מקדש מלך, פירוש הרמ"ז על ספר הזהר ב:פט

דאלישע דאתחבק עמיה פי' של אלישע נתחבק ונתאבק עם של אמו ולכן נקרא חבקוק שם המורה יחוד כי כן אחה"ע וגיכ"ק שהם סוד חו"ג חיך וגרון ושניהם גימטריא חבקוק וז"ש תרין חבוקין הוו ביה וכמ"ש למעלה ולא יכיל לאעקרא ליה מאתר דאתקשר ביה בדינא בקדמיתא אלא שהכלילו משניהם יחד ועי"ל מ"ש תרי חבוקין לרמוז למ"ש למעלה מזווג שני התחתון וכנזכר בפרשת בראשית והם ממש סוד חו"ג דהיינו ע"ב שמות דויסע ויבא ויט ורי"ו אותיות שבהם:

בין להאי סטרא וכו' שאלישע הוצרך לעשות שני חבוקין האחד משל אמו שהיה בו בראשונה שנסתלק ממנו במותו וז"ש דהוה תלי ביה בקדמיתא קודם מותו והוצרך אלישע להחזירו ובכח חזרה זו ויחם בשר הילד שכל ענין הבשר הוא מצד הנקבה:

חבוקא אחרינא וכו' זו היא פעם שנית שגהר עליו להמשיך עליו כח החסדים כדי שיחיה. ועי"ל במ"ש הרב ז"ל שיש שני בחינות באורות הנקבה האחד בהיותם עדיין בתוך הזכר שאז הן בבחינת דכורין. והשני כשיצאו וניתנו ממש אל הנקבה שבודאי אז גרע כחם:

ובזה יתורץ עוד מ"ש לעיל בך אתקשר והקשיתי שנראה להפוך מהאמור בפרשת וירא. אבל הענין נראה שיצחק היה מבחינת הגבורות דנוקבא שעדיין הן במקורן בדכורא ועל כן להיותו מגבורות השייכות לנוקבא נאמר בו בן לשרה. אבל להיותו מבחינת היותן בדכורא נאמר אשוב אליך בך איתקשר. אולם בעבור זאת לא הוצרך למיתה ממש וכנז"ל אבל חבקוק היה מבחינת הגבורות הנקבות בהיותן כבר בנקבה לכך אמר את חובקת. והוצרך אלישע לכל זה כי לא דיו בגבורות הראשונות שאז החזיר לו את שלו. אבל הוצרך לנסירה שנייה. שאז המשיך עליו כל בחינת הזכר גבורות חסדים וז"ש וילך בבית אשת הנה ואחת הנה פירוש שמאל וימין וז"ש לדרגין עילאין יתיר הם מדריגת גבורות הזכר ומדריגת חסדי הזכר:

ובג"כ חבקוק תרי פירוש גם חבקוק רומז לשני חיבוקים חדשים שנמשכו עליו משני דרגין עילאין הנזכר. מאי תפלה אלא דא היא וכו' הענין מובן ליודעי סוד התפילין כי תפילין ש"ר הם מוחי הזכר ותש"י הם מוחי הנקבה סוד החו"ג הבאות לה מן הזכר ולכן אמר אתר דהוה קשיר ביה בקדמיתא. ר"ל המקום שהיה נקשר בו בראשונה שהם אורות הזכר ולפרש דבריו אמר ודא תפלה ש"י שה"ס האורות הבאות לה מזעיר והוא הוא ענין מדריגתו אחר תחייתו כי כן התפלין נקראים חיים כנודע. ולמעלה אמר אתר דהוה תלי ביה כי מדבר דוקא במדריגות הנוקבא בעצמה מה שהיה לו קודם מותו:

וכאן אמר אתר דהוה קשיר ביה מיירי בבחינת קשר המשך אורות הזכר אל הנוקבא שהוא מקומו אח"כ ולזה אמר על שגיונות וכו' שידוע שר"ה עניינו בגבורות הנוקבא ונודע שיש ג' בחינות עון חטא פשע: והחטא שהוא שגגה הוא פוגם במ'. ועכשיו היה חבקוק מתעלה על מקום זה והיינו על שגיונות אבל ידוע שבר"ה נמתקים הדינים בסוד השופר שה"ס גבורות מתוקות הניתנות לה מזעיר: וע"ד איתקשר ביה האי תפלה פירוש בחינת תפלה ש"י שאמרנו ולא בחינת תפלה הידועה שהיא הנקבה מצד עצמה:

דא תפלה וכו' ר"ל תפלה שהיה מתפלל חבקוק בעדו להתמיד קשורו שקשרו אלישע בזכר ולכן יעשה תפלה זו והענין מובן במ"ש בס"הכ שתכלית עליית מחשבת האדם בתפלתו הוא עד עמיקא דבירא שהיא פנימיות נקודת ציון היינו יסוד אימא ששם הוא המשכת פנימיות אור יסוד אבא ועוד שים דעתך למ"ש הרב ז"ל שיסוד אימא הוא מסתיים בלבו של זעיר ולכן כוונתינו להעלות השכינה עד שם בעמידה כידוע מסוד הזקיפה בראש ברכת העמידה כי שם הוא מקור הברכות ביסוד אימא שבת"ת זעיר. והנה אמרנו למעלה שחבקוק הוא מעלמא דנוקבא ושלא יכול אלישע לעוקרו משם אלא להעיר עליו רוח חיים מלמעלה בסוד שני חבוקין אור חו"ג שסודם שם י"ה כנודע ומילאם יו"ד ה"י יו"ד ה"ה ואם תרבה יו"ד פ' ה"י ש' יו"ד פ' ה"ה ר' ועם י"ה גימטריא תפל"ה שזהו תכלית כל התפלה להוריד חו"ג משני יסודות שגם הם י"ה וב' מילואים כנודע וזהו כוונת חבקוק להמשיך אור מלמעלה על הנוקבא ונקרא נביא גימטריא ס"ג כנגד התפשטות מידות זעיר עד שליש ת"ת. אבל נבואתו היתה מצד הנוקבא ולכן בהתעורר עליו כח הנבואה היה ירא שמא ישלטו בו הגבורות והיה ממהר להתפלל ה' שמעתי שמעך יראתי ופירש בו הרב ז"ל שיש לכתר תר"ך אורות ונותן י"ש לאבא וי"ש לאימא ושל אימא הם י"ש עולמות שתחת כסא הכבוד המתחלקי' בח"גת. והגם שבכוונת ר"ח כתוב שאין לאו"א אלא י"ש לשניהם קנ"ה חכמה קנ"ה בינה:

הנה יש אורות אחרי' קנ"ה ליש"ס קנ"ה לתבונה והעליוניס שניהם נקראים אבא בסוד יו"ד שלשם: והתחתונים נקראים בשם אימא בסוד ה' של שם ואלו מתחלקים תחת כסא הכבוד. ואמר הרב לפי שאלו הם בחג"ת לכן הם הפוכים דהיינו ר"ת שמעך יראתי מפני ששם יש אחיזה לחיצונים: ור"ת "יהוה "שמעתי הם יש העליונים ונתכוין חבקוק להמשיך יש העליון להגין על התחתון ולהאיר לכתר רחל וזהו ירא"תי גי' כת"ר ע"ה דהיינו ב"פ י"ש ע"ה שהוא הכח המייחדם. אחר כך פירש כוונתו באומרו פעלך בקרב שנים חייהו למאן פעלך וכו'. קרא עצמו כן לפי שסתם בני אדם נעשים ע"י ג' שותפים אבל חבקוק כשחזר וחיה היה פעולי של ה' לבדו בקרב שנים הוא הת"ת שהוא בתוך השנים העליונים כי נהי"ם הם תחתונים. חייהו שימשך שם מן החיים העליונים שהוא מחב"ד ששם עץ החיים חייהו גימטריא ט"ל להמשיך כח התחיי' הוא יו"ד ה"א וא"ו בחב"ד באופן שכל כוונתו להאיר אור החיי' על שרשו שבת"ת ובזה מדויק שמעתי שמעך יראתי בלשון מדבר בעדו שר"ל בחינת המלכות ששם היה הוא בעצמו. ואח"כ בדברו על שרשו שהוא בתוך זעיר אמר חייהו מדבר על הנסתר:

רוחיהון תביר איתא בספר א"י שכשהניצוצות יוצאות מהקליפה עדין אינן ראויות להתקן כראוי ונלע"ד דהוי דוגמת הנשמה כשיוצאה מהגוף שאז אינה מזוככת כראוי ליהנות מאור העליון וכ"ש היוצאות מתוך הקליפות כמו שהיה עכשיו ביציאת מצרים שהיו שקועים עד מ"ט שערים של הטומאה ולכן היה רוחם נשבר בקרבם:

והוו שקועין וכו' השירים שמשוררים המלאכים תמיד ועוד כשיצאו ישראל ממצרים יצאו המלאכים עם השכינה כמ"ש יצאו כל צבאות ה' לקיים מ"ש ואנכי אעלך גם עלה. אוכלוסין ורתיכין שני מיני מלאכים. חיצונים קדושים ופנימיים דוגמת הן אראלם וכו' ואז כולהו ארימו וכו' נתייחדו שני הבחינות והרימו שירים מעולים וה' העיר את רוחם של ישראל לשומעם. כך ישראל כד נפקו הענין לפי דעתי שבאותו פרק של היציאה ניתוסף אור מופלא בעולמות כנודע ואחר יציאתם חזר האור להסתלק כמ"ש בסוד העומר והו"ל בבחינת הדורמיטא שהוא אחד מס' במיתה וזהו טעמא דמותא:

והקב"ה אסי לון וכו' איתא בס"הכ שבזמן ב"ה שהיו מביאים העומר היה כח להוריד בכל יום מהמ"ט ימי הספירה אותה הבחינה השייכה אליו בשני בחינות מקיף ופנימי. אבל עכשיו שאין מנחת העומר אין בנו כח אלא להוריד האורות המקיפין לאט לאט אבל ביציאת מצרים שמיד האירו כל המקיפים יחד שהם ענני כבוד שנרמזים בפסוק וה' הולך לפניהם יומם כנזכר בפרשת אמור על ענין זה לכן היה כל האויר מלא ריחין מן העננים לחזק רוח ישראל:

ת"ח נוקמא עילאה וכו' פשט הסוד הוא שלאה היא הנקרא לילה כשדיניה נמתקים ואז מתחזקים להכניע החיצונים שמהם הנקמה כי לאה במילוי למ"ד אל"ף ה"ה גימטריא נקמ"ה ולפי שהיא למעלה בדעת לכן תקרא נקמה עילאה וכן ממנה תהיה הכנעת מ' הרשעה כד"א לשפיט את הארץ ר"ת לא"ה ובפרט על פרעה שהוא באחורי הדעת:

ואמנם בהמתק דיניה מתברר הזך שבהם לצורך הקדושה ויורדים הסיגים למטה דינים קשים ומתגרים זה בזה וזהו נגוף למצרים ורפוא לישראל בדינים הקדושים ולפי שהיא כנגד הגרון שסודו ג' אלהים לכן היו ג' מיני מיתות. ונל"עד להעמיק יותר בהקדים מ"ש בליקוטי' דישעיה על פ' וסכסכתי מצרי' במצרים והענין בקיצור שבזמן הקטנות מתעלים שם י"ה משם אלהים בסוד נאלמתי דומ"יה כי שם י"ה מסתלק למעלה וכשגורמי' העונות החיצונים יונקים ממנו וז"ס גאוה של ישראל שניטלה מהם וניתנה לאו"ה י"ה גימטרי' גאו"ה ומקומו באלהים שבגרון שה"ס הנקרא מצרים כי הוא המקום היותר צר שבגוף ושם היתה יניקת מצרים. וכשהקב"ה רוצה להכניע האוחזים שם מאיר משם י"ה שבדיקנ' משני מצריו בסוד מן המצר קראתי י"ה וזהו סוד וסכסכתי מצרים במצרים ואז נמתקים דינים שבמצר הגרון וגם נשפלים האוחזים שם. וידוע שכל זמן הגלות היה בסוד הקטנות הגדול בסוד אלם דומיה ושר מצרים היה שמו דומ"ה וד"פ אלהי"ם גי' פרע"ה שזו היה עיקר אחיזתו. אבל בכח הגלות היה יונק גם מאותיות י"ה. ושם גאוה שלו. ולגבי דידיה היה אז שם אלהים מלא ולכן היה מודה בו. וכשהגיע זמן הגאולה האיר י"ה העליון דדיקנא והיה סכסוך מצרים במצרים למעלה וכמו כן היה למטה. והנה מכת בכורות הוא בכח"ב של הקליפה כמ"ש בסה"כ והוא כנגד שם י"ה דקדושה והיה בט"ו לחדש ונמשך התעוררות הדין בבכורות והרגו כל אשר נמצא לפניהם ואח"כ נתעורר הדין בפרעה והרג שריו וגדוליו: קם בלילה ממש ירצה נעשה דין בדיני לאה שנקרא לילה כי קודם חצות נקראת ליל ואז אין כח להכניע הקליפה אדרבה מתעוררים כל החיצונים. אמנם אחר חצות ששולטים הדינים הקדושים לתיקון העולם אז נכנעים החיצונים ואותו כח ההכנעה נמשך על פרעה ועשה נקמות בעמו הה"ד ויקם פרעה לילה שהשפיע עליו טבע מדת לילה להיות פועל דין באנשיו להנקם מהם ובמקום שהיה ראוי לו להכנע לפני ה' שירחמהו נתמלא רוגז וכעס על הדין שנעשה בבכורות והרי הוא ככלב המתרגז ונושך האבן כשמכין אותו בה ואינו נכנע לברוח מלפני המכים. ולגירסת לחבריה פי' שברוב רוגזו נושך את חבירו כמותו וכן פרעה הרג רעיו ומיודעיו ושריו ותלה הקלקלה בהם וכן בערה חמתו על משה ואהרן וקראם מזיקין כמ"ש ויקרא למשה ולאהרן בשם לילה כלומר פועלי הדין כי אתם הרגתם כל חילי כיון דבידכן הוה כולא הרי שלא שב עד המכהו רק יחס הכל אל שני הצדיקים וכך אמר וברכתם גם אותי ולא אמר העתירו עלי אל ד'. ולהיות כל גאותו מי"ה דאלהים ושם י"ה נהפך נגדו לכן אמרו בשירה עזי וזמרת יה ויהי לי י"ה זה לישועה: