מקדש מלך, פירוש הרמ"ז על ספר הזהר ב:תמ

דכמה נהורין וכו' הענין שיש ב' בחינות באורות א' הם אורות השרשיות בעצמם. ב' הוא חבור האורות זה בזה והתנוצצם אלו באלו שמזה יתהוו אורות רבות שונות. ועל הבחי' הא' אמר כמה נהורין ועל הב' אמר כמה עדונין שה"ס החבורים והוסיף לומר בההוא עלמא לענין גדול והוא שעכשיו וגם מאז מעולם מחבור האורות מתהוים אורות אחרות זו תחת זו כמ"ש בדרוש השמות שהמדריגות הולכות ויורדות עד עולם העשייה: אבל לעולם התחיה יתעלו העולמות אל האצילות ויהיו העידונין מבחי' אצילות רבי האיכו' ועד אין מספר. וזהו פשט הפ' מה רב טובך שאין מי יכילנו לגודל אורו וזה מפני שהוא צפון ליריאיו וכבר ידעת כי יראת הרוממות היא באבא דמקנן באצילות: ואחר שאמר הענין בכללות חזר לפרטו מה רב טובך והא אוקמוה. דאיתא בס"הכ בכוונת קונה הכל שאור הא' הוא מיסוד אבא שהיה מאיר בתחלה באצילות אור גדול וגנזו לצדיקים בתוך יסוד דזעיר ששם מתלבש והנה הוא סוד שם ע"ב שה"ס ע"ב מיני אורות וכשנעשה הזווג דיעקב ורחל. אז מאיר לתיקון פרצוף יעקב נ"ה אורות ונשארו י"ז כמנין טו"ב לצדיקים צדיק וצדק היינו לזווג ישראל ורחל שאינו רק בשבת כמ"ש בסוד זכר למעשה בראשית עכ"ל שם ולכן שבת נקרא טוב להודות לה'. באופן שרק בחי' טוב הוא הגנוז:

הה"ד וירא אלהים ר"ל כי בכל מעשה בראשית נאמר כי טוב על כל מעשה אותו יום בכללות אבל כאן נאמר את האור כי טוב לא נאמר כי טוב אלא על האור מפני שבו לבד יצדק שם טוב בעצם. ואם אח"כ נאמר כי טוב על שאר המעשים הוא מפני שבאותו האור היה מטיב לכולם כמ"ש בסמוך גבי פעלת בגין דההיא נהורא וכו'. ולכן לא יוכל לקרוא למעשה יום א' בשם טוב כשאר הימים מפני שהטוב שלהם נמשך ונפעל בזה האור שהוא הטוב העצמי ולפ"ז נאמר כי נוכל לפרש מלת טוב בשני בחינות הא' שם והב' פועל ע"ד מה טובו אהלך וכמ"שה וטוב לכם: וא"כ כי טוב האמור באור הוא שם עצמי. והאמור ביתר מעשה בראשית הוא פועל. ור"ל וירא אלהים כי היטב וזהו ממש פעלת. פי' שפעל ההטבה מכח הטוב העצמי. אך כי טוב האמור באור הוא תואר לאור הגנוז:

וכתיב אור זרוע פ' זה מפרש היכן נגנז אותו האור שהוא ביסוד דאיהו צדיק שבו בחי' הזרע ועוד ירמוז שידוע שבזמן העו"הז השפע הבא מלמעלה מתלבש בבחי' שונות כמבואר ביחוד שד"י דהיינו אור מים רקיע. אבל בעו"הב יהיה אור גמור בלי התלבשות וזהו אור זרוע בלי שום התעבות:

ועוד נימא ביה מלתא רבתי וגם נפרש סיום הפסוק וע"ד מה רב טובך ירצה שהוא גדול שבא מחכמה ומתפשט בעצמותו עד יסוד זעיר. כתיב הכא מה רב טובך עכשיו יפרש פרטיות הסוד והוא שאור זה נק' טוב ע"ש שהטוביות והמובחר של כל האור דאבא הוא י"ז אורות הנז"ל והוא אור הגנוז שעליו נאמר וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל: ונל"עד פי' נחמד והוא שידוע שכל אור מאורות האצילות נק' בשם הו"יה להיותו פרצוף שלם י' חכמה ה' בינה ו"ה ז"ון. והנה אור דאבא הוא שם ע"ב הנבחן לד' חלקים חב"תם וכל חלק הוא חי שהוא רביע האור: וג"פ ח"י הם ד"ן שה"ס בינה וז"ון דאבא. ולפי שא"א בלא אור חכמה דחכמה: לכן יצטרך הנ"ד בחי' אחד ממנה להאיר בם ואז הכל נ"ה וה"ס נ"ה אורות הנז"ל לתיקון יעקב ורחל. ולפי זה בחינת הטוב ה"ס חכמה דחכמה וז"ש את האור כי טוב שהוא הטוב שבכולם: ואין ספק שהאור הזה הגנוז ושיתגלה לעתיד אז יתרבה ויתפשט בסוד ע"ב דע"ב ואז יתבטלו ג' בחינו' הגרועות באור המופלא ההוא וזש"רזל עולם שכולו טוב. פירוש שכל אורו המופלא יהיה מגדולת של טוב: ולפי שלא תאמר שזה יהיה למעלה בא"וא.

לכ"א עולם שכולו ארוך: פירוש שיתארך יסוד אבא זה הנפלא בכל האצילות וזהו מה רב טובך ר"ל שיתרבה מניה וביה ויתארך וזהו ג"כ אור זרוע לצדיק ר"ל שהוא זרוע שם צומח ומתרבה הזרע. ולישרי לב שהם הצדיקים שמחה שישמחו ויהנו באותו האור זהו פשוטו:

ועי"ל בהקדים שכאשר ז"ון נהנים מאור זה הוא דוקא כשהם שוים בקומתם כמ"ש בכוונת זכר למעשה בראשית ואז ב' כתריהם מכוונים תחת א"וא ס"ת אשר צפנת ליריאיך כת"ר למפרע ורומז לכתר רחל שעולה ממטה למעלה. ואז שניהם מכוונים בת"ת שלהם זה למול זה: שאינו כשאר הזמנים שלב זעיר כנגד ראשה וזהו ולישרי לב. וגם שאז הם מיושרים בלב האצילות הכולל שמגיעים כתריהם עד לב אריך כנודע: ולב אריך הוא הלב והאמצע של כל האצילות שה"ס ת"ת דת"ת דאריך. שבהיות ז"ון משתמשים בכתר אחד אז הם מיושרים כנגד הלב הכולל הלזה: משא"כ יעקב ורחל וישראל ולאה שנוטים לצדדים. וכוונת הפסוק שיש אור גנוז לצדיק וממנו נמשכת השמחה הגדולה לז"ון כשהם ישרי לב בבחי' האמורות. עוד ירמוז למ"ש בעץ חיים בסוד נחל שה"ס חסד דעתיק המאיר במזל נוצר חסד ששם שורש אור אבא והוא שמור להאיר בזעיר שבו שם מ"ה דאלפין וזהו לאלפים וידוע שעיקר שם מ"ה הוא יאא"א גי' י"ג להורות שבו מאיר מזלא קדישא הכולל כולם ובפרט כשמגיע זעיר עד לבא דאריך שאז נהנה בעצם ממזלא ואם תסיר י"ג משם מ"ה נשאר לב ואם תמלא יו"ד אל"ף אל"ף אל"ף יעלה שמ"חה וז"ס ולישרי לב שמחה. בקדמיתא צפנת בתמיה שמתחלה היה לו לפעול ואח"כ יצפנהו. אלא וכו' הוא הנז"ל שתמיד הוא טוב שמטיב לעולם כמ"ש ובטובו מחדש בכל יום תמיד. ובב"המ ובטובו הגדול לא יחסר: וטעמו כי נ"ה אורות יוצאות ליעקב ומאירות מהמקור שהוא הטוב ולכן חותמים הזן את הכל. ולזה גם ביוצר ובב"ה אומרים כי לעולם חסדו ירצה שאפילו בעו"הז מאיר חסד הלז כאמור בהבראם באברהם וידוע שאברהם הוא מקור החסד וסודו אב"ר ה"ם. פירוש שמתפשטים בעצמו עד היסוד. ואיתא בזוהר דירכא דההוא אמה רמ"ח עלמין: