העיקר שמקריב העולה היה מכוין להעלות נינוצות נשמתו. ובשל ציבור היה הכהן והעומדים על הקרבן מכוונים על תיקון כללות ישראל. ואח"כ להעלות מ"ן דמ' וז"ס אדם ובהמה שהיו מתקנים פנימיות וחיצוניות העולמות דהיינו בחי' אדם ובהמה. ועל כל אלו הבחי' יונעם טעם שהעולה דוקא אליבא דכ"ע טעונה כוונת זמן שאם שחט בכוונת חוץ לזמנה פיגול. כי זמן הוא סוד אדם ובהמה. ולהיות שזהו כללות הכל לכן בבריאת העולמות ברא השי"ת אדם ובהמה ואע"ג דבהמה קדמה ממ' עיקר תיקונם היה ע"י שקרא להם שמות. וכן היה בכללות העולמות שבתחלה קדם שם ב"ן עולם התהו. ואח"כ בא אדם ותיקן הכל. ומזה יצא לו ק"ו ואי תימא וכו'. דמדכתיב יעופף על הארץ נראה שאינה בכלל בהמה. ואמאן תרמייה והשיב ת"ח וכו' ואקדים מ"ש הר"חו על פ' ויהי יוסף יפה תואר וכו' וז"ל הנה מיסוד דזעיר דאצילות יוצאים המלאכים והם העופות ממש שיוצאים משם כענין שנאמר בגברי"אל מועף ביעף ומיסוד דזעיר דבי"ע יוצאים עופות ממש וזהו שנבראו מהרקק כי זעיר דבריאה הוא עלמא דנוקבא. שכל בי"ע הם חיילותי' דנוקבא דזעיר. ונמצא שהם מתמצית החסדים אחר שהלכו אל הגוף וזהו והעוף ירב בארץ דהיינו שיוצא מהארן ומהמים שעל הארץ שהם בחי' החסדים דיסוד דזעיר עכ"ל. והנה בהקדמה זו כבר מצאנו תירוץ לקושיא ואי תימא שהרי העוף יש בו בחי' ז"ון והיינו אדם ובהמה. אבל להבין דברי הזוהר צריך שנקדים מ"ש בפר' פנחס דף ר"מ ע"ב פני נשר אתפשט לעופין רוח מניה ונשר בתרין סטרין איהו ורזא דא ועוף יעופף תרין רוחין. ובג"כ אתפשט ונחתא מימינא ומשמאלא וקרבנא דעופי מכל סטר דכייא לא מתקרב אלא יונה ותורין דאינון בקשוט לזווגייהו וכו'. ונודע שפני נשר הוא בת"ת של מ' כמ"ש הרח"ו ז"ל במאמר הפסיעות. וגם כתב בביאור ענין ד' חיות הקדש על מאמר הזוהר דפ' ויקרא דף ב' ע"ב שד' חיות הקדש הן שרשי ח"ג נ"ה שמושרשים בת"ת. וידוע שיסוד דזעיר מתפשט ומגיע עד ת"ת שלה באופן דשפיר קאמר הרח"ו לעיל שהעופות הם מתמצית החסדים אחר שהלכו אל הנוקבא דהיינו סוף היסוד המגיע לת"ת שלה. ולכן ת"ת זה בסוד נשר מלך העופות. ולהיותו באמצע איהו בתרין סטרין. ולפי שבה נכללו ח"ג ונ"ה אמר אתפשטת ונחתא התפשטות בח"ג. ולפי הנראה חילוק שבין המלאכים והעופות הוא שהמלאכים יוצאים מהארת יסוד האצילות בנוקבא דאצילות בת"ת שלה והיינו סוד מלאך דאיהו גי' הוי"ה אד"נות ע"פי הסוד שידעת שיש הוי"ה בחסד ואד"ני בגבו' ושניהם בת"ת כנז' בתיקונים דף ל"ב והובא בסה"כ בכוונת עמידת ר"ה. וגם בדרך הוי"ה ביסוד זעיר ואד"ני במ'. ואין ספק שמי"כאל וגברי"אל הם העיקרים ולעומתם בעופות יונה ותור. אבל להיותם מעלמא דנוקבא כנ"ל לכן יונה תור חסר גי' תר"עא אד"ני מלא. ולהיות שהם ביחוד גדול בהשתרשם בת"ת לכן שם תרע"א הוא בכללות שניהם כאלו שניהם גוף אחד ומשנה שלימה שנינו בסוף כריתות מלמד ששניהם שקולים. אבל מ"מ להיות שזה ימיני וזה שמאלי לכן שנינו בפ"ק דחולין כשר בתורים פסול בבני יונה וכו' שהוא מ"ש כאן:

מאי דאתכשר בדא פסיל בדא לפי שיש חילוק במה שמשתלשל מהם דשמאל מעטר וזיין לתתא לההוא סטר שמאלא לשמאלא וימינא לימינא. והקדים השמאל לימין משום דנוקבא סודה בשמאל וזה הצד גובר בה ולכן תורים שהם לצד שמאל הם גדולים מבני יונה. ת"ר חסר כתיב גי' ש"ך פ"ר שהם דינין דדכר ונוק' וגם זה כעין סוד אדם ובהמה ובן יונה סוד ב"ן. יונה גי' מ"ה הוי"ה. שהוא סוד חסד וגם בפרטות זה יש סוד אדם ובהמה: אך יש להבין שהרי קרבן העוף היה בא או מן התורים לבד. או מן בני היונה ואיך הזוהר מזכה שטרא לבי תרי לימינא ושמאלא. ונראה לתרץ שלהיותם מושרשים בשורש א' נותנים את של זה בזה. והדבר תלוי בכוונה. גם בזה תבין שיעור פ' ועוף יעופף דמוקמינן ליה בתרי מלאכי ופשט הפסוק הוא בעוף א' אלא מחוורתא כדאמרן דבכח יחוד שורשם חשבינן להו כחד. ואין ספק אצלי שיותר אחיזה יש לחיצונים בבהמה מעוף. שהרי הבהמה עיקרה מהמ' והעוף מן היסוד ולכן לא תמצא שיאמר הזוהר כאן מתעברא רוח מסאבא כמ"של בבהמה. אלא דזיין לההוא סטר שמאלא בסוד ומלכותו בכל משלה. ועל כן רוב העופות טהורים ורוב הבהמות טמאות. ובספרי קדמאי וכו' פליגי אהאי וסברי דלא יהיב מסכנא חולקא אלא לעילא מהטעם הנז'. אבל ר"ש חולק ואומר אבל כולא לעילא ותתא וכו'. ואין לומר דלא איקרי קרבן העוף קרבנא דמסכנא שהרי ישנו פחות מזה שהוא דלי דלות. כי הנה לעיל בפ' ויקרא דף ט' ע"א קראו בהדיא קרבנא דמסכנא. א"נ י"ל דלאו לפלוגי אתו קדמאי ומיירו בקרבן מנחה הבא מן החטה שסודה טפת החסדים שכתוב בסוד שתי הלחם. וסוד הענין שהעני מקריב נפשו למ"ן ומוריד החסדים וגם זה כעין אדם ובהמה שהרי העני אוחז במ' ושפע המושפע על נפשו סודו אדם. וסברי קדמאי דאין מכל זה חלק לסטר שמאלא. ור"ש פליג ואמר דגם בזה יש לו איזה חלק. וזה במה שהיו לאכילת אדם וניזונית נפש הבהמות משופרי שופרי והמותרות נדחה לחיצונים:

האי עולה מז"לן מלבד כל הנז"ל כי לפי הפשט לא יתכן לקרוא עולה בכוון לקרבן זה על שמתעלה ע"ג המזבח שגם שאר קרבנות כן הם. אלא ע"פי הסוד שנתעלת כ"י במ"ן שמעלה מעמקי הקליפות והיא בעצמה עולה עד תכלית המקום שתוכל להתעלות שהוא הדבקה בלאה בכל קומת זעיר ומשם עד אבא ואימא. והרי שעולה ממש בעליית מקום. וכן במעלה שמנפש עלתה לרוח: