מקדש מלך, פירוש הרמ"ז על ספר הזהר ג:קצ

בתר דאתגזרו וכו' ידוע מסוד המילה שבפועל המילה בלא פריעה מתגלים הג' חסדים פחות שליש בתנ"ה דזעיר ששם גילוי יסוד אבא ואור אימא ומאירים בכח"ב דידה ולכן מצה גי' ג"פ שם מ"ה שהאירו במ' שהיא הנק' מצה ולפי שעדיין לא עשו הפריעה לכן היא מצה גי' עני"ה והיתה סוד ד' בסוד מצה פרוסה ונראה שעדין לא היה בהם כח לקבל אור הפריעה ולכן לא עשו כי אם המילה שכל עיקרה תיקון לנוקבא. וגם מטעם זה הספיקה להם המצה עד שאכלו המן כי לא רצה ה' שיכנס חמץ לביתם:

רשימא דילהון הוא יסוד ישראל שמזדווג עם לאה:

קשורא באתר עילאה הוא העליון שבקו האמצעי דזעיר היינו הדעת שלו שם הוא קשורא דמהימנותא יסוד או"א במקום הראוי להם להנאת זעיר ושם הוא קשר האצילות בעצם. שהרי ב' יסודות א"וא נכנסים ממש בתוך זעיר וז"ש באתר דכתיב הנני וכו' ופירושו שהמצה היתה מאור המאיר ברחל וכמ"ש בפ' בא דף' מ' ע"א לחם מן השמים לאו מן סיהרא בההוא זמנא אלא מן השמים ממש כמה דכתיב ויתן לך האלהים מטל השמים עכ"ל. וה"ס שם יו"ד ה"א וא"ו שעולה ט"ל שהם או"א שהם יו"ד ה"א בתוך זעיר שהוא וא"ו כי על כן נקרא שמים בכללות פרצופו כי י"פ ט"ל גי' שמי"ם האמנם להיותו כולל חו"ג לכן קראו לח"ם שהוא ב"פ ט"ל וכשהיה יורד היה בתוך ב' כוללים ע"ד כי ט"ל אורות טלך ונק' מן בסוד שם יה"ו י"ה מאירים באות ו' י"ה פ' ו' גי' מ"ן וגם עיקרו הי' מט' יו"דין שבד' שמות עס"מב שהוא פנימיות מוחין דזעיר מ' הם ד' יוד"ין דע"ב נ' ה' יו"דין של סמ"ב ולכן היה רק בסוד יו"דין והיה נבלע באיברים כי אחר שמתגלים ומתפשטים החסדים בזעיר אין אחוזה שם לחיצונים הנהנים מן המותרות ולפי שמוצאו מהדעת נאמר בו אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך כלו' ששום א' לא זכה לאותו שפע אלא אתה:

ת"ח בארביסר וכו' עתה נתן טעם למה מבטלין החמץ בי"ד ואמר שהטעם מפני שאז יש זויג שלם לסהר עם השמש ויובן במ"ש בס"הכ על מ"ש בפ' אמור דף ק"ב ע"ב ובכל אתר בעשור מטרוניתא איהו ופי' שם שביום י"ד כבר היא מתעלית עד חכמה שלו וזהו זיוג שלם שתופסת גם מקום לאה וכתרין תתאין וכו' בס' א"י אמר שי"ס דקליפת נוגה נק' ו' כתרין דחרשים ונראה לי שהטעם מפני שנוגה היא בבחי' הכתר לקליפות שהרי סתם כל כתר הוא היותר שלם שבכל הספירות והוא האמצעי בין הפרצוף העליון לתחתון וכן נוגה בין הקדושה והטומאה ואומרו לא משתכחין כל כך ירמוז למ"ש בא צ"ח שבשעת זויג זו"ן הקליפה מתרחקת לבלתי ראות בכבודו של מלך הקדוש ונמצא שישנה בעולם אבל אין מציאותה להרע וזהו הפך זמן המולד:

דהא בחדתותי דסיהרא וכו' הענין הוא שאז מתחלת המ' להתקן וזה דרך החיצונים לקטרג על תיקונה וכמ"ש בס"הכ בענין התגר שמעוררים החיצונים ע"ש וז"ש דזינין בישין משתכחין מתכנשי כולהו לאתר חד הוא נוקבא דתהומא רבא שהיא בינה דקליפה:

וקדושי מלכא אתערו זה דווקא בט"ו לניסן שאז בליל פסח באים כל המוחין העליונים ואמר אתערו ולא מתערין מפני שמדב' דווק' בליל פס' שאז באי' מאליהן כל המוחין וז"ש אתערו מעצמם:

ליל שמורים תרין הענין מבואר היטב בפ' בא דף ל"ח ע"ש ועוד ית' במ"ש שמורים תרין והענין כי זווג א"וא ה"ס הוי"ה אהי"ה ויש בהם ב' בחי' א' הו"יה קודם לאהי"ה וא' אהי"ה קודם להוי"ה והנה הוי"ה פ' אהי"ה גי' שמו"ר ולהיות ב' הבחי' היינו ב"פ דהיינו שמורים ואז רחל שוה לזעיר וז"ש זווגא דסיהרא בשמשא כלו' שהיא שוה לו:

אתאחדו ירצה שבכח השפע שירד באותו הלילה נתייחדו כל נשמות ישראל שהיו פזורות בקליפת מצרים:

ואתקשרו וכו' נראה שהוא יסוד המ' וזהו בזכות המילה שסודה להעביר את הקליפה מהקדושה ולכך נקשרו בכ"י ונפקו וכו' בכח זאת המצוה יצאה מן הערלה כי מאז לקחם ה' לו לעם:

מתקני וכו' נראה דהיינו בטבילה:

ומבערי חמץ ה"ס מוחי הקטנות ד' כסי דההוא לוליא אמאי ידוע מכוונת ליל פסח שבאותו הלילה יש זווג עליון בשלימות וזה דאו"א ויש"ס ותבונה מתייחדים ונעשים ב' פרצופים:

וכן ישראל ויעקב ורחל עם לאה ואינון ד' דרגין סוד כל האצילות ונרמז בכוס מלא כ"ף' ו"ו סמ"ך גי' רל"ב שהוא עס"מב וכבר נודע שבכל פרצוף מאלו הד' יש ד' בחי' דעסמ"ב דע"ב. וכן דס"ג וכן דמ"ה וכן דב"ן והרי ד' כוסות מלאים שאז א"וא וז"ון במילואותם. לאפוקי זיווגא דלא שלים שמתחלק כל פרצוף לב' פרצופים כגון אבא ויש"ס לבדו כל א'. וכן בשאר אבל כשהוא זווגא קדישא ושלים אז לא יש פירוד בין הפרצופים וז"ש ולא מתפרשי דא מן דא כד זווגא דא אשתכח ולכן אנו מכוונים שכל פרצוף הוא שלם בד' בחינותיו דעס"מב וז"ש ובעינן למיעבד שמא בכולא. פי' שיש בחי' השם הגדול בין בכל א' מהפרצופים ובין בהתקשרות ארבעתם כי יש זיוגא וחדוותא לעילא בא"וא ותתא בז"ון:

ועוד אמר דארבע אלין ד' גאולות נינהו וכן בתיקונים בדף קמ"ב בפסח דחייבין ביה יש' למשתי ד' כוסות כגוונא דד' גאולות עכ"ל. להטעים טעם לשם גאולות יובן בהקדים על מ"ש בפרשת תרומה דקנ"ו ע"א. ואני דא דוד אתר דאיקרי גאולה וכתיב שם עיר דוד היא ציון והוא מקום כניסת יסוד הקדוש בה ונק' גאולה על שמו שהוא בתוכה ונק' גואל כמ"ש אם יגאלך טוב יגאל. וז"ש בפ' אמור ולא איקרי גואל אלא על דרגא אחרא עילאה דקיימא עלה ונהיר לה. פי' דקיימא עלה למזין ונהיר לה בסוד הזיוג להיות הנשמות עכ"ל הרב ז"ל. וגם בכוונת ומביא גואל לבני בניהם אנו מכוונים לתקן יסוד ליעקב ולרחל. ולפ"ז דרגא בתראה דקאמר הכא היא יסוד דנוקבא. ודרגא אחרא הוא יסוד זעיר. ומ"ש דקיימא עלה פירושו על שם שיסיד זעיר עומד עליה כנגד דעתה וממנו באות לה ה' גבורות ונהיר לה ה"ס הזווג שאז משפיע בה ה' חסדים שהם סוד ה' פעמים אור. אבל צריך שיסוד יקבל כחו משני יסודות שעליו והם יסודי או"א וא"כ הוו להו ד' יסודות והיינו ד' גאולות מכוונת היטב בסוד הד' כוסית שפ' בסוד א"וא וזו"ן. ר' יהודה שאל וכו' אם כוונתו כדמשמע מפשוטן של דברים קשה לישנא דמאי דכתיב. ותו למה לקח פ' דשאור לא ימצא ועוד הו"ל לקצר ולומר מ"ש פסח מסוכות. ונלע"ד דרצה לשאול שני שאלות כא'. א' היא הנגלית מדבריו מענין ההלל והב' הוקשה לו למה יאסר שאור כל ז' וטעמו כמ"ש בפ' תצוה דג' קפ"ג ע"ב דכיון שישראל אכלו מצות בפסח מכאן ואילך אין להם פחד מן החמץ דלא יכיל לנזקא והוא טעם חמץ דבשבועו'. והנה שואל בכאן ר"י שכיון שהם ימי שמחה למה יאסר השאור בכולם. ומזה באה לו קושית ההלל יותר חזקה. שכיון שיש ב' דברים לטובה ביטול שאור ושמחה כל ז' למה לא ישלימו הלל גמור. ורבי אבא השיבו בכללות דעדיין לא היו אוחזים בקדושה וממילא דיוכלו להיות ניזוקין בכח החמץ ולכן אנחנו מקיימין בשעתא דחדווה חדווה דהיינו שבליל פסח שאז באו כל המוחין וברגע ולא מכח מעשיהם של ישראל אלא ברחמי ה' שהעלם וקשרם בתכלית הקדושה לגאלם לכן יש הלל גמור. אבל סוף סוף מדה"ד תובעת את שלה כי היו חסרי הפריעה ובלי תורה ולכן הוצרכו לישמר משאור כל ז' ולומר הלל בדילוג כי לא היה הנס ע"י זכותינו ולכן נאסר אז הזוג שהזווג הנעשה בליל פסח לא היה מכח מעשנו אלא ברחמי ה'. וכמ"ש בס"ה כ'. וז"ש זווגא אשתכח כל קשורא דכולא אשתכח וכו' פי' הקשר האמיץ שזכרתי לעיל מכל הפרצופים. אבל זה הוא בסטרא דזווגא הוא בסוד אור הישר מלמעלה למטה ולא בסטרא דישראל. פי' לא בכח העלאת מ"ן מלמטה. ומה שקראו סטרא דזווגא יובן במה שידוע דזיווג א"וא הוא תמידי הנק' ריעים דלא מתפרשי לעלמין כמ"ש בפ' ויקרא דף ד' אבל זו"ן נקראים דודים לזמנין ידיען ע"ש. וזהו הזווג הנעשה מסטרא דישראל. אבל העליון הוא סטרא דזווגא שתמיד הם בזיוג תדירי. ואע"ג שלא היה זה בזכותינו סוף סוף הזווג היה שלם מאד בסוד יחוד ד' היסודות הנ"ל דא"וא וז"ון וז"ש משתכחי אלין תרין דרגין הם הנ"ל דא"וא ולס"א מזכיר גם יסוד זעיר והו"ל תלת דרגין. ומ"ש אשתכח בה. ר"ל במלכות:

ועוד יש לפרש מ"ש הכא לא אתקשרו ישראל כל כך בכולא וכו' דאיתא בפ' פנחס דף רנ"ט ע"א שאנו נותנים בשמחה לע' שרים את חלקם כדי שיחיו. וע"כ יחויב לעתיד לעלות בחג הסוכות לירושלים וכמ"ש בנביא ואמרו שם בזוהר שיש שמחה גדולה לשרים באותו חלק שאנו נותנים להם וז"ש לקמן:

חדוותא דכילא יתיר: עד כאן לא זכו כי הגאולה היתה בחסד ה' ובזכות האבות כמ"ש בפ' בשלח דף נ"ג ע"א על פ' ויוציאך בפניו: ולא אשתכח שלימו ביה כל כך כמ"ש במדרש הביאו ב"י סי' ת"ץ שה' לא רצה שמ"ה יאמרו שירה משום שטבעו המצריים בים. אע"ג דאשתכחו כל ז' וכו' ירצה שז' בחי' הם התפשטות מוחין דזעיר והם בחו"ב חו"ג חג"ת כמ"ש בכוונת העומר ואיתא בסה"כ שעיקר אור ליל פסח הוא משל אימא. ושל אבא הוא דרך רמז והיינו מגדלות שני דאבא. וכן אמר לעיל מתעטרי חתן וכלה בעטרוי דאימא עילאה. ולעומת כן אמר כאן לאו הוא באתגלייא. וישראל עד לא אתקשרו בהו. פי' אפי' בבחינת זו הנעלמת לא נקשרו בה כראוי. ובכל זאת אנו אומרים ההלל:

בגין ההוא חולקא וכו' מפני שזה היה להם דבר גדול ומופלא לגבי השפלות שהיו בה קודם וע"ד שאמר בדרוש תיקון הנוקבא שאעפ"י שמשה לא הספיק להעלות המ' אלא עד החזה. מ"מ היתה גאולה גדולה בערך שפלות מדרגתה בזמן הגלות וכן בכאן נפלא מאד אותו החלק שנקשרו בו:

מ"ט דכיון וכו' פי' ולמה אם לא נקשרו כראוי נגמור את ההלל מתרץ שכיון שהיה זווג עליון בכל קשורא וכנז"ל לכן אומרים הלל גמור. אבל לא נקשרו כראוי לפי שלא היה בסטרא דישראל שלכן נאסר הזווג בליל פסח ומפני כך לא התמיד האור להועיל לכל הז' ימים דכד זווגא אשתכח הוא סיום הטעם לשאנו אומרים הלל גמור ביום א' מפני שבלילה נמצא הזווג העליון: