מקדש מלך, פירוש הרמ"ז על ספר הזהר ב:צב

מאן קאמר ליהוכו' הגם שיש הרבה מקראות קצרים כמו ויאמר ליוסף ויגד ליעקב כיון שאמר ויוגד ולא ויגד דריש:

הא אוקמוה כרז"ל ששלח איקטורין אבל חכמוי וכו' שאם הוא ששלח איקטורין הול"ל ויגידו אבל ויוגד הוא מהבנין שלא הוזכר שם פועלו כמ"ש ויוגד לרבקה ברוח הקודש לכן פי' שגם הגדה זו היתה בדרך העלם מחכמוי וחרשוי מנגדי הקדושה אויבי משה וכוונתם לומר שאינו אמת שעלה על דעתם שצד הקדושה עליונה גברה וכמ"ש פרעה ה' הצדיק ושאפילו ישראל עצמם לא חשבו כך שא"כ לא היה להם ללכת בבריחה אלא שחשבו עדיין לא הגיע קיצם כי לא היה כי אם מספר בר"ח לכן היו בורחים והולכים יומם ולילה ובדדך מעוקם כדרך הבורח פן ירדפו אחריו ולכן שבו אל פי החירות שלא ידעו אנה ילכו. מכל זה גזרו חכמוי שאינו אמת מ"ש משה שעולמות הקדושה היו כבר מתוקנים ושולטים אלא שהוא פעל בדרך השבעות או איזה דרך נעלם מהם ולכן יש כח ביד פרעה להחזירם למצרים ולהגביר צד שלו וז"ש כי שלחנו את ישראל מעבדנו. לכן ויקח שש מאות רכב וכו' כוונתו להתקומם נגד הקדושה. ויובן במ"ש הרב כי מצרים היתה אחוזה במ"י דאלהים בח"ם צירופיו והיה פרעה מכחיש אותיות אלה ושמהם באו עליו המכות כמש"ה אותותי אלה והענין שהיה מכחיש מציאות זעיר שה"ס אלה כמ"ש מי ברא אל"ה גי' ל"ו וכ"ו שהוא זעיר. ו"פ ל"ו רי"ו שהוא שם ע"ב שמות המתחלק בו"ק שהוא זעיר ואיתא בס"ה כי ת"ר רכב כנגד ו'. ורכב מצרים נגד מלכות כי מצרים היתה ערות הארץ. וי"פ ח"ם גי' לילי"ת. ועי"ל כמ"ש לקמן דדבר רתיכין דשאר עמין והם מחנות סמא"ל כמ"ש במרכבת יחזקאל שהוא בעל ו"ק ויש בו ששה ניצוצין וה"ס אדו"ם ו"פ אד"ם גי' ר"ע ובזה תבין שאחר אומרו ואת עמו לקח עמו חזר ואמר ויקח ת"ר רכב ורומז למה שאמרו תלמידי הרב כי מאות רכב לקח ו' שהוא ששה נצוצי ס"מ ונשאר בחו"ר גימטריא רי"ו לעומת ו' פעמים ל"ו:

הרם את מטך דביה רשים שמא קדישא איתא בתיקונים דמטה שנשתמש בו משה דאיהו דיוקנא דזעיר ששמושו במגי"ט ונקרא מטה מפני שמטה לחסד ולדין וכן התהפך ממטה לנחש ומנחש למטה. ואיתא בפ' כי תצא דה"נ דכוותיה שד המתהפך למלאך וממלאך לשד כפום עובדוהי דבר נש וכו'. ולכן אם תסיר שד מנח"ש ישאר מט"ה. והענין הוא כי מט"ט הוא דיוקנא דיוסף והוא נער וידוע דיסוד ה"ס ו' דאיהו בציורא דו' וכן המטה צורתו ו' כמ"ש באוצ"ח והוא כולל חו"ג שהם ב' המטות לפי מ"ש ר"ש בסמוך. אבל עדיין לא אסיקנא אדעתין הכי. ואולי לא פליג אר"ש אלא י"ל כי מט"ט כולל ב' הארות כמו שיסוד כולל ולובש ליסוד דאבא ומט"ט הוא לבוש ליסוד דזעיר כמ"ש בל"ת בפרשת בהעלותך בפ' אם יהיה נביאכם ה' והן ב' טתי"ן דמט"ט. וידוע שכל א' מב' המוחין דחו"ג הוא פרצוף בעל ט' מדות והם ט' וו"ין הרי מטה. א"נ כל א' מהפרצופים יש לו בחינת ג' כלים פנימי תיכון חיצון וכל א' ט' כלים ג"פ ט' כ"ז וב"פ כ"ז גי' מט"ה דביה רשים שמא קדישא הוא שם שד"י כמספר מט"ט ששמו כשם רבו שכן הוא לבוש אל היסוד שסתמו שם שד"י. ארכין ידך בסטרא קדישא הענין מובן במה שהגיה הרב ורשם בכאן מורה מקום תיקון כ"ב ושם כתוב וז"ל מטה אלהים ודאי ודא מט"ט והא אוקימנא דאתהפך מדינא לרחמי וכו' וביה אשתנו כל פרצופים וכו' עד וכד אתהפך משמאלא לימינא אחזי פרצופא דאריה והוא בחינת הצד שצוה ה' למשה שיטה בו את המטה וה"ס ט' אחת שבשם מט"ט כי סוד הב' טת"ין הוא טהור טמא ששם ביצירה שקול הרע והטוב סוד ימין ושמאל. וגם לזה ירמוז שם ע"ב הרמוז בכאן ויסע ויבא ויט שסודו חסד והוא אריה:

וידוע שסוד שם זה הוא ע"ב רי"ו העולה רפ"ח שהוא מארבע מלוי הוי"ה עס"מב ועם העיקר שהוא הוי"ה הרי גי' שד"י וע"ז כתוב מוליך לימין משה שה"ס סטרא קדישא הנז' כאן דהיינו צד החסד. וכיון דיחמון מיא שמא קדיש' יערקון. דע כי ים סוף סודו בסוף היצירה בראש העשייה כמ"ש הרב וא"כ היא מלכות דיצירה שמושבה תמיד בראש העשייה. ולכן מיוחד המטה שהוא מבחינת יסוד דאצילות המלובש במט"ט לבקוע את הים. וכ"ש לפי מ"ש מר"ן ז"ל שקריעת ים סוף ה"ס זווג הקטנות והוא ממש בחי' מט"ט האדם הקטן כמ"ש מט"ט אדם זעירא דסליק לחושבן שד"י וכן שם הוי"ה במ"ק עולה י"ז בסוד יוסף בן י"ז שנה והוא נער ונאמר הים ראה וינוס אז"ל ראה ארונו של יוסף דכתי' ביה וינס ויצא החוצה מדלא כתיב ראה ונס ומדשני קרא דרשו דרמיז ליוסף. עוד איתא באוצ"ח בדרוש השמות שג' כלי זעיר דיצירה שה"ס מט"ט הם ו' צירופי יה"ו בפנימי. ואל שד"י בתיכון ועשרה צירופי אלהים בחיצון והנה ו' צירופי יה"ו גי' קכ"ו כמנין וינס ועליה רמז בכאן וערקין מניה מקמיה פי' מניה שהוא שמא קדישא שד"י ומקמיה סוד יה"ו שהוא הפנימי שהוא לפני ולפנים:

דסטרין אחרנין דההוא מטה וכו' נל"עד מובן במ"ש באוצ"ח שחיצוניות זעיר דיצירה הוא י' צירופי אלהים ובהם נשתמש להכות את הצור וכמ"ש בשם הגהות הרב והוא ז"ל כתב כי צור הוא אלהים דהה"ין והיינו סטרין אחרנין עוד נל"עד שרומז לסוד אחר והוא שידוע שלכל דבר יש ארבע צדדין ימין ושמאל פנים ואחור והן הן ד' חיות המרכבה שמט"ט כולל כולם כמ"ש בתיקונים ושם שד"י הוא בצד פנים ושם יה"ו בצד ימין ובצד שמאל הם אלהים ובצד אחור שם תכ"ה שהוא אחורים של שד"י ואלו הם הסטרין דאיצטריכו לצור לכן צוה והכית בצור לשם תכ"ה וע"י הכאה יצאו המים כמ"ש הרב בסוד זה יפ"י ק' יפ"ה נ' הפ"ה כ"ה הפ"ו ל' ופ"ו ל"ו ופ"ה ל' הפ"ה כ"ה הכל גי' צו"ר. והרמז הוא שבהיות הצור שם אלהים דהה"ין שה"ס אחור אז האיר בו שם הוי"ה בהכאה דרך שם תכ"ה שהוא אחורי היסוד:

ובזה מובן מ"ש מלפני אדון חולי ארץ הוא היסוד שהוא בורא ארץ חולי ארץ גי' א"ל שד"י שה"ס משה ר"ת מט"ט שר הפנים והפסוק מפרש בחינת יסוד הנז' והוא מ"ש בגליון שהוא יסוד אבא שממנו יצאה נוקבא דיעקב ודור המדבר וז"ש חולי ארץ מלפני אלוה יעקב כלומר אותה הארץ שנתחוללה ונבראת מלפני אלוה יעקב שהוא יסוד אבא שממנו יוצא יעקב גם יש לומר מה שכתב מלפני אלוה יעקב ירמוז סטרא דימינא סטרא דרחמי שבו נקרע הים כנ"זל כי סתם שם אלוה הוא בימין וה"ס מר"זל ה' נתן ימינו על ימין משה והרי בקיעת הים בכח אל שד"י. אח"כ אמר ההופכי הצור אגם מים לרמוז שבאותו המטה שנבקע הים בו נבקע הצור ונעשה אגם מים:

אר"ש תרי הוו יובן במ"ש באוצ"ח בדרוש דור המדבר שמהפרצוף הנקרא דור המדבר בת זוגו דיעקב ממנו יוצאות ב' הארות אלכסונות מימינא ומשמאלא ונוטים באלכסון ולכן נק' מטות שאינם הארות ביושר אלא נוטות וגם שיציאתם מיסוד אבא שממנו כל הארות זמן המדבר והיסוד סודו ן' דמות מטה. ואר"ש תרי הוו מטה משה הוא הימיני ומטה האלהים השמאלי ואמר שם מטה משה ומטה ה' הכל אחד וז"ש בספרא דר"ה סבא שפיר קאמר דכולא חד בין תימא וכו'. פי' רש"א תרי הוו. ואנו מוצאים ג' א' מטה סתם ב' מטה האלהים ג' מטה משה: וע"ד ונטה את ידך וכו':

ובמ"ש בספרא דרב המנונא א"ש דמטה משה ומטה סתם שהוא של ה' כולא חד ולפ"ז הוו להו תרי ולפי ששני הארות אלו הם אל צדדי הנוקבא שעיקרה מגבורות דאבא לכך היא עיקרה לאתערא סטרא דגבורה שהן גבורות אבא שהם חסדים דאימא שנתהפכו לגבורות אבא בסוד הבן בחכמה תמצית הענין מטה דמט"ט הוא לבוש אל היסוד וקיימא לן יסוד נטיל לשמאלא ובודאי שהוא מקבל מבחי' ב' המטות ששרשן מיסוד אבא הגנוז ביסוד זעיר שבו שרש מט"ט ולכל הבחינות עיקר המטה הוא להעיר הגבורות:

מ"ש סטרא דגבורה ולא אמר דאיהו גבורה יובן במ"ש באוצ"ח בסוד הוא משה ואהרן הוא אהרן ומשה וקיצור הענין הוא כי שניהם ביסוד אבא אלא שעיקרו של משה הוא בצד ימין של יסוד אבא אלא שיוצאת הארתו לחוץ לצד שמאל דהיינו הוד של זעיר ומכאן סוד המן הנמשך מצד ימין בזכות משה אלא שיצא מצד שמאל בסוד קשין מזונותיו של האדם כקי"ס שהוא מצד הדין והגבורות וא"כ ז"ש כאן נטה את ידך ידא דשמאלא דאיהו בסטרא דגבורה לא גבורה ממש אלא תחתיה שהוא ההוד שמצבו בצד הגבורה ולפ"ז מה שמדמה המזונות לקי"ס הוא ממש כפשוטו: האמנם קשה שכיון שהמטה הוא לאתערא סטרא דגבורה וגם נטיית יד שמאל הוא ג"כ לזאת הכוונה. למה לא ערבינהו קרא ולימא ונטה את ידך במטך. ולזה

אר"ש ת"ח בסטרא דגבורה וכו' פי' מתערי מייא הם המ"ן המתעוררות מלמטה ונפקי מייא הם היורדים מלמעלה וה"ס גבורות גשמים ב' מיני גבורות שהם גבורות דאבא הנעשית חסדים באימא וחסדים דאימא נעשים גבורות באבא והיינו מ"ן ומ"ד. ולהיות שכפי האמת אינם גבורות עצמיות אלא שנק' כך על שם ההתחלפות כי גבורות דאבא תחלתם חסדים דאימא אלא שניתנו בצד שמאל דאבא. וכן גבורות דאבא גם כי תחלתם גבורות הלא נהפכות לחסדים באימא. לכן אמר דמתערי ונפקי בסטרא דגבורה ולא גבורה ממש ודוק. וא"כ יקשה והשתא בעי קב"ה וכו' כוונת הקושיא מבוארת אלא שצריך ליישב מה שקשה והוא דמוכח בהדיא דאי הוה כתיב ונטה את ימינך הוה א"ש משום דהיוצא בה מצד הימין והדבר קשה להבין. והר"מק ז"ל עמד בזה בערכי הכנויים ערך נגב שהוא נוגב ומשיבה מטעם קשר אמיץ שבין הספירות ומסיק כי פני החסד שהם כנגד פני הגבורה חמים. ופני הגבורה שכנגד החסד קרים ע"ש אבל אנו קבלנו ממ"רן ז"ל כמ"ש בס' א"י שיש עש"ס דנפש וי"ס דרוח ושהחסד של הרוח הוא בכלי של הגבורה. והגבורה של הרוח הוא בכלי של החסד וז"ס שמאלא בימינא וימינא בשמאלא הנז' בכל הזוהר והוא מ"ש בפ' וארא שצד דרום הוא חם ויבש משמע שכן הוא בעצם ולא במקרה כמ"ש הרמ"ק ז"ל. ובזה מבואר התעוררות ויציאת המים בסטר גבורה פי' אור החסד הגנוז בצד הגבורה. ולפ"ז הקשה ר"ש שפיר דהו"לל ונטה את ימינך כיון שהכוונה לנגב המים:

אלא הרם את מטך לנגבא מייא פי' שיסלק לפי שעה בנין נוקבא דיעקב כדי לבטל כח הגבורה שממנה המים ואז ישאר כח יעקב לבדו שהוא דרומי דאיהו בנצח ונאמר בו בית יעקב אש. פי' תוכיות יעקב אש ולכן בו יב"קע המים אותיות יע"קב. אבל ונטה את ידך לאתבא מיא. אין ספק שנטייה זו היא מיד אחר ההרמה קודם בקיעת המים שכן כתיב בפי' ויט משה את ידו ויבקעו המים. והענין הוא להתנות עם הים שישוב לכסות המצריים וכפשט מר"זל וישב הים לאיתנו והקשו קמאי אדרבה מה שחזר לקדמותו אין זה תנאו אלא כשנקרע. ובמ"ש מבואר דהתנאי כפול היה שיקרע דוקא לפני ישראל. ויחזור להדביק קרעיו להטביע למצרים וקיים תנאו כששב על המצריים:

לאתערא סטרא דגבורה שצריך להעיר צד הגבורות מצד ההוד כדי לדון המצריים שאם ינוסו יחזור וינערם בתוך הים:

ובג"כ תרין מלין וכו' פירוש לאפוקי פירושא דלעיל שההרמה והנטייה היתה לכוונה אחת:

והוו אזלי וכו' פירוש כיון שקפאו תהומות לא כשאר שום לחלוחית של הים והיו הולכים ביבשה ולא בחרבה שהיא כמין טיט שקרמו פניה כי יבשה הוא גריד: