מקדש מלך, פירוש הרמ"ז על ספר הזהר ג:קסא

כללא דאורייתא כמרז"ל שרוב גופי תורה נאמרו בה דהיינו כל הי' דברות שחזרו ונאמרו מפני כמה חדושים וסודות שנאמרו בה וכנז"ל: תאני ר' אבא וכו'. והוא הקדים הקדמה זו להמשיך מ"ש מעב"ל מקיש דחילו וכו' כלו' שיש לשים לב למה שהיפך בכאן סדר אלו השני מצות ממה שבאו בעשרת הדברות ששם שבת קודמת לכיבוד אב ואם ולמה היפך בכאן הסדר. אלא ודאי שעשה כן להקיש מורא אב ואם לשבתות. ולא ניחא ליה מ"ש בגמרא אם א"ל אביו ואמו לעבור על המצות וכו'. דא"כ ליכתוב ואת מצותי תשמרו וכ"ש דכשנאמר שהוקשו לשבתות ממילא נשמע דעילאה גבר וכדשנינן באביו ואמו ששקולים הם אלא שאביו קודם מפני שגם אמו חייבת בכבוד אביו ותמיד נאמר סברא זו ולא איצטריך קדא למכתביה אלא להקישם לשבתותי וראוי לחקור מאי שייכי אהדדי:

אלא אר"י כלא חד וכו' הענין ידוע שאב ואם שם י"ה ביניהם שכן סודם בח"וב וידוע שכל עצמו של שבת הוא להעלות ז"ון למקום א"וא כמבואר אצלנו בעמידת מוסף וגם שם י"ה בג' מילואיו צ"א וג' רבוייהם תר"י הרי ר"ת את שבתותי תשמורו. וע"ה עולה שב"ת. ואח"כ מקשה למה מקדים האב לאם ביראה. ותירץ כמה דאוקמוה. הוא מ"ש פי' רש"י שהבן ירא מן האב יותר מהאם והם דברי רז"ל. ולפי הסוד ידוע שאורות אימא מתגלים בזעיר בסוד פנימיותם משא"כ בשל אבא דכתיב ביה ופני לא יראו. ולכן באבא ה"ס יראת הרוממות. והזעיר נק' נורא בסוד הקו האמצעי שלו ששם מתגלה יסוד אבא. ובזה תבין דקדוק תואר נורא שהוא נפעל מן היראה. אבל אימא דלית וכו' יפורש ע"פ הסוד כמ"ש הרב דאימא עד הוד אתפשטת ולא יותר וכמ"ש בל"ת על פ' ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה ר"ת יתו"ם מאמו. ולכן יעלה על הדעת להקל במוראה יען אינה מתפשטת ביסוד שהוא המוליד ועוד קי"ל בדרוש הצרעת שאם חסר אור אבא יש כח בחיצונים להאחז וליהנות. ואף על גב דקי"ל שאימא מקפת את ז"ון להגן עליהם מן החיצונים בסוד על גוזליו ירחף התירוץ הוא כי דווקא באורות הפנימיים הוא דאמרינן הכי עד שלטעם זה מן החזה ולמטה נק' עה"ד טו"ר מפני שהאורות דאי' מתגלים והחיצונים יכולין לינק משם: אבל במקיפים אינו כן כי גדול אורם להכהות עיני החיצונים שאין להם יכולת להסתכל במקיפי אימא: ועי"ל דשאני היכא דאיכא חסרון דהיינו מקום שצריך אור אבא אם יחסר אז הוא פגם ויש כח לחיצונים וזה אינו כן כי אם באורות הפנימיות אבל המקיפים כולם מבחי' אימא הם כנודע בסוד התפלין. וממוצא דבר נשמע שאין כח לאימא כמו שיש לאבא ולכן התורה הקדימה מוראה מפני שיכול להפגם. ועי"ל שאורות של ס"ג לא יש להם כח כמו שיש לאורות ע"ב שבהם כח התיקון. וידוע שבעולם התהו היתה בחי' היראה כעין יראת העונש. אבל בעולם התיקון הוא יראת הרוממות. ודוק שמורא אב ואם הוא שלא להקל בכבודם. לא ישב במקומם וכו'. אבל בעולם התיקון אדרבה זהו חפץ א"וא שיגדלו ז"ון וישבו במקומם וישתוו להם. ואפי' בתחתונים הק"בה שמח כשבניו מבטלים גזרותיו וסותרים דבריו ואומר נצחוני בני. ומפני כל אלו הטעמים אקדים דחילו דידה דילה דייקא שר"ל בחי' היראה השייכא לה. ולפי כל עניינים אלו קדימת מורא האם היא מפני מיעוט ערכה לגבי האב: אמנם ר' יצחק מפרשו באופן אחר והוא נמשך מהמשך הפסוק הקודם קדושי' תהיו שעיקרו הוא על האב ואם בהזדווגם וז"ש לאתקדשא באתתיה כחד. פי' כאשר הם מזדווגים ונעשים שניהם אחד ושם צוה ה' מצות הקדושה שבה תלוי שלימות הבנים הנולדים כנודע. שהרי חלק האם הוא העיקר בבנים. וכדקי"ל בנך הבא מבתך קרוי בנך. וא"כ יותר מסתבר לירא מהאם. והפסוק הוא ע"ד לא מבעיא אמו אלא אפי' אביו. ואמר בג"כ איש אמו אביו תיראו ולא אמר כלשון ר' יוסי בג"כ אקדים דחילו דילה וכו' והכוונה כמר"זל אשה מזרעת תחלה וכו' באופן שלזכר יש יותר שייכות באמו ממה שיש לנקבה ולכן דייק קרא איש אמו וכו'. פי' שבענין קדימת האם שייך בו האיש יותר מן האשה. שאע"פי שאמר תיראו לכלול גם את האשה מ"מ פירש דווקא האיש מהטעם האמור. ולפי הסוד הוא מש"ה ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה. והרי שני דרכים שונים כי לפי ר' יוסי מקדים הקטן ולפי רבי יצחק מתחיל בגדול ע"ד לא מבעיא כאמור. אבל ר' יהודה אומר שהכוונה להראות ששניהם שקולים ומייתי לה מארץ ושמים שהוא דומה לפסוקינו שמקדים הנקבה:

ובאתר אחרא אקדים שמים לארץ הא דלא מייתי לה מרישיה דקרא גופיה נל"עד משום דאיירי בעולם התהו. ובעי לאתויי קרא דמיירי בעולם התיקון. כגון חקות שמים וארץ. ועוד דבעי לאתויי קרא דלא יהא ה"א הידיעה בשמים ובארץ משום דלא מיירי בז"ון באתרייהו דודאי זעיר קדם לנוקבא אלא הסוד כמ"ש בסוד יו"ד ה"י ו"ד דמילוי יו"ד. ד"ו דאות ה' דבכל א' וא' יש סוד ז"ון יחדיו בי"וד קדם ו' לד' י ובד"ו קדם ד' לו'. ולכן מביא ב' פסוקים שנזכרו בהם שמים וארץ בדרך העלם ולא בגילוי ה' הידיעה: אוף הכא וכו'. והסוד נודע כמ"ש הרב הבן בחכמה דהיינו ממש ו"ד שבמילוי יו"ד. וחכם בבינה יו"ד של עוקץ הד"לת של ה'. א"נ יו"ד של מלוי ה"י. והכוונה שיחוד העצום שבין א"וא לתקן ז"ון. וז"ש לאתחזאה דתרוויהו אשתדלו ביה. פי' אביך ואמך דדברות סוד היו"ד. ואמו ואביו דהכא סוד ד' או ה"י ובאב ואם התחתונים יש ייחוד מעין זה בסוד הנשיקין דמשתוים בג"ש לתת של זה בזה ושל זה בזה:

ואת שבתותי תשמורו שקיל וכו' פי' שבתותי מיעוט רבים שנים ובודאי שאינו מדבר על שני ימי שבת. דמה לי א' מה לי שנים. אלא הכוונה על ב' מיני שבתות דהיינו ב' בחי' שבת שיש בכל שבת והם של הלילה ושל היום דהיינו ז"ון. וידוע שבלילה יש עלייה לנוק' ולא לזעיר וביום לשניהם יש עליה למקום א"וא ואז שקיל דא לדא. פי' השבתות לאמו ואביו האמורים. ויתר ע"כ כולם כחדא אתקלו ירצה א"וא וז"ון שהם השני שבתות. וזהו בענין הקדימה לזה ולזה שכמו שא"וא זה קודם לזה וזה קודם לזה וכל א' במתייחס אליו ועל אלו שני המשקלי' כפל המאמר ואמר כחדא אתקלו במתקלא חד. ומייתי לה דכתיב ושמרתם וכו' דהיינו שבפסוק זה מזכיר רק את הנוקבא כמ"ש כי קדש היא וכתיב זכור את יום השבת לקדשו הכל זכר הרי שבפסוק א' מחשיב הנקבה. ובאחר מחשיב את הזכר. וזו היא מדריגת קדימתם במעלה ודוק שאין קדימה זו שוה לשל א"וא שבא"וא נזכרו שניהם בשני הפסוקים אלא שבאחד מקדים זה לזה ובאחר להפך. אבל כאן כל א' נזכר בפסוקו לבדו והטעם לפי שא"וא לא מתפרשי לעלמין משא"כ בז"ון ובפרט בשבת שבלילה מתעלים רגלי זעיר לחג"ת ולא יותר ואז רחל מתחברת וגדלה בכל אותו המקום ואז מאיר שם אור יסוד אבא בתוקף וזהו כי קדש היא כמעט בלי כסוי ובשבת ביום עיקרו לזעיר שעולה למקום א"וא וז"ש זכור ושמור. זכור שהוא ע"ב קס"א את יום השבת לקדשו להעלותו לקדש והוא עיקר ועמו טפלה הנקבה שגם היא עולה: אבל הטעם הוא מפני שהיא נגררת אחריו ולכן ביום נאמר זכור ושמור כי שמור היא הנוקבא בסוד אחוריים דזכור שהוא תק"מד קפ"ד ואם תסיר מהם השני עיקרי מילואם דהיינו ת"ק מתק"מד ומ"ו מע"ב גי' שמו"ר וה"ס הנוק' שגם היא עולה אצל א"וא שהם הוי"ה אהי"ה. כ"א פ' כ"ו הוא שמ"ור:

חד לאבא וחד לאמא ה"ס א"וא התחתוני' דהיינו ז"ון שהם לנו אב ואם כמ"ש בנים אתם לה' אלהיכם:

כתיב הכא וכו' נל"עד שזה הוא ענין אחר והוא כי תחלה דבר על א"וא עילאין ואח"כ א"וא תחתונים שהם ז"ון ועכשו רוצה לדבר על א"וא החומריים. והתחיל איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו דהיינו א"וא וז"ון וכתיב התם וכו' מהו מקדשי פי' מהו מקדשי זה שהוקשו לשבתותי והשיב כמשמעו: תו וכו' והקדים כמשמעו להסביר מ"ש אח"כ אלין אינון וכו' כמש"ה ועשו לי מקדש וכו' שר"ל שהצדיקים הן הן המקדש האמיתי שהשכינ' שורה בקרבם וענין מקודשי אינו משנה המלה אלא מפרש שמ"ש הפ' מקדשי אין הכוונה רק על בית המקדש אלא על אותם שמקדשים עצמם שהם מקדשי אל ממש. וייחס קדושה זו בפרטות למתקדשים בשעת תשמיש. חדא משום דסתם קדושה נאמרה על העושה גדר לערוה וקובע עונתו משבת לשבת. והכי קאמר את שבתותי תשמורו ומקדשי הנעשה בהם שהם אב ואם המתקדשים בעונתם תיראו.