מקדש מלך, פירוש הרמ"ז על ספר הזהר ג:רא

בעשרה זיני זמרא וכו' אלו עשר מיני זמר הם תיקון לנוקבא להאיר אליה מכל קומת זעיר שהרי יש בכל א' מעשר ספירותיו בחי' מלכות שניתנות לה לבניינה כמ"ש בסה"כ: והנה תהלה ה"ס מלכות ולפי שאלו הן מן הזכר נק' תהלים ולא תהלות ואמנם אל מלא הק"ף. אלה"ים דיוד"ין ש' הרי מנין תהלים שהשני שמות הם כוללי חו"ג ונל"עד שמתחיל מן נה"י דהיינו ניצוח נגון ומשכיל שמשם התחלת בניינה. ואח"כ מכתם ת"ת וכו' מלמטה למעלה עד שהללויה היא העליונה בכתר שלה שמגיע עד אימא. ולכן הללויה גי' אד"ני אהי"ה:

הכא משכיל וכו' איתא בכוונת הלולב שמשכיל הוא יסוד זעיר מפני שהמשיך האור מן הדעת ששם יסוד אימא שהוא המשכיל האמיתי שמאירים בו חו"ב והוא השכל השלם. לכן אמר סבא דמשפטים דף ק"י ע"א משכיל דא נהר יוצא מעדן שפשוטו הוא יסוד בינה ושם היא עליון וסתום. אבל הכא בזעיר הוא ידוע:

מהו משכיל: פי' בשלמא יסוד אימא נק' משכיל לפי שהיא גופה בינה ותבונה ולכן הוא משכיל אבל ביסוד זעיר אין שייך בו סגולת ההשכלה. ותירץ מיא דאחכימו וכו' ירצה איברא שבערך היסוד ועצמותו לא יתכן לקרותו משכיל רק נק' כן ע"ש השפע המושפע על ידו ודרך בו. וקראו בשם מים על פי ההקדמה דבס' א"י בייחוד שם שד"י שבהיות השפע עדיין בסוד אבא נק' אור: ובסוד אימא נקר' מים והנה שפע של אבא אינן מתגלה כלל בתוך הזעיר כי אם דוקא חו"ג והנה חסדים דאימא הם היו גבורות דאבא ולכן אמר מיא דאחכימו מפני שיצאו מחכמה וידוע שט' יו"דין הם בעס"מב ועולים מי"ם. וגם המים עצמן הן טפין בדמיון יו"דין ואמנם באות יו"ד מלא נרמזים א"וא כי י' אבא וד' אימא נמצא שיש בט' יו"דין שני בחי' מים של הט' יו"דין ושל מילואם וה"ס מים זכרים ונקבות וכן מים מלא הוא ב"פ מים ויו"ד פ' יו"ד גי' משכי"ל:

לאינון דשתו להו ירצה ללומדי התורה שנמשלה למים: ולס"א דמשתדלין בההוא אתר יהיה פירושו לאחוזים במדת היסוד בין בצניעות בין בצדקה ושאר מעלות המדות המזכות לאדם לשם צדיק שהוא היסוד ונ"ל שמלת דאיקרי בד' היא לס"א כי לנוסחת הספר צ"ל ההוא אתר איקרי משכיל כלו' שהוא מן ההפעל שמשכיל לאחרים וגם ירצה שאע"פי שאין ההשכלה מיוחסת ליסוד מצד עצמו בכל זאת יתכן לקראו משכיל מפני שהוא מקום לקיבוץ המים המשכילים.

כד"א משכיל וכו' לנוסחת הספר יהיה דבר לשון דיבור הוא לימוד ועיון התורה ולס"א דבר הוא ענין ועסק ועל כל א' מהפירושים יאמר ימצא טוב הוא היסוד: ויובן במ"ש הרב כי מטיפת החסד שהיא ע"ב נהורין לוקח יעקב מנין הכ"ל ונשאר מנין ט"וב הגנוז לצדיקים ולפי שהמצוי תמיד הוא הכל ולא טוב לכן מייחס לו שם מציאה כי הוא דבר חידוש:

ובגין דאיקרי הכי וכו' כי החוטא נכנס בו רוח שטות אבל הבע"ת חוזר להשכלתו וגם שהחוטא מונע השפעת החסדים ומעלימם למעלה לתוך הדעת וכמ"דא ויוסף הורד מצרימה כנודע אף הב"עת מתעלה עד יסוד אימא ששם התשובה וממשיך החסדים עד פום אמה וכדתנן ומ"י מטהר אתכם ומ"י דייקא שנ' וזרקתי עליכם פי' מלמעלה: מים טהורים גי' ש' כמנין ה"פ חסד שכל החמשה חסדים מתקבצים בזה המקום הנק' משכיל וכן נאה לדרוש בסוף המשנה מקוה ישראל וכו' שהוא יסוד אימא גי' קנ"א שבו נקוים הטהורים:

הה"ד אשרי וכו' כל סוד האושר הוא ביסוד אימא שהוא ג"ע העליון וכמ"ש בזוהר בפרש' ויחי על פ' מאשר שמנה לחמו: ולהיות שביסוד אימא אשר בדעת זעיר יש ב' מיני אורות שהם חו"ג אמר אשרי בלשון רבים ולפ"ז ינעם הפסוק לדוד משכיל כאשר נמשך אור המשכיל שהוא היסוד אל דוד אז יש האושר של נשיאות העון:

מאי כסוי חטאה יקשה דנראה שהחוטא מכסה אותו: וזה הפך מנשוי פשע דאם ר"ל שהפשע שהוא הזדון נהפך לו לשוגג דהיינו חטאה א"כ לא יכון לומר לו אשרי שאין זה המאושר האמיתי אלא המהפכו לזכות ותירץ דאוקמוה כסוי חטאה:

מבני נשא וכו' שלא חטא לרעהו אלא לה' לבדו ולא נתחלל ש"ש בפשעו שלא נודע לבני אדם כי זה נקל לו דרך התשובה כדתנן עבירות שבין אדם למקום יוה"ך מכפר אבל כסוי חטאה כלו' זה שאמרתי הוא מה דאוקמוה אבל יש להקשות דלא אתי שפיר כסוי חטאה שנראה שהוא שוגג וזה הוא נגד ראש הפסוק שאומר נשוי פשע שהוא הגדול שבכולם:

חטי וחב זמנא וכו' אמר כן משום דקי"ל בפ' בתרא דיומא עבר עבירה פעם א' מוחלין לו וב' וג' מוחלין ד' אין מוחלין לו וזה נראה הפך להא דרב הונא כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר וקם לים באין מספיקין בידו לעשות תשובה וא"כ למה ימחלו לו עד ג"פ ותירץ דהא דרב הונא איירי בעשה תשובה בפעם א' ואח"כ תהא על תשובתו וחזר לחטוא וזהו ושנה בה שנזכר שכבר עבר בה אבל ההיא דמוחלין לו איירי בעשה תשובה בין כל עבירה ועבירה אבל כשחזר ועבר לא נזכר שכבר נכשל בה ושעשה תשובה אך מאמרנו הוא בחוטא ג"פ בלי תשובה כלל ובכל א' מהג' פעמים זכר שכבר חטא ואפ"ה לא נמנע וזהו דיוק אומרו חטי וחב ר"ל שיודע שהוא מתחייב והולך ומתמיד בחובתו משא"כ מי שאינו זוכר בכל פעם שהוא לו בעון א' בכל פעם:

וזהו נשוי פשע כסוי חטאה כי לו הוא שוגג שלא זכר הוא: חובוי באתגלייא אינון ידוע שלכל אדם יש בחינת נר"ן לפי מדרגתו כי אפי' בנפש יש נר"ן של אותה בחינה וגם יש כנגדם ג' צלמים כנודע מס"הכ בכוונת הושענא רבה: והנה אלו הצלמים סובבים ומשמרים את האורות הפנימיות דנ"רן שיש בתוך האדם ובפעם ראשונה כשחוטא פוגם בנפש ומסתלק צלם אחד עד שבפ"ג מסתלקים כל שלשתם ונשאר מגולה לגמרי ומפרסמי ליה היינו בשני ישיבות דקב"ה שבבריאה ודמט"ט שביצירה: וכרוז אזלי קמיה הם מלאכים שבעשיה ומכריזי אל ב' מלאכים השומרים אותו ואל הצדיקים הזוכים לשמוע קול הכרוז וגם אם עושה איזה מצוה ועודו בעונו שלא עשה תשובה ורוצה איזה ניצוץ להתעבר בו הכרוז מזהירו שלא יגש אליו נזיף הוא ממאריה הוא זעיר כי סתם כל אדם הוא בצלמו א"נ מאריה הוא קב"ה דהיינו סוד האצילות והתפשטותו בבי"ע:

נזיף הוא לעילא אפי' מהמלאכים שסודם מהחיצוניות אין לו הארה וכח שגם הם בדלים עמנו נזיף הוא לתתא ממלאכי שמירתו. דיוקנא דמאריה הוא שרש נשמתו אשר למעלה וכמ"ש בתוספתא בפ' נח שלכל ישראלי יש לו תרין רוחין חד לעילא וחד לתתא וא"כ כל הרוחין שיש למעלה הם בסוד פרצוף אחד וזהו דיוקנא דמאריה וז"ש רז"ל ממעט את הדמות:

ליקרא דמאריה ה"ס השכינה הנקרא כבוד ה' וזה מחללה ומשפילה:

קב"ה גלי חובי' הוא זעיר שאעפ"י שהוא בעל הרחמים מגלה חובו ומכריע לכף הדין א"נ ירמוז מ"ש בר"ה גבי מעביר ראשון ראשון דאמר רבא ועון עצמו אינו נמחק ופירשתי בו דראשון ראשון הוא העון א' שעושה פי' כל פעם ראשונה לכל עון ועון נק' ראשון: והוא עומד טמון: אם לא שמרבה עונות על הזכיות שאז גם אותם הראשונים מצטרפים וז"ש דקב"ה מגלה חוביה ובמ"ש מפורש מ"ש וכד בר נש אזיל וכו' שהוא מאותם תמימי דרך שקובעים להם אורח סלולה ומתמידים תמיד בה שאז משימים דרך ממטה למעלה כעין צנור לעלות בו נשמתם ולהוריד דרך בו השפע של ה'. והיינו ארחא דקב"ה ולא די להם קביעות הרגלם בעבודתו ית' אלא אשתדל בפולחניה מחליף כח מדי יום ביומו להשתדל ולהוסיף לעובדו:

ואזדמן ליה חטאה חד וכו' הוא הוא שהקב"ה מעביר לו ראשון ראשון מפני שאעפ"י שיהיה עונו גדול מ"מ נחשב לו כשוגג להיותו כאנוס מיצרו אשר תקפו כשבא לידו אותו עון וז"ש אשרי נשוי פשע פי' שעשה תשובה על פשע א' עד שנמחל ונמחק והוא היה מתחלתו כסוי חטאה שהכל היו מחפין עליו להיות שפשעו נחשב לשגגה:

לא מטית לעקרא וכו' ירצה מה שאמרת מכיסוי והעלם החטא וגם מ"ש הראשונים הכל נכון. אבל לא ירדת עדיין לסוד כיסוי זה מה ענייני: מכוסה חטאה מב"ל. כי מכוסה הוא מהדגיש מורה על חוזק הפעולה והוא דווקא יוצא. וא"כ הונ"ל מכוסה שר"ל שאחרים מכסים אותו ובפועל כבד שהרי הכל מכסין עליו. מהו כסוי חטאה. עבדין ליה בההוא עלמא לבושא וכו' איתא בס' זוהר הרקיע בפ' ויחי שממעשה המצות נעשים ג' לבושים א' לנפש בהאי עלמא לתתא וא' לרוח בג"ע. וא' לנשמה ג"כ בג"ע של מטה תוך י"ב חדש אבל אח"כ שתעלה למעלה בכסא שהיא בריאה אז יש לה לבוש אחר יותר רוחני שנעשה מכוונת המצות ולע מת כן אמר כאן דממ"ט שאדם עושה בעה"ז עבדין ליה לבושא יקירא שהוא יותר חשוב מאד ממה שיש לו בעוה"ז ולהיותו מכוונת המצות שהוא חלק הנשמה ושהוא היותר עליון אמר עילאה. ואומרו לאתלבשא בהו ירמוז שגם לרוח ונפש יש לבוש יקר אחר כשעולים בשבתות וי"ט ור"ח להתקשר בנשמה כמ"ש בזוהר הרקיע:

אתקין עובדין טבין וכו' איתא בח"א דספ' הגלגולים בדף פ"ו כי מי שנתגלגל ג' פעמים ולא התחיל להתקן שוב אין לו תקנה ועליו נאמר ונכרתה הנפש. ובהא עסקינן כעין זה שפעם א' פגם ובג' גלגוליו אינו מתקן את פגימותיו אשר לכן אם עושה איזה מ"ט ולא נתקון רק שחוזר לעונותיו הראשונים אז הוא בכלל על שלישים וכו' לשונאי. ובזה יובן הפ' שהיה די שיאמר על רביעים שבכללם הם שלישים רומז לג' גלגוליו. ורביעים לכל הד' יחד. והנה איש בזה לא יצדק לומר עליו כמ"ש לקמן בצדיק ואתקין ?לבושוי. אלא אתקין עובדין טבין סתם כי כיון שאינו מתוקן אין מעשיו נתקנים לו למלבוש מפני שרובו ככולו רע וז"ש וגברין עליה עובדין בישין. פי' מצד כל גלגוליו: ואשגח ביה קב"ה כי הוא לבדו זוכר הנשכחות מן הפעמים שעברו:

ועובדוי בישין סגיאין לא לבד עונות ראשונים שגברו עליו כאמור אלא גם מעשיו בפעם האחרונה הם רעים שבזה נראה שצד הרע גובר עליו מאד שהרי הוא רשע יודע כבוד רבונו ומכוין למרוד וז"ש חטאה קמי מאריה כסדום חטאים לה' וכדור המבול ותשחת הארץ לפני האלהים. וכל כך גובר עליו צד הרע עד שתוהה על הראשונות שעליו נאמר לא תזכרנה צדקותיו ונאבד משני עולמות שאז הוא נכרת בנפשו מהע"הז שהיא נוקבא דזעיר שבה שורש הנפש ומעו"הב שאין התקשרות לה עם הנשמה. מה עביד קב"ה מאינון טבין וכו' שהרי העושה מצוה קנה לו פרקליט א' וידענו שאין הקב"ה מקפח שכר לכל בריה. אפי' לשונאו לא יאחר: וא"כ אותו הרוחניות שנתקן באותה מצוה מה ייעשה בו. אע"ג דההוא רשע אתאביד כי גבר עליו צד הרע ונעשה רע גמור והוא ההולך לאיבוד. אבל כל שהוא מצד הטוב והקדושה לא יאבד: טבאן וזכיין טבאן מן האורות העליונים המתהוים ממ"ט. וזכיין הם הריווחים אשר זוכים בהם מלבד האושר והעונג. כי זוכים להתעלות אחר מותם לגרום זיווגים למעלה:

אית צדיק וכו' הוא איזה בעל תשובה שזוכה בתשובתו להיות מושפע מאימא שנק' מלכא עילאה וזה צריך לו זמן לתקן פגימותיו ואינו יכונ לעשות מ"ט די צרכו. או שאין לו שהות כר"א בן דורדייא שזכה בשעה א' לכל מה שעשה יוחנן כ"ג כל פ' שנה שהיה צדיק עד שזכה גם לשם רבי. ואף ענין זה ירמוז במ"ש טבאן הם המ"ט וזכיין הם לזכות אל מה שלא היה ראוי להגיע אליו מצד עצמו:

ואתקין לבושוי דייקא דלא אמר ועביד אלא ואתקין דמיירי בבעל תשובה שמתקן פגימותיו וכרז"ל שהוא מתוקן אפי' מצד עונותיו שנעשים לו כזכיות. ולהיותם כן נק' כולם עובדוי אבל לפי שאין לו שהות וכנז"ל לכך קב"ה אשלים ליה. א"נ במעשים שהצדיק לא יוכל לעשותם כגון צדקה וכיוצא וע"כ ה' משלים חסרונו משל הרשע. ואמר עובדין דעביד ר"ג אותם שעושה מידי פעם בפעם מיד נותנם לצדיק ואפשר לומר שהק"בה נותן בלבו של אותו רשע שיעשה אותם המעשים שאין ביד הצדיק לעשותם ובזה ידוייק הפסוק:

יכין וצדיק ילבש שלא אמר אם יכין אלא יכין לשין חיוב:

ולס"א דאביד נל"עד שהוא ענין אחר וזה כי הרשע ההוא בודאי שהוא שקוע בקליפות ואם ימשיך איזה שפע ואור במעשה טוב זה יושפע בקליפות וכמ"ש הרב ז"ל וזה נק' נאבד: ואפ"ה הק"בה מסייע לצדיק וחוטפו מיד הקליפה לתיקון מלבושו. לאתתקנא בהו בההוא עלמא דוקא חלק אותו הרוחניות השייך לע"הב כי חלקו הנוגע להשתלם בע"הז זה יתננו לרשע עצמו כמש"ה ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו ודוק הפסוק שאמר לשין רבים לשונאיו. ואמר אל פניו לשין יחיד. אלא שמדבר על המגולגל האחרון שכבר קודמיו הם שונאי ה' וכיון שאין עוד תקוה אז ישלם לאחרון איזה שכר מן הנוגע לעוה"ז. אבל חלק הרוחנייות הוא לאותו צדיק הה"ד יכין וצדיק ילבש ולא אמר יאכל או יקח ולמה נקט ילבש בלי קדימת שום מלבוש אלא ודאי דמיירי במע"ט שהרשע מכין שנעשה מהם בגדי ישע לצדיק לא כתיב מכוסה אלא כסוי. מדלא כתיב מכוסה דאז משמע מכסה שלם אלא כסוי שאינו מכסה כולו ועוד ידייק שפירוש כסוי בכאן פועל עומד ור"ל שהנשוי פשע הוא מתכסה בשל החוטא וזהו מלה חדא דחכמתא וחד כד אתחפי וכו' והוא פועל יוצא לחטאה שה' מכסה חכיאיו ומשליכו למצולות והרי ב' דברים ברורי הטוב של הרשע מתוך רשעתו והשני ברור הרע של הצדיק מתוך הטוב. שלו ולפי שכל סוד הבירור נעשה מכח המחשבה לכן שניהם נקראו מלי דחכמתא:

מאן מצולות ים כד"א וכו' ירצה איך שייך שיושלך העון למצילות ואמר שהוא פ' מלא ואח"כ חזר ושאל סודו:

ואמר רזא יקירא הוא והוא מה שקיבלני ממ"רן זלל"הה בסוד נוצר חסד לאלפים ובסוד ונקה ששניהם בחי' יסידות והיינו רזא שני מזלות ששניהם נוזלים אור: והנה על מלת כסוי שהיא מן הקל. ומכוסה הוא מהבנין הכבד שמורה חוזק הפעולה. והנה אותו הצדיק הלבוש בלבוש הרשע בודאי שיש לו לבוש שלו שהוא עיקר ועמו טפלה מה שמתלבש בשל הרשע להשלים לבושו. וידוע שמוסוד הנוקבא מתהווה הצלם וחפויי אור לנשמת הצדיק והיינו גימטריא כסו"י שעולה א"ל אדנ"י וגם ידוע דמדרגות העון שהם פשע עון חטא כנגד נר"ן ונמצא חטאה במ': ולהבין הענין יותר דע שדרך הצדיקים וכל תאוותם לברר בירורים מתוך הקליפות שהם עושים לבושיהם כנודע מסוד הצלמים. וז"ס חלוקא דרבנן שהוא נעשה מסוד בני קדם וה"ס ריבוע דההי"ן והיינו חלוק גי' קד"ם וידוע מ"ש בזוהר אין צ"ו אלא ע"ז שהוא בסוד א"ל אד"ני. ולשם יורדים הצדיקים ומעלים מן הבירורים ועושים להם כסוי. והנה ניצוצות שלו הם של איזה רשע שנפלו לתוך החיצונים ואז הצדיק מרווח חד דאינון תרי כחדא. אחד הכסוי שמתלבש בו. ב' שאיזה צד רע שיש בו מתברר ממנו בסוד סגי סיגים ונשאר במקום צא"ה בלי מקום והיינו מצולות ים שהם ז"ון דקליפה צ"ל מות שנעשו מהתוכא דכספא מז' מלכין וה"ס שעיר עזאזל. ונמצא שבפיעל א' נעשו ב' דברים בירור הרע וריבוי הטוב. ולכן בכסוי חטאה נרמזו ב' הדברים כאחד ואינון תרי מלי דחכמתא. א' דצדיק אתחפי. וחד כד אתחפי ההוא חטאה וכדמפרש: