מקדש מלך, פירוש הרמ"ז על ספר הזהר ג:קפז

מהו מועדי ה' טעם השאלה הוא כי ענין הכינוי והסמיכות לדבר א' מורה יחס הפעולה אל פועלה כגון מעשה ה' מצות ה' שה' הוא העושה או המצוה. והתינח אם אמר מועדים לה' כמו שבת לה' פסח לה' ותירץ וכו':

דביה אתקטרו כי מלת מועד לשון קבוץ כמו ונועדו אליך הנשיאים והסוד על האורות שמאירים בזעיר בזמני החגים אורות מקיפים. ואף הפנימים הם מתתא לעילא כי היותר קטן ותחתון הוא המתחיל לירד ואחריו למעלה הימנו: אבל המקיפים הם להפך מעילא לתתא כי היותר גדול הוא הנכנס תחלה וכמ"ש בס"הכ בכוונת חג הסוכות. ובפסח הוא באופן אחר ואין להאריך כאן. ואלו האורות כולהו ביה מתקשרן. הוא א"פ שנכנס בפנימיות ודבק בכלי ממש כנפש הקשורה בתוך הגוף: מתעטרן הוא א"מ הסבב ומעטר מבחוץ. א"נ מתעטרן הוא אור הדעת החופף עליהם. ס"א ומתעטרן וכו'. פי' שכל האורות מזומנים ברדתם ומוכנים להתקשר יחד ביסוד זעיר שהוא קשרא דמלכא כנודע באופן שהם נועדים יחד בשרשם שהוא הדעת וגם מתקבצים יחד ביסוד וז"ס אל"ה שהם ו"ק ופ"ו גי' אל"ה. מועדי הוי"ה גי' ו' הויו"ת יו"סף צי"ון. באופן שהם ממש מועדי ה' ייעודי האורות שנקשרים בו:

מ"ט פי' ואם הדבר כך שהם אורות המאירים בזעיר מהו הטעם שנצטוו ישראל לשומרם. ומתרץ דמלכא ירית וכו' שידוע הוא שסדר המוחין דזעיר שנ"הי דא"וא נכנסים בח"בד דזעיר וחו"ב שלו כשיש בהם נה"י דא"וא נק' אחסנתא דא"וא מפני שאינם אלא הארה נמשכת לחו"ב מח"וב דא"וא וז"ש ירית להא אבל בשני יסודות שלהם יש תרין עטרין חו"ג שאורותם בעצמם יורדים לדעת זעיר אמנם בי"ט אין אור אבא מתלבש בכלי עצמו. אלא משתתף עם אור אימא ושניהם יחד בתוך כלים דאימא. וז"ש ואחיד בההוא קדש וכו' היינו אור אבא שבתוך יסוד אימא יחדיו ושנשאר בדעת זעיר ולא מתפשט למטה בתוך זעיר כדרכו תמיד אלא שנשאר למעלה בדעת זעיר יחד עם אור אימא שביסוד' והיינו ההוא קודש. פי' אותה בחינה של קודש המחודשת בי"ט:

ואתטטר בהו הם ב' עטרין המיוחדות ביסוד אימא:

דאחידן ביה במלכא הם ישראל המושרשים בזעיר זה בחסד וזה בגבורה וזה בת"ת כי ע"ד כתיב כי חלק ה' עמו כל א' בחלקו:

אתר עילאה דאיקרי קדש הוא יסוד אימא שבדעת זעיר כי גם שהוא אינו קדש בעצם נק' בשם קדש מפני אור אבא שבתוכו. וגם אמר דאיקרי. מפני שודאי כיון שאין אבא משתמש בכליו. אינו מאיר בתוקפו:

ובגין דאתייחדו וכו' כי צריכין ישראל לכוין בחפילותיהם אל הקדש כאמור שהיא מאיר באימא כמ"ש בס"הכ כי אימא משלה מאירה בעיצומו של יו"ם ט"וב גי' ס"ג עם י' אותיותיו. וע"י מעשנו ותפלותינו מזמנים את הקדש שהוא אבא שיכנס בתוך אימא וזהו לאזדמנא באופן שלכן נצטוו לשומרם כדי שיומשך אור הקדש לאימא יו"ם טו"ב: וע"ד מועדי ה' מאימא: ולבתר מקראי קדש לאתר שמאירים אורות דמועדים מאימא. אז יהיה מקרא קדש אור אבא: בהו אתעטר עם ב' האורות דא"וא. א"נ אתעטר הקדש עם המועדים שהם ו"ק כנז'. וקדש אתעטר בם בתוך זעיר כי המועדים מזומנים ומוכנים מצדיהם לבא בלתי קריאה אלא בכח סגולת עיצום הימים דהיינו אור אימא. ואח"כ נק' אל הקדש והוא נמשך שם ונעשה להם עטרה:

אשר תקראו וכו' כוונתו לפ' כפל ב' הקריאות שיספיק אומרו אלה מועדי ה' מקראי קדש במועדם ומפרש:

תרין חולקין וכו' ולעומתם באו ב' הקריאות כדמפרש ואזיל: מסטרא דמלכא ה"ס המוחין שלו שבהם נשתרשו אבותינו אברהם יצחק ויעקב וכמו כן באבא עצמו יש להם חלק קדש ישראל לה' ראשית תבואתו: וע"ד לכו אתחזי וכו'. והן הן הקריאות. א' למעלה מן הזעיר כשבאים להכנס בתוכו לזמן את אבא ליכנס בתוך אימא וזהו מקראי קדש כדרך העולם ועילוי הב' להכניסם בתוך זעיר והיינו אשר תקראו אותם:

ולתקנא קמייהו וכו' מובן במ"ש בסה"כ שכיון שלא יש אלא כלי נה"י דאימא ולא דשל אבא זוהי בחי' יתרה לי"ט על השבת וזוהי שמחת י"ט והיינו חדוותא וסעודתא וכו':

ומאן דמזמן וכו' כלומר אפילו לא היתה מצות ה' לשמוח בי"ט הלא זה מנהגו של עולם שמי שמזמן א' צריך להסביר לו פנים מאירים בשמחה הכל לפי טובו של המזומן וזהו לנטרא ארחיה והוא לשמור דרכו ומעלתו. וכן אנו עושים בכל ג' המועדים שכל א' מהם יש לו ענין א' משונה מחבירו. זה בפסח ומצה וכו'. וזה בשתי הלחם וביכורים וזה בסוכה ולולב. ולפי הסוד שלשתם מושפעים מחג"ת דאריך וכמ"ש בכוונת ר"ה. ואין ספק שגם אור אבא המזומן בהם יאיר לפי בחינת אותו המועד:

למלכא דזמין וכו' נראה כוונת המשל להסביר הענין שיש להעיר בו כי מה נשתנה מועד משבת שבשבת מאיר הקדש מעצמו. ובי"ט צריך לנו ולמעשינו. ולמה לא תקן המאציל ב"ה שגם אותה המדרגה של קדש המאירה בי"ט תאיר מעצמה מכח עיצומו של יום. לזה מביא המשל מאותו מלך שהיה לו במלכותו יום א' מיוחד לכבודו בחק קבוע שבו ינוחו עבדיו לכבוד מלכם והוא משפט המלכות ההיא תמיד. אמנם אח"כ אירע שהמלך זימן אורח נכבד ורצה המלך לכבדו וגם להיטב לעבדיו וצוה אותם לשבות ממלאכה מעין היום הנבחר וקבוע לשמו: אבל שלא יהיה יקיר ומשובח כיום המיוחד אליו. שבו המלך הוא המתגלה לעיני עבדיו להיותו יום מיוחד לכבודו. אבל במועד לאושפיזא הם יכינו עצמם לקבלו בשמחה ובכבוד כי הוא יודע ההבדל בין ב' הימים כי היום שלי אני קבעתיו לעצמי מתחלה ופני בו יראו פנים אל פנים. אבל של האושפיזא שהוא מקרה שאירע אינו מן הראוי שישתוה ליום שלי רק שיתיחס אליכם קיבול פניו בבהירות. וסעודות שתעשו לכבודו וכיון שכן לא יכון שאראה פני בגילוי רק בדרך הסתר כעל ידי מסוה. כמרז"ל שבשבת אנו אומרים מקדש השבת שה' קדשו. ובי"ט מקדש ישראל והזמנים. מקדש ישראל שמושרשים בשני חלקי הקדש כנז"ל. ולכן מקדשים הזמנים וכיון שאין סגולת הי"ט כשל שבת. לכן אין ראוי שאור שלו שהוא מועט משל שבת יבא מעצמו אלא ע"י ישראל שהם הסיבה לי"ט ביציאת מצרים וכשהשי"ת מכוין בהם לשמחם בשמחת י"ט א"כ הם הסיבה לי"ט: